סעיף א
א מצות תפילין שיכתוב ד' פרשיות שהוזכרו בהן מצותן. שהן: קדש לי כל בכור עד למועדה מימים ימימה. והיה כי יביאך עד כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים. ופרשת שמע עד ובשעריך. ופרשת והיה אם שמוע עד על הארץ.
וצריך לכתבן כסדר שהן כתובות בתורה. לכתוב תחלה פרשת קדש, ואח"כ והיה כי יביאך, ואח"כ שמע, ואח"כ והיה אם שמוע. ואם שינה סדרן - פסולין.
(התפילין הנעשים מפרשיות אלו. אבל הפרשיות עצמן יש להן תקנה, שהמוקדמת בתורה שכתבה באחרונה הרי יכול לכתוב עוד פרשיות המאוחרות לה ולצרפן אליה. וכן המאוחרות שכתבן בראשונה יכול לצרפן לפרשה מוקדמת מתפילין אחרות שנפסלו בהן פרשיות המאוחרות. ואם אי אפשר לו לצרפן - צריכים גניזה)
ויש אומרים: שראוי להקדים ג"כ פרשיות של יד לשל ראש מפני שמוקדמת בפסוק. אך אם לא הקדים - לא פסול
(וי"א: שלכתחלה ראוי להקדים פרשיות של ראש לשל יד, מפני שקדושת של ראש חמורה משל יד. וכן נכון ע"פ הקבלה):
סעיף ב
ב על פי הקבלה צריך לכתוב ד' של אחד גדולה כל כך כמו ארבע דלתי"ן קטנים:
ג לכתחלה צריך לכתוב ד' פרשיות של יד בקלף אחד. שנאמר: והיה לך לאות - משמע אות אחת, דהיינו בית אחד שהוא אות הנראה מבחוץ. וכשם שהיא אות אחת מבחוץ כך יש להיות אות אחת מבפנים, שתהיינה כל הפרשיות כאגרת אחת על קלף אחד.
אבל בתפילין של ראש שיש בו ד' בתים - צריך שתהיינה הפרשיות כתובות בד' קלפים לכתחלה. כמו שיתבאר:
ביאור בסעיף ד
ד הלכה למשה מסיני שאין התפילין נכתבין אלא בדיו
[עכשיו מבאר מה בא ההלכה למשה מסיני למעט. שלפי הדעה שצריך כתב שאינו יכול להמחק הי' אפשר לפרש שההלמ"מ בא למעטר דוקא דיו הנמחק. ואף שלומד ההלכה מגז"ש מ"מ הי' אפשר לומר שהוא אסמכתא וכיו"ב. אמנם כיון שההלכה היא שבדיעבד כתב שיכול להמחק - כשר א"כ הלכה זה הוא לא מהלמ"מ שפסול אף בדיעבד. ולכן לאחר שמביא אדה"ז דעה זו אומר: "א"כ מה מיעטה התורה". ואדה"ז למד כן מלשון הרמב"ם פ"א מהל' תפילין הלכה ה'].
ויש מי שהורה שאין הסת"ם נכתבין אלא בדיו שיוכל להמחק. כמו שכתוב בפרשת סוטה: וכתב ומחה - כתב שיוכל למחות. ולמדין גזירה שוה כתיבה כתיבה מפרשת סוטה לסת"ם. לפיכך אין מטילין קנקנתום לתוך הדיו, מפני שרישומו ניכר מאד, ואינו נמחק לגמרי.
וטוב לחוש לדבריו לכתחלה לעשות הדיו מעשן עצים או שמנים שרוים במי עפצים וכיוצא בהם, שאם תמחקנה יהא נמחק.
וכל העשנים יפים לדיו, ושל שמן זית מן המובחר.
ואם כתב סת"ם במי עפצים וקנקנתום, שהוא עומד ואינו נמחק - כשרים.
שהעיקר שאין למדין: כתיבה כתיבה מפרשת סוטה.
וכן נוהגין עכשיו אפילו לכתחלה.
א"כ מה מיעטה הלכה שנאמרה למשה מסיני שיהיו כותבים בדיו?
למעט שאר מיני צבעונים. כגון האדום והירוק וכיוצא בהם, שאם כתב בסת"ם אפילו אות אחת בשאר מיני צבעונים או בזהב - הרי אלו פסולים, וצריכים גניזה. אלא כל הכתב צריך שיהיה שחור.
ואם זרק עפרות זהב על האותיות - מעביר הזהב וישאר כתב התחתון וכשר. אבל אם זרק את הזהב על אות אחת מהאזכרה - אין לו תקנה וצריכה גניזה. לפי שאסור להעביר הזהב מפני שהוא כמוחק את השם:
סעיף ה
ה וכתבתם - דרשו חכמים: שיהא כתב תם ושלם, שלא תדבק אות אחת בחברתה, אלא כל אות תהא מוקפת גויל מכל רוחותיה. ותהא מתוייגת כהלכתה, כמו שיתבאר בסי' ל"ו.
ואם האות גדולה ונדבקה בסופה באופן שאם יגרר מה שדבוק ישאר צורת אות - יש מי שמכשיר אף בלא גרירה. ויש להחמיר ולגרור.
ואפילו אם אין האות דבוקה בעצמה אלא התג של אות זו דבוק בתג אות אחרת - יש להחמיר ולתקן בגרירה.
ואפילו אם תגי אות אחת דבוקים זה בזה - טוב לתקנם כמו שיתבאר בסי' ל"ו.
ותקון מועיל אף בתפילין ומזוזות, אף בנגיעות אות באות בענין שנפסלו לדברי הכל כמו שיתבאר:
ו לכתחלה יכתוב כתיבה גסה קצת שלא יהיו נמחקים מהרה.
וכן מצוה ליפותן מבחוץ למראה, וכל שכן מבפנים - שהרי בית המקדש היה מצופה זהב מבפנים:
ז יש אומרים שצריך לכתוב בימין. ואם כתב בשמאל - פסול. לפי שאין דרך כתיבה בכך, וכתיבה כלאחר יד היא - שהרי הכותב בשבת ביד שמאל- פטור. ואין סברא שיכתוב אדם סת"ם בשבת ויפטר.
ואפילו אם שולט בשתי ידיו - צריך לכתוב לכתחלה בימין. ואם כתב בשמאל - כשר.
ואטר - יכתוב בימין שלו, שהיא שמאל של כל אדם. ואם כתב בשמאלו שהוא ימין של כל אדם - פסול.
ומכל מקום, אם אי אפשר למצוא תפילין אחרים שנכתבו בימין - יש להכשיר הנכתבים בשמאל, בין באטר בין בשמאל של כל אדם - מאחר שלא הוזכר פסול זה בתלמוד.
אבל אם כתב בפיו, שתפס הקולמוס בשפתיו וכתב בו - פסולים, אפילו אי אפשר למצוא אחרים - שבודאי אין דרך כתיבה כלל בפה:
ח התפילין אינן כמזוזה שהיא צריכה שרטוט מהלכה למשה מסיני בכל שיטה ושיטה אבל בתפילין א"צ שרטוט כי אם בשיטה העליונה מפני שאסור מדברי סופרים לכתוב לכתחלה ג' תיבות מפסוק מכתבי הקודש בלא שרטוט כמו שיתבאר ביו"ד סי' רפ"ד [סעיף ב] אבל שאר השיטות א"צ שרטוט כי השיטה העליונה נעשית כמו שרטוט למה שתחתיה כמו שיתבאר שם ואין לו להחמיר ולשרטט בכל השיטות מפני שכל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוטאבל אם אינו יודע לישר השיטה בלא שרטוט טוב הוא שישרטט כל השורות כדי שיהיה הכתב מיושר ושוה משום זה אלי ואנוהו ואפילו אם יודע לישר אף בלא שרטוט (עיין ב"י) ומשרטט כדי לכתוב יותר נאה ויותר ישר אינו נקרא הדיוט כיון שאינו עושה בדרך חומרא אלא כדי לכתוב יותר ביושר (שהוא הידור מצוה).ולא אמרו שכל הפטור מן הדבר כו' אלא כשעושה בדרך חומרא (במקום שלא יבא לידי איסור אם לא ינהוג בחומרא זווגם אין בה משום הידור מצוה אבל אם יש בה איזה הידור לאיזה מצוה וכן אם הוא נוהג בה לסייג וגדר שלא יבוא לידי איסור אינו נקרא הדיוט וזהו טעם כל החומרות שהחמירו האחרונים שהן אחת משתים או לסייג וגדר שלא יבאו לעבור על איזה לא תעשה אפילו איסור קל של דברי סופרים כשראו שצריך לכך או משום הידור לאיזו מצות עשה אפילו של דברי סופרים אבל במקום שלא שייך הידור כגון היושב בסוכה בשעת הגשמים הרי זה הדיוט כמו שיתבאר בסי' תרל"ט וכן כל כיוצא בזה).ולא ישרטט בעופרת וכיוצא בו מפני שמקום השרטוט נשאר צבוע ובדיעבד כשר.וי"א שצריך לשרטט תמיד למעלה ולמטה ומן הצדדים בין בתפילין בין בכל מקום שכותב ג' תיבות מפסוק ואע"פ שיודע לכתוב בלא שרטוט והעיקר כסברא הראשונה כמו שיתבאר בי"ד שם ואעפ"כ נוהגין להחמיר בתפילין כסברא האחרונה:
סעיף ט
ט הלכה למשה מסיני שאין תפילין נכתבות אלא על הקלף ולא על הדוכסוסטוס ולא על הגויל ואם שינה פסול ואין כותבין על הקלף אלא במקום בשר ואם כתב במקום שער פסול. מהו קלף ומהו דוכסוסטוס העור בשעת עיבודו שהוא נקרא גויל היו חולקין אותו לשנים והחלק החיצון שהוא לצד השער נקרא קלף שנקלף מחלק הפנימי הדבוק לבשר הנקרא דוכסוסטוס כי דוך הוא מקום בלשון ארמי וסוסטוס הוא בשר בלשון יון ומה שאמרו שכותבין על הקלף במקום בשר הוא במקום היותר קרוב לבשר דהיינו במקום חיבורו כשהוא דבוק לדוכסוסטוס וגוילים שלנו שאין חולקים אותם יש להם דין קלף וכותבין עליהם תפילין בצד שכלפי הבשר כי מה שמגררים מהעור קליפתו העליונה שבמקום שער אינו אלא כדי מה שצריך לתקנו ולהחליקו ואפילו אם היו חולקין אותו לשנים היה צריך לגרר ממנו כ"כ ומצד הבשר גוררין ממנו הרבה עד שאין נשאר אלא הקלף בלבד:
י הקלף צריך להיות מעור המעובד בעפצים או בסיד וכיוצא בו מדברים המכווצים את העור ומחזיקין אותושאל"כ הרי הוא נקרא דיפתרא ואינו נקרא ספר בלשון עברי ופסול לכתוב עליו ספר תורה שנקרא ספר בכמה מקומות בתורה וה"ה לכתוב עליו תפילין או מזוזות (שנלמדים בגזירה שוה כתיבה כתיבה מספר תורה שבמזוזה נאמר כתיבה בפירוש ותפילין הוקשו למזוזה שנאמר וקשרתם וכתבתם שמפני זה צריך גם בספר תורה ותפילין כתיבה תמה ממה שנאמר במזוזה וכתבתם ולמדין הימנה לתפילין בהיקש ולספר תורה בגזירה שוה) וצריך ליזהר שיהא העור מונח בסיד עד שיפול השער מעליו מאליו ואם מוציאו קודם לכן לא יכתוב עליו מפני שלא נתעבד כל צרכו ודיפתרא הוא:
יא וצריך שיהא מעובד לשמו כגון בספר תורה לשם ספר תורה ובתפילין לשם תפילין ובמזוזה לשם מזוזה והמעובד לשם ספר תורה כשר גם לתפילין ומזוזה שהרי קדושת ספר תורה חמורה מקדושת תפילין ומזוזה והרי זה כאילו נתעבד גם לתפילין ומזוזה שיש בכלל מאתים מנה אבל המעובד לשם מזוזה פסול לתפילין כי קדושת התפילין גדול מקדושת המזוזה וטוב שיוציא בשפתיו לשם ספר תורה או לשם תפילין ולא די במחשבה:
יב אם עיבדו נכרי יש פוסלין אפילו ישראל עומד על גביו ואומר לו שיעבד לשמו כמו שהגט שכתבו נכרי פסולאע"פ שישראל עומד על גביו ואומר לו שיכתבנו לשמו ולשמה לפי שהנכרי לדעת עצמו הוא עושה ואינו שומע להישראל (ואע"פ שהוא אומר ששומע לו אין פיו ולבו שוין ואף אם אומר שכפיו כך לבו אין נאמן על כך) ויש מכשיריןכשישראל עומד על גביו ואומר לו שיעבדנו לשמו ואינו דומה לגט שצריך לכתוב כל תורף הגט לשמו ולשמה וזה לא ישמע לו אבל בעיבוד א"צ רק כשנותן העור לתוך הסיד שיתננו לשמו וזה ישמע לו ומכל מקום לכתחילה צריך לסייעו קצת בעיבודה וכן נוהגים במדינות אלו שאין עבדנים ישראלים מצויים בכל המקומות וצריך לסייעו בעיבוד עצמו אבל אין מועיל מה שמסייעו להשחיר הרצועות שאין זה ממלאכת העיבוד ובדיעבד אפילו לא סייעו כלל רק שאמר לו שיתן לתוך הסיד לשמו כשר ואם הישראל נותנו בתוך הסיד לשמו מניח את הנכרי בלבדו להוציאו לתקנו וא"צ לסייעו עוד:
סעיף יג
יג עורות שנותנין לנכרי לעבדן לשמן ומסמן אותם בנקבים שעושה בהן במרצע כעין אותיות שלא יחליפם הנכרי בעורות אחרים אע"פ שנקל לנכרי לזייף שיניח עור זה ע"ג עור אחרת וינקבם במרצע דרך הנקבים שעשה הישראל אין חוששין לכך מפני שמתיירא הנכרי פן יכיר הישראל בטביעות עין שנתן בסימנים או מפני שאלו הנקבים נעשו יותר מחדש משלו. (א) עור שעיבדו שלא לשמו אם יש תיקון לחזור ולעבדו לשמו יתבאר בי"ד סי' רע"א:
יד צריך שיהיה הקלף מעור בהמה או חיה או עוף הטהורים ואפילו מנבלות וטריפות שלהן אבל לא מעור בהמה חיה ועוף הטמאין שנאמר למען תהיה תורת ה' בפיך מן המותר בפיך ולא מעור הדג אפילו הוא טהור מפני שזוהמתו רבה וכן כל אזכרה אפילו שלא בסת"ם אין כותבין אותו ע"ג עור בהמה טמאה וכיוצא בה:
טו הסופרים הזריזים עושים ג' מיני קלפים העב יותר לכתוב בו פרשה שמע שהיא קטנה והדק ממנו לפרשת והיה כי יביאך שהיא יותר גדולה ולפרשת קדש ולפרשת והיה אם שמוע שהן ארוכות עושין קלף דק מאוד ובזה יתמלאו הבתים בשוה וזהו נוי תפילין:
סעיף טז
טז כבר נתבאר [סעיף ה] שצריך להיות כתיבה תמה ושלימה.
[כתיבה "תמה ושלימה" כולל: א' ש"כל אות תהא מוקפת גויל מכל רוחותיה". ב' "תהא מתוייגת כהלכתה".(שם) ג' לא מופסקת]
ואם כתב במקום נקב - פסול.
מפני שאינה כתיבה תמה ושלימה, אלא מופסקת. (ציור 1) [בבא ראשונה}
[כיון שצריך שיעור לאורך (או רוחב) האות, ונקב זה מפסיק, מעבר אל עבר, באמצע האורך (או הרוחב) הנצרך לאות זה, אין לצרף שני חלק האות שמופסקים על ידי נקב.
וכשמופסק מעבר אל עבר, במשך השיעור האורך (או הרוחב) הנצרך לאות זה ע"י נקב, פסול אפילו בדיעבד.
והוא הדין אם כתב אות ובמשך השיעור אורך (או רוחב) הנצרך לאות נפסק האות מעבר אל עבר, ע"י שנמחק קצת דיו, ויש הפסק במשך שיעור הנצרך לאות זה, פסול אף בדיעבד, שאין בהאות שלפנינו השיעור שנצרך לאות זה.
עכשיו מביא אדה"ז דברי הט"ז ומסבירו, שאין לכתוב אות על גבי נקב, אפילו כשאין האות נפסק מעבר אל עבר, ובכתיבה כה"ג כשחסר דיו בעובי, אפילו במשך אורך (או רוחב) האות הנצרך לאות זה, הוא כשר, כיון שאין שיעור לעובי האות, א"כ כשר הוא, מ"מ כשאות נפסק ע"י נקב, פסול משום דלא הוי מוקף גויל מצד הנקב.
אבל פסול זה, כשאין הנקב עובר מעבר אל עבר, הוא רק שאין לכתוב במקום נקב, כיון שלא יהא מוקף גויל במקום הנקב, אבל אם כתב על הקלף, ולאחר שהכתיבה כבר היתה כתיבה תמה, שמוקפת גויל, ונעשה נקב, ועכשיו אינו מוקפת גויל כשר, כדלקמן בסעיף יח. שהדין שצריך להיות מוקפת גויל, הוא שבעת הכתיבה צריך להיות כתיבה תמה, אבל אם הי' כתיבה תמה, מוקפת גויל, ואח"כ נחסרה, אינו פסול.]
[בבא שניה] ואפילו אם אין הנקב מפסיק כל עובי האות מעבר אל עבר, [היינו שלא נחלק האות לשנים (מעבר אל עבר), במשך השיעור הנצרך לאות זה] אלא הוא באמצע העובי [של האות], ודיו מקיפו מכל צד. (ציור 2)
[א"כ, אולי נאמר, שבכהאי גוונא, אין חסרון של נקב פוסל האות, כיון שמסביב לאות ישנו דיו המקיף את האות, האות כשרה.]
מכל מקום באותו מקום הנקב, היא [האות] מופסקת וחלוקה לשתים. [היינו שאף כשיש דיו המקיף כל האות, מ"מ מביא מהט"ז שמחשבין את האות כמופסקת במקום הנקב.
אלא שצריך ביאור בדברי הט"ז האלו, כי מה אכפת לנו שהאות מופסקת וחלוקה לשתים, הרי אין שיעור לעובי האות, א"כ יש שיעור לאות זה באחד מהשני צדדים, ולמה אין לכתוב על נקב כשאינו עובר מעבר אל עבר?
וע"ז מבאר אדה"ז בהמשך, שהחסרון הוא משום שבמקום הנקב אין חלק האות מוקף גויל.
ומובן מזה ג"כ, כשהנקב הוא לא באמצע העובי, אלא רק מצד אחד של האות, (ואין הדיו מקיף את כל האות, ואז אין שייך הסברא שאנו אומרים כשהנקב הוא באמצע העובי, שהוא כולו מוקף דיו, אולי נאמר שהוי אות כשר) שפסול, גם מהאי טעמא, שאינו מוקף גויל במקום הנקב.
עכשיו ממשיך אדה"ז לבאר, שהיה אפשר לומר, שמתי אומרים, שאות שניקב באמצע עוביו, ודיו מקיפו, היא מופסקת וחלוקה לשתים, הוא דוקא כשבא לכתוב על נקב, שמחסר מצד אחד של עובי האות שהסופר רוצה לכתוב עכשיו, ונמצא שמחלק מאורך האות שכותב, ונראה שחסר מעביו משום הנקב ששם.
(ואף שהלשון שהביא אדה"ז לעיל הוא כלשון הט"ז "באמצע העובי", הי' אפשר לפרש, שהכוונה הוא בתוך האות, אבל מצד אחד של האות, ולכן מבהיר אדה"ז, שגם כשהוא באמצע האות)
אבל אם הנקב הוא באמצע האות, ובשני צדדי הנקב שהסופר עומד לכתוב עליו, אין שם נקב המחסר, אולי נאמר שבאופן זה אינו הנקב חשוב מפסיק, וע"ז ממשיך אדה"ז שמ"מ הוי הפסק]
[בבא שלישית] ואפילו אם יש (ב) בעוביה [היינו הקלף שמשני צדדי הנקב, (כשמדבר מעובי של האות, הוא כותב "עובי" בלי ה, ולא "עוביה"]) שמב' צדדי הנקב כשיעור עובי [האות] הצריך לאות זו. (ציור 3)
[אין כוונתו שצריך עובי מצד ההלכה, שאין שיעור לעוביו של אות.
אלא הכוונה הוא להסופר שכותב את האות, היינו, שצריך הסופר עובי לאות זו שהולך לכתוב, והשיעור שהוא צריך לאות זו, הוא כותבו על הנקב באופן ששני צדדי הנקב אינם חסרים כלום. ויש כאן נקב רק באמצעיתו, ואולי נאמר שנקב כזה אינו מפסיק האות.
אם הנקב מחסר רק מצד אחד של האות, (אף שנשאר דיו מסביב בצד ההוא שמחסר) מסתבר יותר, שהנקב הזה שמחסר מהעובי האות, יחשב להפסק, כיון שבמשך האורך של האות שכותבו ישנו הפסק של החור, אבל כשהנקב הוא באמצע, והשני צדדים לאורך האות אינם נפסקים, אינו ניכר כל כך ההפסק.
ולכן כותב אדה"ז בפירוש שגם באופן זה מדבר הט"ז והוי הפסק.]
[בבא רביעית] ואפילו אם גם יש באורך [היינו רגל האות, ובכל הדינים שמדוברים כאן, ה"ה ברוחב] האות עד הנקב כשיעור אורך הצריך לאות זו. (ציור 4) [וֵֵא"כ אף שהאות נחלק לשנים, הרי בחלק העליון לבד יש בו אורך כל האות, בלי שום חסרון בעביו, וא כותב אות כזה ,האות נכתב בשיעור כהלכתו, א"כ גם כשיש שם נקב נכשירנו?
ואין חילוק בין אם ישנו דיו גם לאחר הנקב או לא, כי אנו רוצים להכשיר את האות עד שמגיע להנקב, ומה שלאחר הנקב לא משנה שיש שם טפת דיו.
וע"ז מסביר עכשיו אדה"ז כי בכל הבבות, (מהשנייה עד הרביעית) יש כאן חסרון, שאין האות מוקף גויל במשך כל האות, במקום הנקב]
מכל מקום, [פסולים כל הבבות הנ"ל.
(ובהבבא הראשונה הרי פסול הוא גם משום שחסר משיעור האות, (לבד זה שיש החסרון של מקוף גויל). ובבבא הראשונה אין שום תקנה לגרור דלקמן, כיון שחסר מהאות, וגם אם לאחרי הכתיבה נתהווה נקב שמפסיק מעבר לעבר, פוסל, משא"כ כשהחסרון הוא רק מוקף גויל, אם בשעת הכתיבה היתה תמה אינו פסול, כדלקמן סעיף יח)]
כיון שאנו חושבים הנקב לפיסוק בגוף האות, [ואין אנו אומרים שאות עם נקב הוא אות כשר, אלא שהוא נפסק ונגמר כשמגיע להנקב], א"כ אין שם היקף גויל לאורך האות שעד הנקב. (ציור 4) [בבא רביעית] , [כיון כשאתה מגיע לנקב, נפסק ונגמר האות בהנקב, א"כ אין שם גויל רק נקב.]
וכן לעובי שבצדדי הנקב, [הבבא השניה והשלישית, אף שהאות נפסק במשך ארכו ע"י נקב בעביו, למה לא נכשיר את האות ע"י העובי של צדדי הנקב, ע"ז אומר ש] אין שם היקף גויל במקום הנקב. (ציור 2-3)
והאות צריכה להיות כולה מוקפת גויל מכל רוחותיה, שלא יהיה משהו ממנה בלא היקף גויל.
[כי אף שהנקב קטן מאוד, ונמצא שרק משהו מהאור שמגיע לנקב אינו מוקף גויל, ומ"מ פסול הוא]
והגויל שבסיום העובי שמצד זה של הנקב, [בבא השניה והשלישית] אינו מועיל להעובי שמצד זה.
[כי אורך האות, מאיזה צד של הנקב שאתה רוצה לחשבו לאורך האות, ואין משנה אם החלק הוא של צד תוך האות או של צד חוץ האות, במקום שנוגע הוא בנקב, והנקב מפסיקו, ואינו מוקף גויל, אין מועיל לו הגויל שנמצא מצד השני של עובי האות]
מפני שהנקב מפסיק ביניהם, וחולקם לשנים. (ציור 2-3)
[והוא הדין אם אין דיו בצד שני של הנקב, כי הנקב מחסר חלק מהאות בעובי שלו (שלא באמצעיתו), בעובי האות שלצד הנקב, אין שם מוקף גויל, ופסול.
והחידוש הוא, שאפילו שכשבצד השני ישנו דיו, אבל כיו שאין הדיו הזה נחשב לחלק מהאות, כיון שנפסק על ידי הנקב, אין יכולים לצרף הגויל שבצדו, שיחשב לגויל להאות שמחשבים אותו להאות להצד שנוגע בהנקב]
וכן הגויל, שבסיום אורך האות, [בבא הרביעית] שלאחר הנקב, אינו מועיל לאורך האות שעד הנקב. (ציור 4)
[מדובר באופן שאין דיו לאחר הנקב, ולכן כותב "גויל שבסיום אורך האות", וה"ה אם יש דיו לאחר הנקב, אין הגויל שלאחרי הדיו שלאחרי הנקב אינו מועיל.
(בציור מס 4 ציירתי באופן שלאחרי הנקב נשאר דיו למטה בכדי להמשיך שנשאר השיעור אף שנעשה בו נקב. ולפי מ"ש כאן הנכון לצייר שלא נשאר דיו לאחר הנקב.
אבל כשמדבר מעובי, האופן המדבור הוא שהנקב הי' באמצעיתו ולכן כותב אדה"ז שם "הגויל שבסיום העובי"]
(ומכל מקום אם יכול לגרור מן עובי שמצדדי הנקב (ציור 2-3 שנעשןר ציור 5-6) שישאר קלף חלק מפסיק בין הנקב לעובי האות שבצדו [כשר, כיון שעכשיו כל חלק מן האות מוקף גויל.
לכאורה מהלשון נראה שגורר כל סביבות הנקב כולו, אמנם לכאורה כיון שצריך רק אחד משני העובי שיהי' האות, א"כ לכאורה מספיק שיגרור רק מצד אחד של הנקב, שבעובי ההוא שהוא רוצה שיהיה האות. ולכאורה הי' נראה שצריך גם לגרור מן עובי שמצדדי הנקב, (לא רק במקום באורך האות שממול הנקב), כל המקום סביב הנקב עד שמגיע להקלף, היינו שיהיה המשך גויל מסביב לנקב, כבציור 5 6, כן הי' נראה לכאורה.
אבל מלשון אדה"ז לקמן בסעיף כ' לגבי שריטה שכותב שם "משא"כ בשריטה, שהיא קלף חלק, חשובה היקף גויל למקצת העובי שהאות מתכשרת בו" ששם הרי אין המשך גויל לתוך האות, א"כ מוכח שאין צריך שיהי' המשך גויל אחד. וא"כ לכאורה מספיק שיגרור צד אחד של הנקב בהגוב שהנקב תופס שנחז לחלק אורך האות ובזה דיו.
וצ"ע בכל זה ולעיין בפוסקים]
וכן אם יכול לגרור מאורך שלמעלה [שלפני] מהנקב, ואעפ"כ ישאר כשיעור אורך הצריך לאות זו(ציור 4 שנעשה ציור 7)
[כאן באורך האות מפרט אדה"ז "ישאר כשיעור אורך הצרי ךלאות זו" כיון שיש שיעור לאורך האות, אבל לפני"ז כשדובר אודות צדדי האות, אין צריך לפרט כן, כי אין שיעור לעובי האות, ושם הוא רק אם יכול לגררו]
- הרי גרירה זו מועלת [כיון שעכשיו כל חלקי האות מקופים גויל ואין אפילו משהוא מהאות שאין גויל מקיפו.
ומוסיף אדה"ז שגרירה זה מועלת],
אפילו אם כבר כתב הרבה אחר אות זו.
ואין בזה משום שלא כסדרן.
[שהפרשיות צריכין להיות נכתבין כסדרן, אבל לאחר שכתב אין לתקן, ולכאורה כיון שמגרר את הקלף ומתקנו לאחרי שכבר כתב הרבה, א"כ הוי שלא כסדרם? ע"ז מסביר]
כיון שאין פיסול באות זו אלא משום היקף גויל.
[אין בזה משום שלא כסדרן. דשלא כסדרם הוי רק כשהפסול הוא בגוף האות, כשאין האות כשרה, או חסר וכיו"ב, שאז אי אפשר לתקנה אחר שכבר כתב לאחרי זה, דהוי שלא כסדרן, משא"כ כשרק מתקן שיהיה מוקף גויל - כשר אף לאחרי שכבר כתב הרבה]
כמו שיתבאר []):
אודיו מתחיל מסעיף יז -audio starting with subsection 17
יז וכל זה (בנקב הנעשה קודם הכתיבה), כשחלל הנקב נראה לעין, שנראית האות חלוקה לשתים במקום הנקב.
אבל כל נקב שהדיו עובר עליו וסותמו, ואינו נראה אלא נגד השמש, אינו נקב כלל, וכותבין עליו לכתחלה.
ומפני זה, התירו לכתוב על עור עוף המעובד, אע"פ שכולו מלא נקבים דקים ממקום הנוצות:
אודיו מתחיל מסעיף יח -audio starting with subsection 18
יח וכל זה בנקב הנעשה קודם הכתיבה, שבשעת הכתיבה כבר היא מופסקת ע"י הנקב, ואינה תמה ושלימה.
אבל אם היתה כתיבה תמה כהלכתה, ואח"כ אירע בה נקב, אע"פ שהנקב מפסיק כל עובי האות מעבר לעבר, ונראית חלוקה לשתים.
אם יש בארכה שעד הנקב כשיעור הכשר אות זו, בלי צירוף מה שמהנקב ולמטה, כשירה. (ציור 1)
ואף אם אין כשיעור עד הנקב, אלא שהנקב אינו מפסיק כל עובי האות, אלא נשאר מעביה חוט דק שלם בצד הנקב, כשירה. (ציור 2,3)
שהרי אם עשה עוביה דק כ"כ מתחילתה, היתה כשירה, שהרי לא נתנו שיעור לעובי האותיות, ויכול לעשותן דק כמו שירצה:
יט וכמה הוא שיעור הכשר אורך האותיות [אורך האות, הוא החלק שמלמעלה למטה] שנפסקו בנקב?
[כאן הוא ממשיך (בי"א זה) בדין נקב שנעשה לאחר כתיבת האות, ובסעיף טז-יז דיבר מדין נקב שהי' בקלף בעת שכתב האות]
אם נפסקה רגל הימנית של ה"א וכיוצא בה, כגון הרי"ש או הדלי"ת, [ע"י הנקב, ונמצא שאורך האות, היינו רגל הימיני, נתקצר, והדיו שנשאר אחרי הנקב אינו מצטרף להאות, ואינו פוסל כלום] ונשתייר ממנה למעלה מהנקב כמלא אות קטנה, שהיא יו"ד - כשירה.
[ואם נפסק אות שאין לו אלא ירך אחד, הכשירו תלוי בקריאת התינוק, סעיף כ']
[ואם כתב מלכתחלה על הקלף במקום נקב, אף שנשאר אורך שיעור האות,, פסול. כיון שאין מוקף גויל. אבל כשכתב הי' גויל, ועכשיו ע"י הנקב אין שם גויל, כשר]
אבל אם נפסק הרגל השמאלית של ה"א.
יש אומרים שאפילו לא נשתייר ממנה אלא כל שהוא, בין למעלה מהנקב [שממולו] בין למטה מהנקב - כשירה [לכאורה אם נשתייר מול הנקב, כשר].
ויש אומרים, שגם רגל השמאלית צריך להיות כמלא יו"ד. ואם לאו, פסולה.
וכן הלכה.
[הפסולים הנזכרים לפני זה, הם מחמת שנחסר מאורך האות, ולכן ממשיך כאן "אבל", היינו אם החסרון הוא לא מחמת שיש שינוי בהאות, אלא מחמת שאין גויל מסביב לאות, כשר, כיון שמתחלתו כשכתב הי' מוקף גויל אין כאן פסול כשעיכשיו אינו מוקף גויל]
אבל אם ניקב תוכה של ה"א או של מ"ם וכיוצא בהן, אפילו הנקב ממלא כל החלל, ולא נשאר שם היקף גויל, [היינו, שאין אנו אפילו יכולים לומר, שיש גויל מצד השני של הנקב, שיועיל להאות כאילו הוא מקוף גויל, ומ"מ] כשירה (ג) ["כיון שהיתה מוקפת קלף מתחלתה בשעת הכתיבה"].
וכן אם אין היקף גויל כלל לאיזו אות מבחוץ, שניקב שם נקב ארוך המגיע עד סוף הקלף, כשירה.
כיון שהיתה מוקפת קלף מתחלתה בשעת הכתיבה.
אבל אם לא היתה מוקפת קלף מתחלתה, אע"פ שהיא ארוכה כראוי, ולא נפסקה כלל בנקב, כגון רגל כ"ף או נו"ן הפשוטות וכיוצא בהן שבשיטה האחרונה, שהן ארוכות ומגיעות עד סוף הקלף מתחילתן [כשכתבן], פסולות
[ו]מכל מקום, אם יכול לגרור מהן מעט בסוף הקלף, וישתייר בהן כשיעור, הרי גרירה זו מועלת, אפילו אחר כתיבת כל הפרשה.
ואין בזה משום שלא כסדרן, כיון שלא היו פסולות תחילה רק משום חסרון היקף גויל בלבד, כמו שיתבאר.
וי"א, שאם הנקב ממלא כל חלל הה"א או המ"ם וכיוצא בהן, פסולות, כיון שאינן מוקפות גויל בתוכן. ואע"פ שהיו מוקפות מתחילתן.
אבל אם אין הנקב ממלא כל החלל, אע"פ שהנקב הוא סמוך לאות ממש, שלא נשאר קלף חלק אפילו משהו בין האות להנקב שבתוכה, והאות צריכה להיות כולה מוקפת גויל מכל רוחותיה.
מכל מקום, היא חשובה מוקפת גויל גם במקום הנקב, ע"י קלף החלק שבתוכה מצד הב' של הנקב.
וכן אם הנקב הוא במקצת עובי האות שכלפי חוץ, ומקצת עוביה שכלפי תוכה נשאר קיים, הרי היא כשירה ע"י מקצת עובי זה שכלפי תוכה, שהוא חשוב מוקף גויל ע"י קלף החלק שמצד הב' של הנקב.
(וכן אם הנקב הוא מפסיק כל עוביה, אלא שנשאר בארכה שעד הנקב כשיעור הכשירו, הרי היא מתכשרת ע"י שיעור זה.
שהוא חשוב מוקף גויל גם בתחתיותו, ע"י הקלף החלק שלמטה מהנקב.
(ואם נשתייר מאורך [אות] זה גם למטה מהנקב, אינה נפסלת בכך.
ומתכשרת היא ע"י קלף החלק שבתחתיותו.
שכיון שמה שמן הנקב עד קלף החלק אינו אות אחרת, אינו חשוב הפסק בין האות לגויל המקיפה.
כמו שהנקב אינו חשוב הפסק)
אבל אם לא נשתייר קלף חלק כלל למטה מהנקב, פסולה)
אודיו מתחיל מאמצע סעיף יט -audio starting with middle of subsection 19
ולפי סברא זו, אין (ד) חילוק בין נקב שלפני הכתיבה בין נקב שלאחר הכתיבה.
שכיון שקלף החלק שמצד הב' של הנקב מצטרף לאות להיותה נחשבת מוקפת גויל גם במקום הנקב, א"כ אף אם (ה) היה הנקב קודם הכתיבה אינו פוסל יותר מלאחר כתיבה.
(כיון שנשתייר שיעור הכשר אות שלם לגמרי, בלי שום נקב).
והעיקר כסברא הראשונה.
ואעפ"כ, יש לחוש לסברא האחרונה להחמיר, כשלא נשתייר קלף חלק כלל מצד הב' של הנקב.
בין שהנקב הוא חוץ לאות סמוך לה ממש, בין שהוא בתוכה וממלא כל חללה.
וי"א, (ו) שאף לפי סברא האחרונה, אין האות צריך להיות מוקף גויל גם אחר הכתיבה אלא מבחוץ, אבל לא מבפנים.
ואפילו אם הנקב שבתוכה ממלא כל חללה כשרה.
ונכון להחמיר:
אודיו מתחיל מסעיף כ -audio starting with subsection 20
כ ואם נפסקה אחת מאותיות הפשוטות שאין להם אלא ירך אחת, כגון וא"ו או זיי"ן או נו"ן פשוטה, וכיוצא בהן.
אין שיעור הכשרן כמלא אות קטנה שהיא יו"ד, כמו ברגל הה"א וכיוצא בה.
שהרי וא"ו שלא נשתייר ממנה אלא כמלא יו"ד אין זה וא"ו כלל.
וכן בשאר אותיות הפשוטות.
אלא הכשרן תלוי בקריאת התינוק שאינו חכם ולא טפש.
שאם התינוק יודע לקרותן כהלכתן, כשרות. ואם לאו, פסולות.
אבל תינוק חכם שמבין הענין, דהיינו פירוש המלות, הרי הוא אומר האות הנפסקת מתוך הבנתו, שמתפרש יפה לפי הענין, ואין סומכין עליו.
אבל אם אינו חכם כל כך להבין הענין, אע"פ שהוא חכם בהכרת האותיות היטיב, סומכין עליו.
וזהו, "לא טיפש" שאמרו.
ומכאן אתה למד, שאין צריך לכסות מלפניו שאר האותיות, כמו שנוהגין.
שא"כ, אף החכם שמבין הענין שקורא, מהיכן יבין לקרות אות זו כהלכתה, כיון שאינו יודע ענינה ופירושה.
ומכל מקום אות שנפסקה בנקב ונשתייר ממנה גם למטה מהנקב, צריך לכסות מלפניו מה שלמטה מהנקב.
לפי שהוא יצרפנה עם מה שלמעלה מהנקב, ויקרא האות כהלכתה, ובאמת אינן מצטרפין, כיון שהנקב מפסיק ביניהם.
וה"ה אם מפסיק ביניהם, שריטה העוברת בעובי האות, מעבר לעבר.
אבל אם אינה עוברת מעבר לעבר, אפילו היתה כן בשעת הכתיבה, אינה פוסלת.
כיון שאין האות חלוקה לשתים לגמרי.
ואינו דומה לנקב שבאמצע העובי שפוסל, אם היה בשעת הכתיבה.
לפי שמקצת עובי האות שמצד זה של הנקב, אינו מוקף גויל במקום הנקב, וכן מקצת עובי שמצד זה של הנקב.
משא"כ בשריטה, שהיא קלף חלק, וחשובה היקף גויל למקצת העובי שהאות מתכשרת בו, שלא נתנו שיעור לעובי האותיות, ויוכל לעשותן דקות מאד, אפילו לכתחלה.
ואם השריטה עוברת מעבר לעבר והיתה כן בשעת הכתיבה.
יש אומרים שאין קריאת התינוק מועלת בה, אפילו אם יכסו מלפניו מה שלמטה.
שלא הכשירו בקריאת התינוק, אלא באות שנכתבה מתחלה ארוכה כראוי, ואח"כ נתקצרה על ידי הנקב או על ידי שריטה.
ויש אומרים שאפילו היתה קצרה מתחלתה, והתינוק קוראה כהלכתה, כשרה.
ולכן אם אירע שכתב הסופר איזו אות מאותיות הפשוטות, ומסתפק בשיעור ארכה, אם היא ארוכה כהלכתה, ואי אפשר לו להגיה, משום שלא כסדרן, כמו שיתבאר - מראה לתינוק שאינו חכם ולא טפש וסומך עליו.
(וכן עיקר. וכן נוהגין):
אודיו מתחיל מסעיף כא -audio starting with subsection 21
כא אין מכשירין ע"י קריאת התינוק, אלא כשאנו מסופקים אם אורך האות הוא כשיעור או אם רוחב האות הוא כשיעור.
כגון ד שנכתבה קטנה, כעין יו"ד.
שאם התינוק קוראה ד' כשרה.
אבל אם ידוע לנו שאין האות כהלכתה, אפילו התינוק קוראה כהלכתה, אין זה מועיל כלום.
כגון, שמקצת יודי"ן של העייני"ן והשיני"ן והאלפי"ן או רגלי התוי"ן, אינן נוגעים בגוף האות, פסולות, אף שהתינוק קוראן כהלכתן.
כי מה תועיל קריאת התינוק, ועינינו רואות שאין האות כהלכתה.
ומכל מקום מועלת קריאת התינוק באותיות אלו, לענין שיוכל לתקנן אף אם כתב אחריהן, ואין בזה משום שלא כסדרן, כמו שיתבאר:
כב ואם נפלה טיפת דיו לתוך האות ואינה ניכרת האות (אע"פ שעדיין היא מוקפת גויל בתוכה) כגון שנפלה לתוך ד' ונראית כה"א או שנפלה לתוך ב' ונראית כפ"א או שאין שם ב' עליה או שנפלה לתוך אות אחרת ואין שמה עליה או שמחסרת קצת מן האות אפילו אינה מחסרת ממנה אלא קוצה והוא קוץ שהאות נפסלת בחסרונו או שנראית הטיפה כאלו הוא גופה של אות אע"פ שהאות ניכרת היטב פסולה ואין לה תקנה לגרור הטיפת דיו ועל ידי כך תהיה האות כתיקונה מפני שהוא כחק תוכות דהיינו שחוקק התוך של אות וממילא נשאר צורת אות במה שאינו נגרר והתורה אמרה וכתבתם ולא וחקקתם ופי' חכמים שבחק תוכות הכתוב מדבר וה"ה אם מוחק הדיו בעודו לח ועל ידי כך נעשית האות כתקנה הרי זה כחק תוכות שאין חילוק בין חקיקה וגרירה למחיקה כיון שאינו כתיבה והתורה אמרה וכתבתם:
כג וכן אם טעה וכתב ד' במקום רי"ש או ב' במקום כ' אין תקנה לגרור או למחוק התג מפני שהוא כחק תוכות אבל יכול להוסיף עליו דיו ולעשותו עגול כרי"ש או ככ"ף והוא שלא כתב עדיין כלום אחר אות זו שאם לא כן פסול משום שלא כסדרן כמו שיתבאר וכן אם כתב רי"ש במקום ד' או כ' במקום ב' יכול להוסיף דיו ולעשותה מרובעת כהלכתה אם לא כתב אחריה שכל שמתקן על ידי כתיבה ולא על ידי גרירה או מחיקה כשר אבל אינו יכול לגרור הכ"ף לעשותה כמו בי"ת או הרי"ש לעשותה כדלי"ת:כד וכל זה בגרירת דיו אבל אם נטף שעוה על האותיות גוררה וכשר. ואם מותר לגוררה מספר תורה בשבת יתבאר בסי' ש"מ:
אודיו מתחיל מסעיף כה -audio starting with subsection 25
כה מ"ם פתוחה שנדבק פתיחתה ונסתמה, אין מועיל לגרור הדבק ולפותחה.
מפני שהוא כחק תוכות.
ומה תקנתה?
לגרור כל החרטום, ותשאר בצורת נו"ן כפופה, ואח"כ יכתוב מה שגרר.
ואין בזה משום חק תוכות, אע"פ שלא גרר צורת הנו"ן וחזר וכתבו מחדש.
לפי שצורת הנו"ן נעשה מתחלה בהכשר, אלא שנפסלה האות בנגיעת החרטום, לכן די כשגורר החרטום וחוזר וכותב מחדש.
אבל רי"ש שכתבה כמין ד', יש להחמיר ולומר, שלא די כשיגרור הירך לבד, או הגג לבד, ויחזור ויכתבנו מחדש.
מפני שבין הגג ובין הירך נעשה בפיסול.
שכן דרך הסופרים, שכותבין (ז) תחלה הגג עם התג שמאחוריו, ואח"כ הירך למטה, ונמצא שגם הגג נעשה בפיסול, שעשה לו תג מאחוריו.
ואין צריך לומר הירך שנעשה אחר עשיית התג.
ולכן צריך לגרור שניהם.
ואע"פ שי"ל שאף כשגורר אחד מהם, כיון שבמה שנשאר אין בו צורת אות כלל, א"כ כשחוזר וכותב מה שגרר ה"ז ככותב האות מתחלתה.
אעפ"כ אין להקל לשייר מאומה מן האות, כיון שכולה נעשה בפיסול.
שאף שהגג כולה נעשה בהכשר רק הריבוע שמאחריו בלבד הוא הפסול.
מכל מקום, כיון שהכל נעשה בכתיבה אחת, הרי הכל אחד.
וכן כ"ף פשוטה, שצריך להיות רגלה ארוכה כפליים כגגה שלא תדמה לר', ועשה לה גג רחב כאורך רגלה.
אם אינו יכול למשוך רגלה שתהיה כפליים כגגה
[כיון שישנו שורה שכבר כתובה תחתיה, (ומדבר ממקום שלא הוי חסרון של כסדרן)] -
צריך למחוק כל הגג, הואיל וכולה נעשית בכתיבה אחת.
[ולא די במה שימחוק קצת מן הגג שלא יהא רחב כל כך, וממילא רגלה יהיה ארוכה כפליים, כי אז הוי חק תוכות, כיון שהאות נתכשר ע"י גרירה ולא על ידי כתיבה.
אבל אין צריך למחוק גם את הרגל.
אף שבההלכה שלפני"ז בר' שכתב ד' שצריך למחוק גם הרגל, ואינו מספיק רק למחוק את הגג של הד' ולכתוב ר' במקומו (אף שנתבטל האות, החמיר בזה אדה"ז למחוק גם הרגל)?
מבאר בזה היד אפרים על המ"א, כי כאן כשכתב הרגל בתחילתו, הרי הי' יכול למושכו עד שיהי' כפליים כגגה, וממילא החלק של הרגל שנכתב לא נכתב בפסול.
אבל בריש שהגג היתה של ד', א"כ מתחלתו הרגל נכתבה שלא בכשרות, ולכן צריך למוחקו, משא"כ בכך פשוטה שלא האריך הרגל אינו צריך למחוק הרגל.
אבל מובן שבאם רצונו למחוק גם הרגל, הוא יכול לעשות כן]
ואפילו במלת "אלהיך" יכול למחוק.
["יכול", היינו, שמותר למחוק הגג בכדי לתקן הכ"ף שלא יהי' רי"ש.
ואף שמוחק הוא הכ"ף משם אלוקים?
אין בזה משום מחיקת השם, כיון שבא בזה לתקנו. ומבלי התיקון איך כאן כ"ף.
אבל כיון שצריך למעט בבמחיקה כל מה דאפשר, לכן ממשך אדה"ז]
רק שיזהר שלא ימחוק הרגל.
[כיון שכנ"ל בכ"ף סופית שנכתב כרי"ש א"צ למחוק את הרגל, וממילא בשם אלוקים, כשצריך לתקן הכ"ף יזהר שלא ימחוק הרגל, כיון שהוי שלא לצורך, שמספיק לגרור רק הגג.
ונראה מהפוסקים, דאף אם הי' צריך למחוק גם הרגל מכ"ף שכתבו רי"ש לחוש לדעת הפוסקים שס"ל כן, מ"מ בשם אלוקים היינו סומכים על הדעות שאי"צ למחוק כל הרגל, כיון שנתבטל האות, כיון שיש כאן האיסור למחוק את השם]
משא"כ בחרטום של מ"ם שאינו נעשה בכתיבה א' עם צורות הנו"ן.
וה"ה כל אות שנכתב בב' כתיבות, כגון הג' וכיוצא בה, דינה כמ"ם:
אודיו מתחיל מסעיף כו -audio starting with subsection 26
כו ומכל מקום, כל מה שכתב באותו אות אחר שנעשה בה הפיסול, צריך לגררו ולכתבו מחדש.
אע"פ שלא נכתב בכתיבה אחת עם הפסול.
כגון יו"ד העליונה של הא', שהיא נוגעת בגג שתחתיה יותר ממה שצריך להיות נוגעת.
- שאין צריך להיות נוגעת אלא בעוקצה הימיני ולא בעצמה, כמו שיתבאר בסי' ל"ו, והוא כתב הגג סמוך מאוד עד שנגע בעצמו של יו"ד -
צריך לגרור כל הגג והיו"ד שתחתיה ולכתבה מחדש.
אבל אם עוקצה השמאלי נוגע בגג, ולא עצמה של יו"ד, כשר.
שאף בלא עוקץ זה שם יו"ד עליה, אינו פוסל בנגיעתו (ח).
ואם יו"ד התחתונה נוגעת בעצמה לגג, א"צ לגרור הגג אלא יו"ד התחתונה בלבד, שנעשית בפיסול.
וה"ה ברגל התי"ו:
אודיו מתחיל מסעיף כז -audio starting with subsection 27
כז וכן הדין ביוד"י השי"ן והעי"ן והצד"י והפ"א שנגעו בגוף האות בעצמן ולא בעוקצן בלבד - שצריך לגרור כל מה שכתב באותו אות אחר שנעשה בה הפיסול.
ואין קריאת התינוק מועלת בזה כלל, כיון שעינינו רואות שאין האות כתיקונה.
וכן אם נגעו רגלי הה"א והקו"ף בגג, אפילו נגיעה דקה כחוט השערה, ותינוק שאינו חכם קוראן כהלכתן, פסולות.
ואין תקנה להפרידן, משום "חק תוכות".
ומכל מקום אין צריך לגרר כל האות, אלא די שיגרר הרגל שנעשית בפיסול, ויחזור ויכתבנה.
אבל הגג וירך ימיני שנעשה מתחלה בהכשר, אין צריך לגררן.
ומכל מקום, אם כתב מתחילה רי"ש ואח"כ טעה ועשה לה תג כעין דלי"ת, אין לה תקנה בגרירת התג בלבד.
שכיון שאין עושה מעשה בגוף האות, אלא היא נעשית רי"ש על ידי גרירה בלבד, הרי זה כ"חק תוכות".
משא"כ בה"א וקו"ף שעושה מעשה בגופן, שגורר רגלן וחוזר וכותבן מחדש, והרי זה כאלו כותב כל האות, כיון שאין שם ה"א וקו"ף עליהן בלי רגל זו.
ולפ"ז, גם ברי"ש שטעה ועשה לה תג כעין דלי"ת, יש להקל בגרירת התג עם הגג בלבד, או עם הירך בלבד, כדי לעשות מעשה בגוף האות.
והשאר אין צריך לגרור, כיון שנעשה בהכשר מתחילה.
ואעפ"כ המחמיר לגרור את כולה, תבא עליו ברכה:
אודיו מתחיל מסעיף כח -audio starting with subsection 28
כח וכל זה כשהפיסול הוא בצורת גוף האות, אבל אותיות הנוגעות ודבוקות זו בזו
- בין שנדבקה קודם שנגמרה השנית, שלא היתה עליו צורת אות בהכשר מעולם.
בין שנדבקה אחר שנגמרה -
יכול להפרידן בסכין, וכשר.
ואין בזה משום "חק תוכות", כיון שלא היה פסולן בגופן אלא מחמת חסרון היקף גויל סביב להן.
לפיכך, אם נשתנה צורת האות ע"י דביקתה לחברתה, אין פירוד מועיל בה.
ודינה כמ"ם שנסתמה, שכל מה שנכתב בפיסול, צריך גרירה.
ויש אומרים שה"ה אם כל אורך האות דבוקה לחברתה, אין פירוד מועיל בהן:
אודיו מתחיל מסעיף כט -audio starting with subsection 29
כט כל מקום שאין פירוד מועיל אין העברה בקולמוס על האות מועלת שלא יצטרך לגררה ולכתבה מחדש שכיון שכתב התחתון קיים אין העליון מועיל כלום שכתב על גבי כתב אינו כתב כלל אלא על גבי הקלף:
ל כל מקום שאין פירוד מועיל וצריך לגרור ולחזור ולכתוב אפילו מעט אין תקנה זו מועלת אלא כשעדיין לא כתב כלום אחר הטעות אבל אם כתב צריך למחוק כל מה שכתב אחריו ולחזור ולכתוב הכל אחר שיתקן הטעות ואם כתב אחד משמות שאינן נמחקין צריכה פרשה זו גניזה לפי שכשמתקן הטעות ע"י כתיבה לאחר שכתב איזה אות מהפרשה אחר הטעות נמצא פרשה זו כתובה שלא כסדרה והתורה אמרה והיו בהוויתן יהיו.אבל אותיות שנדבקו זו בזו בענין שפירוד מועיל בהן יכול להפרידן אפילו אחר כתיבת כל הפרשה ואין בזה משום כותב שלא כסדרן כיון שעתה אינו כותבן אלא מכשירן ע"י גרירות הדביקות שביניהם וגרירה אינה כתיבה ואפילו אות שמכשירו ע"י כתיבה מועטת מכל מקום אם היתה צורתה עליה קודם לכן בשעת כתיבתה ולא היתה נראית כלל כאות אחרת כגון היודי"ן שעל השיני"ן ועל העייני"ן והצד"י ושל האלפי"ן ופאי"ן ורגלי התווי"ן שלא היו נוגעין בגוף האות ותינוק שאינו לא חכם ולא טפש קוראן כהלכתן יכול לתקנו אחר כן ואין בזה משום שלא כסדרן.אבל אם רגל הה"א או הקו"ף נוגע בגג אפילו נגיעה דקה כחוט השערה שצורתן עליהן והתינוק קוראה כהלכתה מכל מקום כיון שצריך לגרר תחילה כל הרגל א"כ שוב אין צורתן עליהן וכשחוזר וכותבן הרי זה כותב שלא כסדרן וכן בשאר נגיעות שצריך לגרור האות עד שתפסיד צורתה אי אפשר לתקנה אחר כן כגון יו"ד העליונה והתחתונה של האל"ף והשי"ן והעי"ן והצד"י והפ"א ורגל התי"ו שהן נוגעין בגוף האות יותר מהראוי בענין שנפסלה וכן מ"ם פתוחה שנסתמה וכל כיוצא בזה ואפילו במקום שא"צ גרירה כלל אלא כתיבה משהו בלבד מכל מקום אם האות חלוקה לשתים ונראית כב' אותיות כגון צד"י שכתבה יו"ד נו"ן או שי"ן שכתבה עי"ן יו"ד אף על פי שהתינוק שאינו חכם קוראן כהלכתן אינו יכול לתקנו אח"כ שכיון שעינינו רואות שיש להן צורת אותיות אחרות אם כן כשמתקנם אח"כ ה"ז ככתיבה מחדש והרי זה כותבה שלא כסדרה וכן חי"ת שכתבה ב' זייני"ן ופרידתן ניכרת היטיב תיכף ומיד שרואין אותן אבל אם אין ניכרת פרידת החטוטרות שעל גבי זייני"ן עד שיסתכל בה יכול לתקנן אח"כ ואפילו אם התינוק קוראן זייני"ן אין הולכין אחריו באות זו לפי שאין התינוק מורגל בח' כזו שעם החטוטרות (אבל בצד"י ושי"ן הולכין (ט) אחר קריאת התינוק בין להקל בין להחמיר אלא אם כן עינינו רואות שהן יו"ד נו"ן או עי"ן יו"ד אין משגיחין על התינוק) וכן אם לא עשה רגל ימנית של יו"ד אין לה תקנה אח"כ (אפילו אם התינוק קוראה כתיקונה) מפני שאין שם יו"ד עליה בלא רגל זו ונמצא כותב שלא כסדרן אבל אם לא עשה עוקץ השמאלי יכול לתקן אח"כ שאף בלא עוקץ זה שם יו"ד עליה ואין בעשייתו משום כותב שלא כסדרן:
אודיו מתחיל מסעיף לא -audio starting with subsection 31
לא הכתיבה צריכה להיות לשמה שיכתוב הפרשיות לשם קדושת תפילין בפירוש ואם כתבן סתם פסולותוהאזכרות צריך לכתבן לשם קדושתן בפירוש ואם כתבן סתם יגנזו ויש להסתפק בכל מקום שצריך לשמה אם די במחשבה שיחשוב בלבו שעושה דבר זה לשם מה שצריך לעשותו כגון הפרשיות לשם קדושתן והאזכרות לשם קדושתן או אם צריך להוציא כן בשפתיו ולא די במחשבה לבד וספק של תורה להחמיר וצריך שיאמר בפיו בהתחלת הכתיבה אני כותב פרשיות אלו לשם קדושת תפילין ומלבד זה בכל פעם שכותב אזכרה צריך שיאמר שכותבה לשם קדושת ה' ואם לא אמר כן בפירוש בכתיבת האזכרות אלא חושב כן בלבו כשרות בדיעבד הואיל והוציא בתחלת הכתיבה בפיו שכותבן לשמן אבל אם לא הוציא מפיו בתחלת הכתיבה יש להחמיר בשל תורה ולפסול אפילו בדיעבד אע"פ שחישב בלבו אבל בעיבוד העורות יש להקל בדיעבד אם חשב בלבו בתחילת העיבוד שמעבדן לשם ספר תורה או תפילין אע"פ שלא הוציא בשפתיו לפי שיש אומרים שא"צ עיבוד לשמה אלא למצוה מן המובחר אבל בדיעבד כשר אע"פ שמעובד שלא לשמו ואף שאין דבריהם עיקר מכל מקום יש לסמוך ע"ז להקל בדיעבד כשחישב בלבו אע"פ שלא הוציא בשפתיו כיון שיש להסתפק שמא די במחשבה לבדה אפילו לכתחילה:
לב כשבא להתנמנם לא יכתוב מפני שאינו כותב אז בכוונה לשמה (שאף שלומר בפיו א"צ אלא בתחילת הכתיבה מכל מקום במחשבתו צריך להיות בכל הכתיבה שכותב לשם תפילין ולא כמתעסק בעלמא כמו שבגט צריך להיות במחשבתו בכל תורף הגט שכותבו לשמו ולשמה כמו שנתבאר למעלה):
לג צריך לדקדק מאוד בחסירות ויתרות שאם חסר או יתיר אות אחת פסולין התפילין ונמצא המניחין אותן מברכין בכל יום ברכה לבטלה וגם שרוין בכל יום בלא מצות תפילין ונמצא עונש הסופר מרובה לכן צריך להיות מאוד ירא שמים וחרד לדבר ה' המתעסק בכתיבת התפילין ותיקונם וגם צריך להזהיר ולמחות בסופרים המניחים לנעריהם לכתוב תפילין או מזוזות ואם רואה שנכתבו כהלכתן אזי מוכרן והוא מחטיא את הרבים ומכשילן בתפילין ומזוזות פסולין כי הנער נער ואינו מכוין בכתיבתו אלא ליפות הכתב להתלמד ולהתרגל בו ולא לשם קדושה וכוונת מצוה בעולם והרי עונש הסופר מרובה מאוד ועתיד ליתן את הדין ולקבל עונשו הרבה מאד ועליו נאמר ארור עושה מלאכת ה' רמיה לכן יזהר כל סופר מזה וטוב לו:
אודיו מתחיל מסעיף לה -audio starting with subsection 35
לה אבל אם ייתר אות אחת יש לה תקנה ע"י שיגרר אותה אם היא בסוף התיבה או בתחלתה אבל אם היא באמצע התיבה פעמים שאין תיקון מועיל משום שכשיגררנה יהיה נראה כב' תיבות ופעמים שתיקון מועיל ע"י שיגררנה וימשוך האות שלפניה שתמלא מקומה ולא תהיה התיבה חלוקה כגון לאבותיך שכתב מלא וי"ו אחר הב' יגררנה וימשוך הב' שלפניה שתמלא מקומה וכן אם התיקון תלוי בכ"ף או דלי"ת או רי"ש שאפשר להמשיכן מעט למלא מקום אות היתירה שנגררה אבל אם האותיות שאפשר להמשיכן הן אחר אות היתירה שאי אפשר להמשיכן לאחוריהם עד שיגרר מהם תחילה כגון שאר שכתב מלא וי"ו אחר הא' שאי אפשר למשוך הרי"ש לאחריה עד שיגרר רגלה תחילה ונמצא שביטל צורתה וכשמתקנה אח"כ נמצא כותב שלא כסדרן ואין תקנה אלא א"כ יכול למלאות מקומו ע"י שיעבה קצת האות שלפניה ושלאחריה שאין בזה משום שינוי האות משא"כ כשהאותיות שאפשר להמשיכן הן לפני האות היתירה אזי אפשר להמשיכן הרבה מבלי שיגרע מהם כלום:
אודיו מתחיל מסעיף לו -audio starting with subsection 36
לו אמנם יש להסתפק במצ"ת שמשפטה להיות חסר וכתבה מלא אם מועיל אריכות הצ' למטה אחר שיגרור הוי"ו כי שמא כל עוד שאינו מאריך האות למעלה נחשבת כב' תיבות וכן בנת"ן שמשפטה להיות חסר אם מועיל אריכות הנו"ן למטה אחר גרירות הוי"ו ומכל מקום כל שנראית כב' תיבות פסולה אבל אם בתחילת הכתיבה ממשיך רגל התחתון של הנו"ן והצד"י וכותב האות הסמוכה בתוכה כזה כשר ובלבד שלא ימשוך יותר מדאי ואם המשיך יותר מדאי כדי למלאות השיטה יש להסתפק אם כשר אם לאו (י) ויש להראות לתינוק שאינו לא חכם ולא טפש כמו שעושין בכל אות שיש בה ספק כמ"ש סימן ל"ו:
אודיו מתחיל מסעיף לז -audio starting with subsection 37
לז אם כתב תיבה אחת יתירה יגררנה ויהיה מקומה חלק ואף שאין צריך להיות שם חלק אין זה פוסל כל שאין במקום החלק כשיעור הריוח שבין פרשה לפרשה שהוא כדי ט' אותיות ואם סיום התיבה שלפניה הוא אות ה' או קו"ף אינו יכול להמשיכן למלאות מקום החלק מפני שרגל הה' והקו"ף צריך להיות בסופן ואם יגרר הרגל ויכתבנו בסוף נמצא כותב שלא כסדרן אבל אם יהיה חלק כשיעור ט' אותיות כשיגרור תיבה היתירה ונמצא שיהיה ריוח שבין פרשה לפרשה במקום שאין שם פרשה ויפסלו התפילין יש להקל למשוך הה"א אף על פי שלא תהא רגלה בסופה מאחר שלא הוזכר זה בתלמוד:לח היה כותב וטעה ומחקו בעודו לח או שנתייבש וגררו וכן אם נפל דיו על הקלף ומחקו בעודו לח או גררו לאחר שנתייבש מותר לכתוב על מקום המחק או על מקום הגרר אפילו האזכרה כמו שמותר בספר תורה ומכל מקום טוב לכתחילה שלא ימחוק בעודו לח אלא ייבשנו יפה באש כי אז יגרר בקל ולא ישאר לו שום רושם:
לט נדבק אות לחברתה באותיות השם, יכול לגוררן ולהפרידן.
ואין בגרירה זו משום מוחק את השם.
שהרי מתקן הוא ב[ז]ה:
מ אותיות ותיבות שנמחקו קצת אם רשומן ניכר כל כך שתינוק שאינו לא חכם ולא טפש יכול לקרותן מותר להעביר קולמוס עליהן להיטיב הכתב ולחדש ואין בזה משום שלא כסדרן כיון שגם עכשיו הכתב הוא כשר ומה שמוסיף עליו אינו אלא שמשמרו שלא יתמחק יותר במה דברים אמורים כשקצת צבע הדיו קיים אבל אם קפץ כל הדיו מהקלף ולא נשאר רק רושם אדמימות מהחלודה של הדיו כשמעביר הקולמוס עליהן ה"ז כותב שלא כסדרן ואין צריך לומר אם בתחלת הכתיבה לא היה הדיו שחור אלא דומה ללבן שהוכהה מראיתו או לאדום וצריך להעביר עליהן קולמוס שיש בזה משום שלא כסדרן:
מא (יא) יש ליזהר לכתחלה שלא יכנס ראש הלמ"ד של שיטה זו בתוך אויר הה"א והח"ת שבשיטה שלמעלה ממנואפילו בלא נגיעה ואם נכנסו בענין שהפסיד צורת האות כגון שנכנס לתוך דלי"ת ונראית כה"א פסולה:
אודיו מתחיל מסעיף מב -audio starting with subsection 42
מב אם אין הפרשיות שגורות בפיו צריך שיכתוב מתוך הכתב שמא יטעה ואם מקצת הפרשה שגורה בפיו מותר לכתוב אותו מקצת בעל פה והשאר מתוך הכתב:מג כשכותב בעל פה מפני שהן שגורות בפיו צריך לקרות כל תיבה בפיו קודם שיכתבנה שמא יטעה ויקדים המאוחרות מחמת שגירותו בהן ואפילו אם אחד מקרא אותו מלה במלה צריך הוא ג"כ להוציא כל מלה ומלה בפיו אבל אם כותב מתוך הכתב א"צ להוציא בפיו שראייתו בכתב שלפניו מועלת כמו הקריאה בפיו במה דברים אמורים כשהן שגורות בפיו ואעפ"כ כותב מתוך הכתב אבל אם אינם שגורות בפיו שצריך הוא לכתוב מתוך הכתב אין ראייתו בכתב מועלת לו לשלא יצטרך להוציא כל תיבה בפיו קודם שיכתבנה:מד אפילו מתוך הכתב אינו רשאי לכתוב אלא מי שהוא יודע לקרות שאם אינו יודע לקרות אע"פ שיודע לכתוב האותיות יכול לטעות בקל ואינו מרגיש:
מה צריך להניח חלק בכל פרשה למעלה ולמטה מהשיטות כמו חצי ציפורן יש אומרים ששיעור זה למעלה הוא כדי גגה של למ"ד ולמטה כשיעור ך' ונו"ן פשוטים כדי שגם הם יהיו מוקפים גויל אם יזדמנו שם וי"אשצריך להניח חלק כחצי ציפורן למעלה למעלה מגגו של למ"ד ולמטה למטה מך' ונו"ן פשוטה ויש לחוש לדבריהם לכתחלה אבל בתחילת הפרשה ובסופה אין צריך להניח כלל אך הסופרים נהגו להניח קצת בתחילה ובסוף:
מו צריך ליזהר לכתחילה להניח בין תיבה לתיבה כמלא אות קטנה שהיא יו"ד ובדיעבד אין לפסול אלא א"כ נראית כתיבה אחת לתינוק שאינו לא חכם ולא טיפש כמ"ש בי"ד סימן רע"ד בספר תורה וכן לכתחילה צריך ליזהר שלא יהיה בין אות לאות אלא כחוט השערה ובדיעבד אין לפסול אלא א"כ נראית התיבה חלוקה לשתים לתינוק שאינו לא חכם ולא טיפש כמו שכתוב שם בספר תורה וי"א שלכתחילה צריך להניח ג"כ בין שיטה לשיטה כמלא שיטה כמו בספר תורה ויש אומרים שא"צ לדקדק בזה אלא בספר תורה וכן נהגו הסופרים שאין מדקדקין בזה בתפילין ובמזוזות:
אודיו מתחיל מסעיף מז -audio starting with subsection 47
מז בין בספר תורה בין בתפילין ומזוזות אין להניח חלק כלל בין פסוק לפסוק יותר מבין תיבה לתיבה בפסוק אחדמפני שאין אנו בקיאים בהפסק הפסוקים שנפסקו למשה מסיני ומכל מקום אם הניח לא פסל אם לא הניח כשיעור ריוח שבין פרשה לפרשה שהיא לכתחלה כג' תיבות אשר אשר אשר מאותו הכתב ובדיעבד כתשעה אותיות קטנות שהן יודין של אותו הכתב כמו שכתוב בי"ד סי' ער"ה:
מח לכתחילה יש ליזהר לעשות כל השורות שוות שלא תהא אחת נכנסת ואחת יוצאת ואפילו אות אחת ומכל מקום אם נזדמנה לו תיבה בת ה' אותיות בסוף השיטה ואינו יכול לכותבה בתוך השיטה באותו כתב שהוא כותב בו יכול לכתוב ג' אותיות ממנה בתוך השיטה וב' חוץ לשיטה אבל לא ב' בתוך השיטה וג' חוץ לשיטה ואפילו תיבה בת ח' אותיות לא יכתוב ה' ממנה בתוך השיטה וג' חוץ לשיטה אע"פ שרוב התיבה בתוך השיטה ואפילו ב' אותיות אם הן תיבה אחת לא יכתוב אותן חוץ לשיטה וכל זה לכתחילה אבל בדיעבד אפילו כתב תיבה בת הרבה אותיות חוץ לשיטה לא פסל:
מט אותיות השם בין שם המיוחד בין שאר שמות שאינן נמחקין ואפילו הנטפל לשם מאחריו צריך שיהיו כולם בתוך השיטה ולא יצא מהן כלל חוץ לשיטה לכתחילה ובדיעבד כשר בתפילין (שאי אפשר לתקנן משום שלא כסדרן) אבל בספר תורה יכול למחוק כל השורות העליונות אם אין בהם שום שם משמות שאינן נמחקין ואח"כ ימשוך אותן עד שתהיינה שוות עם השם היוצא:
אודיו מתחיל מסעיף נ -audio starting with subsection 50
נ ד' פרשיות של יד הואיל והן נכתבות בקלף אחד ושייך בהן פתוחה וסתומה שכשמניח מקום חלק בסוף שיטה אחרונה של פרשה ראשונה כדי ט' אותיות ומתחיל פרשה שלאחריה בראש השיטה בדף הב' הרי פרשה שלאחריהנקראת פתוחה כמו שבספר תורה נקראת פרשה המתחלת בראש הדף פרשה פתוחה כשיש ריוח כדי ט' אותיות לפניה בסוף שיטה אחרונה שבדף הקודם לפיכך צריך לכתוב בשל יד כל פרשה כמו שהיא בספר תורה אם פתוחה פתוחה ואם סתומה סתומה דהיינו שצריך להניח מקום חלק כדי ט' אותיות בסוף שיטה אחרונה שבפרשת קדש כדי שפרשת והיה כי יביאך שיתחיל בראש השיטה הא' שבדף הב' תהיה פרשה פתוחה כמו שהיא בתורה ואם עשאה סתומה פסולה.אבל פרשת קדש לא שייך בה פתוחה וסתומה כיון שאין כתוב לפניה כלום בתפילין ולכן מתחילין אותה בראש השיטה הראשונה ואין מניחין לפניה כלום אע"פ שבתורה היא פתוחה שכיון שאין כתובה לפניה כלום אין לך פתוחה גדולה מזו שאין כתב אחר סותמה.ובסוף שיטה אחרונה שבפרשת והיה כי יביאך צריך להניח מקום חלק כדי ט' אותיות כדי שפרשת שמע שיתחיל בראש שיטה הא' שבדף הג' תהיה פתוחה כמו שהיא בתורה ואם עשאה סתומה פסולה.אבל פרשת והיה אם שמוע שהיא סתומה בתורה צריכה להיות ג"כ סתומה בתפילין ואם עשאה פתוחה יש מי שפוסל ויש מכשירין בדיעבד שאף שבתורה היא סתומה מכל מקום כיון שבתורה אינה סמוכה כלל לפרשת שמע אין זה נחשב שינוי מה שהריוח שבינה לפרשת שמע הוא פתוח ולא סתום כמו שסתום הריוח שלפניה בתורה כיון שגם בתורה אין הריוח סתום בפרשת שמע שלפניה ויש בינה לפרשת שמע שבתורה ריוח הרבה פתוח משא"כ פרשת שמע אף שאינה סמוכה בתורה לפרשת והיה כי יביאך אין זה מועיל כלל לשלא יצטרך לעשות פתוחה וכן עיקר.אבל אם אין לפניה ריוח כלל בינה לפרשת שמע באיזה שיטה משיטות הדפין שלהן לא בדף שלה ולא בדף של פרשת שמע דהיינו שהתחיל אותה בראש שיטה העליונה שבדף ולא הניח ריוח כלל לפניה באותה שיטה ולא בסוף שיטה של פרשת שמע או שהניח ריוח ואין בו כשיעור ריוח שבין פרשה לפרשה דהיינו כדי לכתוב ט' אותיות הרי זה נחשב (שינוי גמור) ממה שהיא כתובה בתורה ופסולה אפילו דיעבד אלא צריך להיות לפניה ריוח סתום כמו לפני כל פרשה סתומה שבתורה אבל בסופה אין צריך להניח שום ריוח וכן נוהגין לסיים על הארץ בסוף שיטה התחתונה:
אודיו מתחיל מסעיף נא_א -audio starting with subsection 51_1
אודיו מתחיל מסעיף נא_2 -audio starting with subsection 51_2
נא וסתומה שבתורה יש לה ד' צורות אחת לדברי הכל וג' נחלקו בהן הרמב"ם והרא"ש המכשיר בזו פוסל בזו והמכשיר בזו פוסל בזו.דהיינו שאם סיים איזה פרשה בתחילת איזה שיטה וכתב אפילו תיבה אחת מאותה פרשה בראש שיטה זו ואח"כ הניח מקום חלק כדי ט' אותיות בשיטה זו ואח"כ התחיל פרשה שלאחריה בשיטה זו עצמה וכתב אפילו תיבה אחת בשיטה זו מפרשה שלאחריה הרי פרשה שלאחריה נקראת סתומה לדברי הכל.אבל אם סיים איזו פרשה בסוף השיטה או בפחות מכדי ט' אותיות מסוף השיטה והניח חלק בשיטה שלאחריה כדי ט' אותיות והתחיל פרשה שלאחריה הרי פרשה זו שלאחריה נקראת פתוחה להרא"ש אבל להרמב"ם גם זו סתומה היא בין שהיא בשיטה שלאחריה באותו הדף בין שהיא בראש דף הב' רק שאין שיטה שלימה פנויה ביניהם לא בסוף דף הא' ולא בראש דף הב' כמו שיתבאר לקמן.וה"ה אם סיים איזה פרשה והניח חלק כדי ט' אותיות בסוף שיטה זו אחר שסיים הפרשה ולא התחיל פרשה שלאחריה מיד בראש שיטה שלאחריה אלא הניח מעט ריוח אפילו פחות מכדי ט' אותיות ואח"כ התחיל פרשה שלאחריה הרי פרשה זו שלאחריה נקראת סתומה להרמב"ם שכל שאין הפרשה מתחלת בראש השיטה ויש לפניה ריוח כדי ט' אותיות בין באותה שיטה בין בשיטה שלפניה היא סתומה להרמב"ם אפילו היא בראש דף הב' אבל להרא"ש כל שיש ריוח בכדי ט' אותיות בין בראש השיטה בין בסוף השיטה הרי הפרשה שלאחריה נקראת פתוחה.ואם סיים איזה פרשה בסוף שיטה או בפחות מכדי ט' אותיות מסוף השיטה והניח שיטה אחת שלימה פנויה והתחיל פרשה שלאחריה בראש שיטה שלישית או בפחות מכדי ט' אותיות מראשה להרא"ש נחשב מקום החלק של שיטה הפנויה שבין הפרשיות האלו כאלו הוא חלק באמצע שיטה בין ב' פרשיות והרי הפרשה הב' נקראת סתומה אבל להרמב"ם היא פתוחה בין שסיום פרשה הראשונה והתחלת השניה הכל בדף אחד בין שהן בב' דפין והשיטה הפנויה היא בסוף דף הא' או בראש דף הב':
אודיו מתחיל מסעיף נב -audio starting with subsection 52
נב והנה בתפילין אי אפשר לעשות פרשת והיה אם שמוע שתהא סתומה לדברי הכל שהרי אין כותבין לפניה כלום באותה שיטה שמתחילין אותה בה שפרשת שמע מסתיימת בדף בפני עצמו והיא בדף בפני עצמו ואם יתחיל אותה בראש השיטה שבראש הדף ויניח ריוח בסוף פרשת שמע כדי ט' אותיות תהיה פתוחה לדברי הכל ובתורה היא סתומה ואם לא יניח ריוח כדי ט' אותיות כ"ש שאינה כמו שהיא בתורה שאינה נקראת כלל פרשה בפני עצמה כשאין כדי ט' אותיות ריוח לפניה אלא אין לה תקנה [אלא] או לעשותה סתומה להרא"ש ולא להרמב"ם כגון שיניח שיטה אחת פנויה ויתחילנה בשיטה הב' או לעשותה סתומה להרמב"ם ולא להרא"ש כגון שלא יתחילנה בראש השיטה אלא יניח לפניה ריוח כדי ט' אותיות בראש השיטה שאז היא סתומה להרמב"ם.ומכל מקום יזהר (יב) שלא להניח ריוח בסוף פרשת שמע כדי ט' אותיות ואע"פ שבספר תורה אם אירע שנשאר בסוף השיטה כדי ט' אותיות ואין שם עוד מעט ריוח לכתוב תיבה א' מפרשה שלאחריה בשיטה זו אעפ"כ היא פרשה סתומה כשמניח מעט ריוח בשיטה שלאחריה שפרשה פתוחה היא לעולם בראש השיטה וכשאינה בראש השיטה היא סתומה להרמב"ם ומכל מקום כיון שהריוח שבסוף השיטה הוא סימן לפתוחה שכשאין שם ריוח אחר זולתו בשיטה שלאחריה תהיה הפרשה שלאחריה פתוחה וכשאין ריוח כשיעור בסוף השיטה היא סימן שלאחריה תהיה סתומה א"כ בתפילין שביד הסופר לעשות כמו שירצה יש לו לסיים פרשת שמע בסוף שיטה או בפחות מכדי ט' אותיות מסוף השיטה כדי להורות שפרשה שלאחריה היא סתומה ולא אמרן שאף אם מניח ריוח כדי ט' אותיות בסוף השיטה אעפ"כ פרשה שלאחריה סתומה כשאינה מתחלת בראש השיטה אלא אם אירע לו כן בספר תורה שאינו רשאי להמשיך האותיות או לקצר בשביל ריוח שבין פרשה לפרשה כמ"ש בי"ד סי' רע"ג ואם אירע לו שהניח בתפילין כדי ט' אותיות בסיום פרשת שמע א"צ להניח בתחלת פרשה שלאחריה כדי ט' אותיות אלא מעט ריוח.אבל אם לא הניח כדי ט' אותיות בסיום פרשת שמע ולא בהתחלת פרשה שלאחריה אע"פ שבצירוף שניהם יחד יהא כדי ט' אותיות ויותר אין מצטרפין זה עם זה והרי אין כאן (פתוחה) [פרשה] כלל כיון שאין ריוח ט' אותיות במקום אחד ויש מי שאומר שמצטרפין זה עם זה ונעשה על ידי כן פרשה שלאחריה סתומה להרמב"ם ואפשר גם להרא"ש ולכן יש לעשות כן לכתחלה כדי לצאת ידי שניהם לפי דבריו אבל יש לחוש לסברא הראשונה שלא להכניס את עצמו לספק תפילין פסולין שהרי לפי סברא הא' שאין כאן פרשה כלל הן פסולין אליבא דכ"ע אפילו בדיעבד משא"כ כשעשאה פתוחה העיקר כהמכשירים בדיעבד:
אודיו מתחיל מסעיף נג -audio starting with subsection 53
אודיו מתחיל מסעיף נג_2 -audio starting with subsection 53_2
נג וכיון שאי אפשר לעשותה סתומה לדברי הכל נוהגין בהרבה מדינות לעשותה סתומה להרמב"ם לפי שכן עיקר אף בספר תורה אם אי אפשר לעשות לדברי הכל כמ"ש בי"ד סימן ער"ה אבל במדינות אלו נוהגין לעשותה פתוחהכמו הפרשיות שלפניה לפי שיש מי שמתיר לעשותה פתוחה אפילו לכתחילה הואיל ואינה סמוכה בתורה לפרשת שמע ואף שאין דבריו עיקר מכל מקום כיון שהעיקר הוא שבדיעבד כשר בכל ענין ואי אפשר לעשותה סתומה לדברי הכל סמכו האחרונים על דבריו שלא לבטל המנהג כדי שלא להוציא לעז על הראשונים:נד וכל זה בתפילין של יד אבל בתפילין של ראש שהפרשיות נכתבים על ד' קלפים אין להקפיד בהן בפתוחות וסתומות אך נהגו להקפיד:נה טוטפות שאמרה תורה בתפילין של ראש קבלו חכמים שהן ד' בתים של עור לד' פרשיות כל פרשה בבית בפני עצמו ולפרשיות של תפילין של יד בית אחד של עור שנאמר והיה לך לאות אות אחד אמרתי ולא יותר:נו ועור הבתים בין של יד בין של ראש צריך להיות מבהמה חיה ועוף הטהורים אפילו מנבילות וטריפות שלהן רק שהוא מן המותר בפיך ורשאי לעשות הבתים מקלף שגם הוא נקרא עור ויש מי שאומר שאין לעשות בתים מקלף אלא א"כ שישים הקלף במי קליפת עצים (שקורין בלשון אשכנז למ"א) שמעבדין בהם עורות וטוב לחוש לדבריו לכתחלה ורשאי לעשות מעור שליל שגם היא נקראת עור לענין זה אע"פ שהיא כבשר לענין טומאה וכן הרצועות יכול לעשותן מקלף ועור שליל ויש אומרים שעור שליל הוא יותר הגון למצוה כי לא נעבדה בו עבירה שלא היה בו תשמיש של זכר ונקבה ויש מי שאומר שאחר עור שליל יותר הגון עור עוף ואח"כ עור החיה ואח"כ עור הבהמה הכשרה ואח"כ עור נבילה וטריפה:
אודיו מתחיל מסעיף נז -audio starting with subsection 57
נז עור הבתים צריך שיהא מעובד לשמו כמו קלף הפרשיות וי"א שאינו דומה לקלף הפרשיות שהפרשיות הן עיקר הקדושה אבל הבתים הן טפלין ומשמשים להם וא"צ עיבוד לשמו ויש לסמוך על דבריהם כשאי אפשר בענין אחר כדי שלא להתבטל ממצות תפילין ויכול ג"כ לברך עליהן עד שימצא אחרים:נח ד' בתים של ראש צריכים להיות מעור אחד שנאמר ולזכרון בין עיניך זכרון אחד אמרתי לך ולא ב' וג' זכרונות וחתיכות עור תפורים יחד חשובים כעור אחד (וה"ה אם הם דבוקים בדבק) ומכל מקום טוב ונכון לעשותם מעור אחד ממש שנוטלין עור עגל הרך ומכניסין אותו בחריצי הדפוס ומניחין אותו כך עד שיתייבש ונוטלין הדפוס מתוכו ונמצאו הבתים עשוים מאליהם:נט תפילין בין של יד בין של ראש הלכה למשה מסיני שתהיינה מרובעות ריבוע מכוון שארכו כרחבו בענין שאלכסונו יהיה עודף על ארכו ב' חומשי ארכו בקירוב וריבוע זה צריך להיות מכוון בהן בין במקום מושבן שהיא התיתורא שצריכה להיות מרובעת כמו שיתבאר בין בתפרן שתהא התפירה מרובעת ממש ארכה כרחבה בין בגוף הבתים שיהיה הבית מרובע ארכו כרחבו (בכל משך גבהו) אבל על גבהו אין להקפיד אם הוא יותר מארכו ורחבו ואם היו מרובעים ואחר כך נתקלקל ריבוען באחד ממקומות אלו צריך לתקנן ואם לא תקנן פסולין כיון שריבוען היא הלכה למשה מסיני ושל ראש יהיה כל הד' בתים יחד מרובעין ולא כל אחד בפני עצמו ולכתחלה יעשה כל הד' בתים שוין שלא יהא אחד רחב מחבירו:ס עור הבתים מצוה לעשותן שחור כמו הרצועות ואע"פ שברצועות הוא הלכה למשה מסיני ולא בתים מכל מקום מצות תפילין הוא שיהיה הכל שחור:סא חריץ שבין בית לבית צריך שיגיע עד מקום התפר ואם לא הגיע כשירה והוא שיהיה ניכר החריץ למעלה כדי שיהיה ד' ראשיה נראות לכל במה דברים אמורים כשעשה מחיצות הבתים מבפנים גם בין בית לבית מלמעלה עד סוף רוחב הפרשה מעור אחד עם מחיצות החיצונים אבל אם לא עשה כן או שעשה כן ונקרע אחר כך העור שבין פרשה לפרשה פסול כמו שיתבאר סי' ל"ג:סב גובה הבתים אין להם שיעור ויכול לעשותן גדולים או קטנים כמו שירצה והמנהג של החכמים ואבות בתי דינים לעשות של ראש גבוהים יותר מג' אצבעות כיון שמניחין אותן בגלוי ויש שבח בגילוין כמו שנתבאר סי' כ"ז אבל החכמים ותלמידים ותלמיד בפני רבו שאין דרך ארץ לגלות תפילין בפניו מניחין תפילין קטנות כאצבע ומחצה תחת המצנפת מפני דרך ארץ שלא ישוו את עצמם לרבותיהן בפניהם ונראין כעזי פנים מפני שהתפילין הם דרך כבוד וגדולה כמו שכתוב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך ודרשו רז"ל אלו תפילין שבראש:
אודיו מתחיל מסעיף סג -audio starting with subsection 63
סג וכן אורך ורוחב הבתים אין לו שיעור אבל אורך ורוחב התיתורא יש לה שיעור שיהיה לכתחילה יותר מכאצבע לכל הפחות (יג) שהרי אמרו חכמים מקום יש בראש להניח ב' תפילין ואם היו כשרים בכאצבע היה מקום להניח ג' תפילין והגאונים אמרו שהבתים של ראש צריך להיות אצבעים על אצבעים לכתחילה ואם פיחת לא פסל(יד) ובתים של יד אצבע על אצבע לכתחילה וכל אצבע סתם היא גודל ויש לחוש לדבריהם אף שלא נהגו כן:סד שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני שיעשה בעור הבתים של ראש כמין שי"ן בולטת מקמטי העור אחד מימינו ואחד משמאלו וקבלו הגאונים שהשי"ן של ימין המניח תהיה של ג' ראשים ושל שמאל המניח של ד' ראשים ואם הפך לא פסל והיודי"ן של השיני"ן בין בשל ג' ראשים בין בשל ד' ראשים צריכים ליגע למטה בשולי השיני"ן וחודן של שולי השיני"ן צריך שיגיע עד מקום התפר לכתחלה ולא ימשיך השיני"ן הרבה אלא שגם חודן של שוליהן יהי' נראה על התפר לכתחלה:סה יש אומרים שהשיני"ן צריכים להיות מקמטי העור ואם עשאן בדפוס לא יצא מפני שהוא כחק תוכות שאף שהשיני"ן הבולטות בדפוס דוחקות העור וחוקקות בו צורתה וה"ז חקיקת גוף האותיות ולא תוכה מכל מקום העור שהוא רך נדחק גם סביבת בליטת השי"ן שבדפוס ע"י דפוס הב' שגוף השי"ן שוקע בו ותוכותיה בולטין בו ודוחקין תוכות השי"ן בעור וה"ז חק תוכות וי"א שאין לחוש בשי"ן זו לחק תוכות שלא פסלו חק תוכות אלא בפרשיות של תפילין ומזוזות וכן בספר תורה ובגט שנאמר בהן כתיבה בתורה כתיבה ולא חקיקה אבל בשי"ן זו לא נאמר בהלכה למשה מסיני כתיבה בה וכן המנהג פשוט לעשותה בדפוס ואעפ"כ טוב לחוש לסברא הא':סו תיתורא של תפילין הלכה למשה מסיני בין בשל יד בין בשל ראש תיתורא הוא גשר בלשון ארמי דהיינו שישים עור למטה לכסות פי הבתים ונראה כעין דף של גשר וכן מעברתא של תפילין הלכה למשה מסיני בין בשל יד בין בשל ראש דהיינו שעור התיתורא יהיה ארוך ובולט מצד אחד והבליטה תהיה כפולה לעבור הרצועה בתוכה ועל כן נקרא בליטה זו מעברתא ולפי שהלכה למשה מסיני שמקום מושב התפילין דהיינו התיתורא יהיה מרובע ממשלפיכך צריך לחתוך המעברתא מב' צדדין (במקום שמסתיים ריבוע התיתורא) שלא תהא המעברתא רחבה (שם) כמו רוחב התיתורא כדי שיהיה ניכר ריבוע התיתורא:סז צריך לגלול כל פרשה מסופה לתחלתה כשנותנה בתוך ביתה כמו שמזוזה נגללת מאחד כלפי שמע ולא להיפוך מטעם שנתבאר ביו"ד סי' רפ"ח:
אודיו מתחיל מסעיף סח -audio starting with subsection 68
סח יש אומרים שהלכה למשה מסיני לכרוך את הפרשיות במטלית או בקלף ואם לא כרכן פסולין ויש חולקין ונהגו לכרכן בקלף לכתחלה אבל אם לא כרכן כשרות בדיעבד אם אין לו אחרים ויש מקפידין מלכרכן אלא בקלף הכשר לבתים ורצועות שכיון שכריכה זו הלכה למשה מסיני דינה כבתים ורצועות שצריכים להיות ממין המותר לפיך ולא ממין האסור אבל במטלית שלא שייך בה איסור אין להקפיד בה:סט הלכה למשה מסיני שיכרוך על הפרשה שער בהמה או חיה הטהורים י"א שיכרוך השער על גוף הפרשה ואחר כך יכרוך הקלף למעלה וי"א שמתחלה יכרוך עליהם הקלף ואח"כ השער על גבי הקלף ונוהגין לצאת ידי שניהם שכורכין שער על הפרשה ואחר כך כורכין עליו קלף כשר וחוזרין וכורכין עליו שער ונהגו שיהיה שער זה של עגל כדי שיזכור מעשה העגל ולא יחטא ואם לא מצא של עגל כורך בשל פרה או בשל שור ורוחץ השער היטיב בתחלה עד שיהיה נקי וחכמי הזוהר הזהירו ואמרו שיהיה קצת שער זה יוצא חוץ לבתים של ראש פחות מאורך שעורה יש אומרים שהשער היוצא יהיה מפרשת קדש וי"א מפרשת והיה אם שמוע וטוב שיצא מפרשת והיה אם שמוע בצד הפונה לפרשת קדש:
אודיו מתחיל מסעיף ע -audio starting with subsection 70
ע כל פרשה צריכה להיות זקופה מעומד בתוך ביתה לכתחלה כדרך שמעמידין ספר תורה בהיכל ואם נתנה שם מושכבת כשרה (טו) וצריך ליזהר שלא להפך הפרשיות בבתים אלא יניחם שם בענין ששיטה העליונה תהיה למעלה בראש הבתים ושיטה התחתונה למטה לצד פה הבתים ולכתחלה יש ליזהר שראש הפרשה יהיה מונח לצד ימין הקורא שהוא עומד נגד המניח שאם בא לפתחן ולקראן יהיו מונחין לפניו כהלכתן שהרי מצינו שסדר הנחתן בבתים הן מסודרים לפי ימין הקורא שיהיה קורא כסדר מתחלה פרשת קדש של ימינו ואח"כ פרשת והיה ושאר הפרשיות של שמאלו כמ"ש בסי' ל"ד:עא אם כתב כל הד' פרשיות בקלף אחד כשרות אפילו אין ריוח ביניהם ובלבד שיתנן בד' בתים כל אחת מושכבת בביתה וצריך שיתן חוט או משיחה בין כל בית לבית להבדילה זה מזה י"א שלא הצריכו הבדלה זו אלא דוקא כשכל הד' פרשיות נכתבות על קלף אחד אבל אם הן כתובות על ד' קלפים כהלכתן א"צ חוט או משיחה כלל וי"א שאפילו הן כתובות על ד' קלפים צריך להעביר חוט או משיחה בין כל בית לבית וכן נוהגין להעביר חוט התפירה בין כל בית לבית לכתחלה אבל אם לא העביר כשר שהעיקר כסברא הא':עב פרשיות של יד דינן כשל ראש לכריכת שער וקלף ולגללן מסופן לתחלתן ולהכניסן לביתן זקופות אלא שלכתחלה צריך לכתבן על קלף אחד מטעם שנתבאר למעלה ואם כתבן על ד' קלפים והניחן בד' בתים כמו של ראש יצאוהוא ששטח עור על הד' בתים שיהיו נראים כבית אחד מפני שצריך שיהיה אות אחד מבחוץ כמו שנתבאר למעלהואצ"ל אם כתבן על ד' קלפים והניחן בבית אחד שיצא וא"צ לדבק הקלפים יחד ואף על פי כן המנהג לדבקן בדבקונזהרין ליטול דבק כשר דהיינו מבהמה הטהורה שיהיה ממין המותר בפיך:עג אם ציפה הבתים בזהב או בעור שאינו כשר לעשות ממנו בתים כגון של בהמה טמאה הרי אלו פסולים:עד הלכה למשה מסיני שיהיו התפילין נתפרין בגידי בהמה או חיה הטהורים (לוקחים הגידין שיש בעקב בהמה או חיה שהן גידים לבנים ואם הם קשים מרככן באבנים עד שיהא עשוי כפשתן וטוין ושוזרין אותן) ויש מי שאומרשקבלה בידו מן הגאונים שמצוה לתפור בגידי שור לכתחלה וטוב לחוש לדבריו:
אודיו מתחיל מסעיף עה -audio starting with subsection 75
עה אין לילך לבתי הנכרים לקנות מהם גידים אם ידוע שמקצתן נוטלין אותן מבהמה טמאה אף על פי שהרוב נוטלין מבהמה טהורה לפי שכיון שהוא הולך אצל נכרי בשעה שהם קבועין בבתיהם אין הולכין בזה אחר הרוב שכל הקבוע כמחצה על מחצה אבל אם הנכרי הביא לשוק מותר לקנות ממנו שכיון שפירש ממקום קביעותו אנו אומרים כל הפורש מן הרוב הוא פורש ואם אין ידוע שמקצתן נוטלין אותן מבהמה טמאה מותר לקנות מהם בכל ענין שרוב בהמות הנאכלים הם טהורים ומאותן שאינן נאכלין אין נוטלין מהם גידים שבודאי אין הנכרי נוחר בהמתו בשביל גידיה וכל זה בגידים שאינן טווין אבל גידים טווין אסור לקנות מהם בכל ענין שכיון שהלכה למשה מסיני הן צריך שתהיה עשייתן לשמן כמו שצריך לעשות הרצועות שחורות לשמן מפני שהשחרתן היא הלכה למשה מסיני כמו שיתבאר בסי' ל"ג וטווית הגידים זו היא עשייתן וצריך להיות לשמה (כמו שחוטי הציצית טווייתן זו היא עשייתן וצריך להיות לשמה) ונכרים לאו בני לשמה הן:עו יש מי שאומר שחוטין הנעשין מן הקלף הן כגידים עצמן וכשרים לתפור בהן ספר תורה ותפילין ויש לסמוך על דבריו במקום שאין גידים מצוים לתפור בחוטין אלו עד שיזדמנו להם גידים שלא להתבטל ממצות תפילין:עז קבלה ביד הגאונים לתפור י"ב תפירות כנגד י"ב שבטים ג' תפירות בכל צד וחוט התפירה יהיה סובב מב' רוחות בכל תפירה ותפירה ואם פיחת מי"ב תפירות או הוסיף לא פסל וא"צ שתהיה התפירה בתוך הבית אלא סמוך לבית ומכל מקום צריך שיהיה עור הבית מתפשט ונכפל בין ב' הכפלים של התיתורא במקום התפירה כדי שתהיה התפירה גם בעור המתפשט מהבית (שהוא נחשב מגוף הבית) ונמצא גוף הבית תפור בתיתורא ואם לאו פסולשהרי הלכה למשה מסיני שתפילין יהיו תפורין והבתים הם הנקראים תפילין ולא התיתורא שמפני זה צריך לרבע גם גוף הבתים ולא די בריבוע התיתורא מפני שאמרו תפילין מרובעות הלכה למשה מסיני והבתים הם הנקראים תפילין והתיתורא נקראת תיתורא של תפילין:
אודיו מתחיל מסעיף עח -audio starting with subsection 78
עח יש מחמירין שאם נפסק חוט התפירה באמצע התפירה יטלנו כולו משם ויחזור ויתפור מחדש בחוט אחר שכיון שנפסק בשעת התפירה בודאי אינו חזק וסופו לפסוק וכל העומד לפסוק כפסוק הוא ואינו כלום אבל אם החוט קצר מתחלתו ולא נפסק יכול לגמור בחוט אחר וא"צ שתהיה כל התפירה בחוט אחד:עט קשר של תפילין הלכה למשה מסיני שלאחר שהכניס הרצועה לתוך המעברתא יעשה קשר כמין דלי"ת בשל ראש וכמין יו"ד בשל יד להשלים אותיות שד"י עם השי"ן שבשל ראש וטוב ליזהר להשלים השם כסדרו שמתחלה יעשה השי"ן ואח"כ הקשר של ראש וקשר של יד אחר כך כסדר אותיות השם והקשר של ראש אין צריך שיהיה נראה כמין דלי"ת אלא מצד חוץ ולא מצד פנים שכלפי הראש ויש נוהגין לעשותו בענין שיהיה נראה כמין דלי"ת מב' צדדין:פ ונוהגין להעביר עור על הבית של יד לרוחב הזרוע לפי שהתפילין של יד הם גבוהים וקצרים ומשימין אותן תחת הבגדים ומתקלקלים תחת הבגדים לכך נהגו להעביר עליהן רצועה זו לחזקן ובמקצת מקומות אין נוהגין להעבירה: