לד דין הנחת הפרשיות בתפילין ובו ט' סעיפים:
א סדר הנחת הפרשיות של ראש בבתים קבלו חכמים: קדש, והיה כי יביאך - בימין הקורא, שהוא האיש העומד כנגד המניח. ושמע, והיה אם שמע - משמאל הקורא, שהוא ימין המניח.
ואפילו אם המניח הוא איטר - אין הולכין אחר ימין ושמאל שלו, אלא אחר ימין ושמאל של הקורא, דהיינו ימין ושמאל של כל אדם:
ב ואם החליף איזה פרשה, שנתנה שלא בביתה המיוחד לה - פסולין:
ג ויש בסדר זה מחלוקת ישנה בין הגאונים הראשונים. ונחלקו ג"כ בזה רש"י ור"ת.
רש"י וסייעתו מפרשים דברי חכמים: "שמע והיה אם שמע משמאל" שמאל זו התחלתה היא מאמצע ראש המניח. שב' פרשיות הראשונות הן בשמאל ראש המניח שהוא ימין הקורא, ושתי פרשיות האחרונות הן מאמצע הראש לצד ימינו שהוא שמאל הקורא.
ותחלת שמאל זו היא פרשת שמע, ואחריה פרשת והיה אם שמע.
ונמצא שפרשת: "קדש" הוא בבית החיצון שמשמאל המניח שהוא ימין הקורא. ואחריה: "והיה כי יביאך". ואחריה: "שמע", מימין המניח, שהוא שמאל הקורא. ואחריה: "והיה אם שמע" בבית החיצון.
ונמצא, שהקורא, כשקורא כדרכו, מימינו לשמאלו - קורא אותן כסדרן, כמו שהן כתובות בתורה.
שכמו שכתיבתן צריכה להיות כסדרן, כך הנחתן בבתים צריכה להיות כסדרן לגבי הקורא.
אבל ר"ת וסייעתו מפרשים, מה שאמרו חז"ל: "שמע והיה אם שמע משמאל", שמאל זו - התחלתה היא בבית החיצון, שמימין המניח שהוא שמאל הקורא. ושם נותנין פרשת: "שמע", ואחריה: "והיה אם שמע" בבית הסמוך לו, המתקרב יותר לימין הקורא.
ונמצא, שפרשת: "שמע" היא בבית החיצון שמימין המניח, ופרשת: "קדש" בבית החיצון שבשמאלו.
וסימן לדבר הוא: שיני"ן. דהיינו שיני"ן של קדש ושמע אצל שיני"ן שבצדדי הבתים החיצונים.
ופרשיות והיה כי יביאך והיה אם שמע, הן באמצע.
וסימן לדבר הווי"ת סמוכות זו לזו.
ולפי שכתיבתן כסדרן לדברי הכל - לכן, בפרשיות של יד שהן נכתבות בקלף אחד - צריך להניח חלק פרשת: "והיה אם שמוע". ויכתוב תחלה פרשת שמע בקצה הקלף, ואח"כ לפניה פרשת: "והיה אם שמוע".
וצריך להניח חלק, כדי ט' אותיות בסוף שיטה אחרונה שבפרשת והיה אם שמוע. כדי שפרשת שמע שבראש שיטה העליונה שבדף שלאחריה, תהיה פרשה פתוחה. כמו שהיא פתוחה בתורה.
וכן צריך להניח בסוף פרשת: "והיה כי יביאך", להנוהגים להתחיל פרשת והיה אם שמוע בראש שיטה העליונה כשאר הפרשיות.
אבל להנוהגים לעשותה סתומה, ומניחין לפניה חלק כט' אותיות בראש שיטה העליונה - אין להם להניח חלק כדי ט' אותיות בסוף פרשת והיה כי יביאך:
ד והעיקר כרש"י וסייעתו. וכן מנהג העולם.
ואעפ"כ, כיון שתפילין אלו פסולין מן התורה, לר"ת וסייעתו - ונמצא שרוי כל ימיו בלא תפילין.
לכן, כל ירא שמים יצא ידי שניהם. ויעשה ב' זוגי תפילין, ויניחם יחד. ויכוין בהנחתן: באותן שהן כהלכה אני יוצא ידי חובה, והשאר הן כרצועות בעלמא. - כי מקום יש בראש להניח ב' זוגי תפילין. וכן בזרוע.
ויניח תפילין של ראש של רש"י למטה לצד הפנים, ושל ר"ת למעלה מהן. (וכן בזרוע)
ואע"פ שהמניח ב' זוגות תפילין כשרות עובר: ב"בל תוסיף" - אם הוא מתכוין למצוה בשניהם. ואף אם אינו מתכוין למצוה אלא באחת מהן - אעפ"כ אסור מדברי סופרים?
מכל מקום, כאן שזוג אחד הוא פסול ממ"נ - אין כאן משום: "בל תוסיף" כלל - שהרי לא עשה אלא מצוה אחת, ולא הוסיף כלום בגוף המצוה זו. שזוג הב' עומד בפיסולו בפני עצמו. ואינו שייך כלל לזוג הכשר.
אלא כשהוא מתכוין למצוה בשניהם - אסור מדברי סופרים, מפני שנראה כמוסיף. כמ"ש סי' תרנ"א:
ה ואם אינו יודע לכוין המקום להניחן יחד, או שחושש מפני היוהרא - יניח של רש"י ויברך עליהן. שהן העיקר, והן יהיו עליו בשעת קריאת שמע ותפלה. ולאחר התפלה - יניח של ר"ת בלא ברכה, כדי לצאת לדברי הכל.
ואם לבו נוקפו - שקרא קריאת שמע בלא תפילין, לר"ת וסייעתו, והעיד עדות שקר בעצמו - יחזור ויקרא קריאת שמע אחר התפלה, פרשה: "שמע" ופרשת: "והיה אם שמוע", שבהן הוזכרו מצות תפילין. וא"צ לומר גם פרשת: "ויאמר":
ו מכל מקום, לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול. ולא יעשה כן במקום הרואים אלא מי שמוחזק ומפורסם בחסידות. שכיון שהעולם נוהגים כרש"י - נראין להם כיוהרא מי שחושש להחמיר על עצמו בזה, אם אינו מוחזק להם שמחמיר על עצמו גם כן בשאר דברים:
ז לא יניח ב' הזוגות בכיס אחד, אלא יעשה ב' כיסים וסימן לכל כיס וכיס - שלא יתן של זה בזה. לפי שזוג אחד מהן הוא חול ואסור להניחו בכיס המיוחד לתפילין, אלא אם כן התנה מתחלה עליו כן בשעה שיחדו לכך. כמו שיתבאר בסי' מ"ב:
ח וכן לא יחליף הבתים והרצועות מזה לזה, אלא אם כן התנה מתחלה:
ט (במה דברים אמורים [שאין ליטול רצועה מזה לזה] במי שמניח שניהם יחד, שהוא חושש לברך ולקרות קריאת שמע בשל רש"י לבדו - מפני שיש בזה איסור לר"ת וסייעתו. - יש לו גם כן לחוש, לר"ת וסייעתו לענין איסור זה להשתמש חול בקודש.
אבל מי שמברך על של רש"י ומניח של ר"ת אחר התפלה - כיון שסומך על של רש"י וסייעתו לענין איסור ברכה לבטלה מפני ההכרח - אע"פ שהוא איסור חמור שהסמיכוהו חז"ל על לאו: "לא תשא את שם ה' וגו'" - יכול לסמוך ג"כ במקום ההכרח והצורך לענין איסור זה, שגם כן אינו אלא מדברי סופרים.
שלא אסרה תורה אלא להשתמש בקדשי גבוה של מזבח ושל בדק הבית שמועלין בהן.
וכל מקום שאין מעילה - אין איסורו אלא מדברי סופרים, אפילו בקדשי גבוה.
ולפיכך יכול ליטול רצועה משל ר"ת לשל רש"י כשאין לו אחרת.
אבל משל רש"י לשל ר"ת - אין ליטול בכל ענין):