סעיף א - ג
מג דין איך להתנהג בתפילין בהכנסו לבית הכסא ובו ט' סעיפים:
א אסור ליכנס לבית הכסא קבוע להשתין בתפילין שבראשו או בזרועו - גזירה שמא יעשה בהן צרכיו.
אבל בבית הכסא עראי, דהיינו מקום שאין רגילין לפנות שם לגדולים - מותר להשתין בהן. ואין חוששין שמא יפנה שם, אפילו הוא מקום צנוע.
ויש מי שאוסר להשתין בתפילין אפילו שלא בבית הכסא - גזירה שמא יפיח בהן. כי כן דרך המשתינים, ותפילין צריכין גוף נקי.
ויש לחוש לדבריו.
במה דברים אמורים כשהן עליו, אבל כשהן בכיסן, ואוחז הכיס בידו - מותר להשתין בה לדברי הכל. שכשהן בכיסן אין איסור בהפחה לדברי הכל. כמו שיתבאר בסי' מ"ד.
[ומותר אפילו בבית הכסא קבוע. כי אפילו יעשה צרכיו, אין בזה איסור, כיון שהם בכיסם כדלקמן. ועי' בהמשך שרק בשדה, שאין לו מקום להצניעם וכו' התירו]
ואם אינן בכיסן אלא אוחזן בידו, אפילו אם תופסן בבגדו ובידו - אסור להשתין בהן מעומד אפילו שלא בבית הכסא. שמא (א) ישפשף ביד זו את ניצוצות מי רגלים שיפלו על רגליו כשמשתין מעומד:
ב אבל אם הן בחיקו, וחגר חגורה, וכן אם הן צרורין וקשורין בבגדו, שאינו צריך (עי' במה שכתבתי לעיל) לאחזן בידו - מותר להשתין בהם אפילו מעומד:
ג אבל אם משתין מיושב או בעפר תיחוח, שאין ניצוצות נופלין על רגליו - מותר להשתין בהן אפילו כשהן מגולין בידו.
ובלבד, שלא יכנס בהן לבית הכסא קבוע - גזירה שמא יעשה בהן צרכיו כשהן מגולין בידו. כיון שהוא מקום שרגילים לפנות בו לגדולים.
אבל אם אוחזן בבגדו בידו - מותר אפילו לעשות בהן צרכיו בבית הכסא קבוע.
וצריך שיאחזן בימינו כנגד לבו, אבל לא בשמאלו - שמא יקנח בה. אבל בימין אין מקנחין.
ולשפשוף ניצוצות, אין לחוש כשנפנה לגדולים. שאף שאי אפשר לגדולים בלא קטנים - שמתוך שדוחק עצמו לגדולים בא לידי קטנים - מכל מקום, מן הסתם הוא עושה צרכיו מיושב, ומיושב אין לחוש לניצוצות.
ויזהר לגללן ברצועות שלהן, שלא תהא רצועה יוצאה מתחת ידו טפח. שגם ברצועות יש קדושה, שהרי ד' ויו"ד של שד"י קבועים בהן.
וכשהוא יוצא, מרחיק ד' אמות מפתח בית הכסא, ומניחן עליו.
וכן כשנכנס - צריך לחלצן, ברחוק ד' אמות מפתח בית הכסא, ומכניסן בבגדו בידו.
ואפילו הנכנס לבית הכסא קבוע להשתין מים - צריך לחלצן ברחוק ד' אמות.
ואע"פ שאין איסור מן הדין לילך בתפילין אפילו תוך ד' אמות של צואה עצמה - מכל מקום, כיון שזה צריך הוא לחלוץ תפליו משום גזירת חכמים שמא יעשה בהן צרכיו - יש לו לחלצן מיד שמגיע לד' אמות של בית הכסא, שהן כד' אמות של צואה עצמה. כמו שיתבאר בסי' פ"ג.
אבל יכול להוליכן עמו בידיו עד בית הכסא, ושם יאחזן בבגדו ביד ימין אם ישתין מיושב או בעפר תיחוח.
אבל אם ישתין מעומד - לא יוליכן עמו לבית הכסא, אלא יתנו לחבירו. אא"כ מוליכן בכיסן.
אבל הנכנס לבית הכסא קבוע לעשות צרכיו מיושב - אין לו ליתנן לחבירו. שכיון שהתירו לו חכמים להכניסן לבית הכסא בבגדו בידו - יש להכניסן עמו, כדי שישמרוהו מן המזיקים. וגם מצוה לשמרן בעצמו.
במה דברים אמורים, שהנכנס לבית הכסא קבוע צריך לחלצן ברחוק ד' אמות, בבית הכסא שהצואה שבו היא מגולה בלא חפירה. אבל אם היא בחפירה, הרי החפירה היא רשות לעצמו, ובית הכסא שלמעלה רשות לעצמו, ואין לו דין בית הכסא כלל. כמו שיתבאר בסי' פ"ג. ומותר ליכנס בתוכו בתפילין שעליו.
ומכל מקום, קודם שישתין - צריך לחלצן לדברי הכל, כמו בשאר בית הכסא קבוע. (וגם לכסותן. כמו שיתבאר בסימן שט"ו)
במה דברים אמורים להשתין. אבל לעשות צרכיו צריך לחלצן ברחוק ד' אמות ממקום שרוצה לעשות צרכיו. אפילו נפנה במקום שאינו בית הכסא כלל אלא בחצירו או על פני השדה:
ד וכל זה כשנפנה ביום, אבל אם נפנה בלילה, או סמוך לחשיכה, שאין שהות להניחן עליו עוד אחר עשיית צרכיו - לא יעשה בהן צרכיו, אפילו הן גלולין בבגדו. ולא יכנס בהן לבית הכסא קבוע אפילו להשתין מיושב והן גלולין בבגדו. אלא חולצן ברחוק ד' אמות, ומניחן בכיסן, אם יש בו טפח. אבל אם אין בו טפח - בטל הוא לגבי התפילין, כיון שהוא כליין.
ואם מניחן בכלי שאינו כליין, אפילו אין בו טפח - אינו בטל לגביהן.
ואוחז הכיס או הכלי בידו, ונכנס אפילו לבית הכסא קבוע לעשות צרכיו או להשתין אפילו מעומד:
ה וכל זה שהתירו חכמים להכניס תפילין לבית הכסא קבוע אפילו כשהן בכיסן, הוא בבית הכסא שבשדה. שאי אפשר להצניען חוץ לבית הכסא, שמא יטלו אותן עוברי דרכים.
אבל בבית הכסא שבבית - לא יכניסן כלל אפילו בכיסן, כיון שיכול להניחן במקום המשתמר.
וכן לא יעשה בהן צרכיו בחצירו, אפילו שלא בבית הכסא, אפילו הן בכיסן.
אבל מותר להשתין בהן שלא בבית הכסא קבוע כשהן בכיסן, אפילו הוא בביתו וחצירו:
ו ואפילו בבית הכסא שבשדה לא התירו אלא בתפילין שאדם לובשן כל היום והולך בהן בשדה, ואי אפשר לטרוח בכל פעם להשיבן לביתו. וגם אי אפשר להצניען בשדה מפני עוברי דרכים.
אבל שאר ספרים - אסור להכניסן אפילו בבית הכסא שבשדה בבגדו בידו להשתין מיושב או לעשות צרכיו אפילו שלא בבית הכסא קבוע - כי יכול להניחם בביתו.
אבל מותר להכניסן בכיסן לבית הכסא קבוע שבשדה לעשות צרכיו או להשתין אפילו מעומד.
(אבל בבית הכסא שבבית או לעשות בהן צרכיו בחצירו אפילו שלא בבית הכסא קבוע דינם כתפילין שאסור אפילו בכיסן)
וספר תורה - אסור להכניסו אפילו בכיסו לבית הכסא קבוע, אפילו שבשדה. כמו שיתבאר ביו"ד סימן רפ"ב.
וכל זה כשרוצה לעשות צרכיו גדולים, או אפילו קטנים אלא שהוא בית הכסא קבוע ויש לחוש שמא יפנה שם לגדולים.
אבל אם נכנס שלא לעשות צרכיו כלל - יש מתירין להכניסן בידו אפילו מגולין לבית הכסא קבוע אפילו שבבית. והוא הדין לשאר ספרים.
ויש מי שאוסר בנכנס לבית הכסא קבוע שלא לעשות צרכיו, כמו שיתבאר, כמו בנכנס לעשות צרכיו.
ונכון לחוש לדבריו.
במה דברים אמורים להכניסן בידיו. אבל ליכנס לבית הכסא בתפילין שבראשו או בזרועו שלא לעשות צרכיו כלל אפילו קטנים - לדברי הכל אסור בכל ענין. אפילו הן מכוסין על ראשו וזרועו. שהרי אפילו בבית המרחץ אסרו ליכנס בתפילין שעליו.
ולא אמרו שאין איסור ליכנס לבית הכסא קבוע להשתין בתפילין שעליו אלא משום גזירה שמא יפנה בהן, אלא משום שלהשתין הוא חייו של אדם, ואי אפשר בלעדו, ולא היו מטריחין אותו לחלוץ תפליו בשביל כך. משא"כ כשנכנס שלא לצורך.
וליכנס למרחץ אף שהוא צרכו של אדם - מכל מקום כיון שמוכרח הוא לחלצן במרחץ כשיפשיט כל בגדיו - הצריכוהו לחלצן על פתח המרחץ, שלא יכנס בהן כלל לבית המרחץ.
ומטעם זה הצריכוהו לחלצן ברחוק ד' אמות מבית הכסא קבוע כשנכנס להשתין כמו שנתבאר למעלה:
ז במה דברים אמורים ליכנס לבית הכסא. אבל צואה שאינה בבית הכסא - מותר לילך אצלה בתפילין שעל ראשו וזרועו, אם דרך הילוכו הוא שם. וא"צ להרחיק ממנה.
ולכן מותר לילך בתפילין שעל ראשו במבואות המטונפות, אע"פ שהצואה נראה לעין. וא"צ לכסות התפילין של ראש מן הדין. ואעפ"כ טוב לכסות בכובע:
ח וכן מותר לרופא ליקח עביט של מי רגלים לבדוק בו החולה, אע"פ שתפילין בראשו.
ובעל נפש יחמיר לעצמו:
ט אם שכח תפילין בראשו ועשה בהן צרכיו - מניח ידו עליהן לכסותן עד שיגמור עמוד הראשון. שאם יפסיק מיד - יבא לידי הדרוקן. ויוצא וחולץ של יד ושל ראש וחוזר ונכנס: