Recording from subsection 1 - הקלטה מסעיף א

קיג דיני הכריעות בי"ח ברכות ובו ט' סעיפים:

א אלו ברכות ששוחין בהן באבות תחלה וסוף ובהודאה תחלה וסוף ואם בא לשחות בסוף כל ברכה או בתחלתה מלמדין אותו שלא ישחה שלא יבא לעקור תקנת חכמים שלא יאמרו כל אחד מחמיר כמו שהוא רוצה ואין כאן תקנת חכמים כלל לשחות ויבאו להקל על ידי כך באבות ובהודאה.

אבל באמצעיתן מותר לשחות שאין לחוש שיבואו לעקור תקנת חכמים על ידי זה כיון שחכמים לא תקנו כלל לשחות באמצע שום ברכה:

ב הנוהגים לשחות בראש השנה ויום כפור כשאומרים זכרנו ומי כמוך צריכים לזקוף כשמגיעים לסוף הברכהואע"פ שבאבות כורע בסוף הברכה מכל מקום צריך לזקוף מעט בסוף זכרנו קודם שיאמר איזו תיבות הסמוכות לברוך אתה כדי שיוכל אח"כ לחזור ולשחות כשיאמר ברוך אתה שלא די בשחיה הראשונה מפני שצריך לכרוע בברוך כמו שיתבאר ועוד כדי שיהיה נראה שחוזר וכורע משום חיוב ששחיה ראשונה היתה רשות ובסוף מי כמוך א"צ לזקוף עד שיגיע לברוך אתה שאז זוקף מעט כדי שלא להוסיף על תקנת חכמים שלא תקנו לשחות אלא בברוך אתה שבאבות והודאה. וכן הנוהגים להתפלל כל התפלה בראש השנה ויום כפור בכריעה צריכים לזקוף בסוף כל ברכה ובתחלת כל ברכה שלא להוסיף על תקנת חכמים שלא תקנו אלא בתחלת אבות והודאה ובסופן:

Recording from subsection 3 - הקלטה מסעיף ג

ג הכורע בהודאה שבברכת המזון ובהודאה של הלל שהיא הודו לה' כי טוב וגו' הרי זה מגונה והוא הדין בשאר הודאות כגון לך לבדך אנחנו מודים ועתה אלקינו מודים אנחנו לך שאין לכרוע בברוך אתה ולא בהודאהאלא במקומות שתקנו חכמים באבות תחלה וסוף ובהודאה שבתפלה תחלה וסוף מפני שלשון הודאה אינו מלשון השתחואה כלל אלא מלשון החזקת טובה והילול והכורע מחמת לשון הודאה שמזכיר ה"ז מגונה וסכל הוא וכריעתו סכלות. אבל מי שכורע באיזה מקומות של שבחים או תחנונים או מחמת איזה טעם שיש לו שנראה לו שראוי לשחות באותו מקום או מחמת המנהג כמו הכריעות שבקדיש או מחמת שנתלהב לבו בתפלה ה"ז משובח ואינו כמוסיף על תקנת חכמים שלא תקנו אלא בהודאה שבתפלה בלבדה וה"ז דומה כמי שכורע באמצע ברכות של תפלה שאין בזה כמוסיף על תקנת חכמים כיון שלא תקנו כלל לשחות באמצע שום ברכה כמו שנתבאר אבל הכורע בהודאות הנ"ל מחמת לשון הודאה שמזכיר ה"ז סכל. וכן הכורע בוכל קומה לפניך תשתחוה ה"ז ג"כ מגונה מפני שכורע מחמת לשון השתחוואה שמזכיר ובאמת אין לכרוע מפני זה אבל בואנחנו כורעים כיון שאינו אומר על עצמו אלא על כל העולם כולו שמשתחוים לפניו יתברך יפה הם עושים וכמו כן מה שנוהגים לכרוע במוסף יום הכפורים בוהכהנים והעם וכו' היו כורעים ג"כ אינו אומר על עצמו אלא לזכר מה שעשו הכהנים והעם בזמן בית המקדש ואנו מדמים עצמינו במקום הכהנים ג"כ יפה עושים וכן מה שאומרים בסדר עבודה במוסף יום כפור חטאו עוו פשעו בני ישראל אנו מדמין עצמינו כאלו אנחנו אותן בית ישראל ויפה עושים אותן המכים על לבם כדרך שעושים באמרם אשמנו:

ד המתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה ולא יכרע מאמצע מתניו וראשו ישאר זקוף אלא גם ראשו יכוף כאגמון ולא ישחה כל כך עד שיהיה פיו כנגד חגור של מכנסיים מפני שנראה כיוהרא ששוחה יותר מדאי וזקן וחולה שאינו יכול לשחות עד שיתפקקו כיון שהרכין ראשו דיו מאחר שניכר שחפץ לכרוע אלא שמצטער:

ה המתפלל כורע בברוך וזוקף בשם על שם ה' זוקף כפופים ומכל מקום בכריעה שבתחלת ברכה אם רצה שלא לזקוף עד סמוך לחתימה הרשות בידו אלא שאם רצה לזקוף מיד צריך לזקוף בשם. וכן בכריעה שבסוף ברכה שהוא חייב לזקוף מיד כדי שלא להיות שחוח בתחלת ברכה שלאחריה אזי צריך הוא לזקוף בשם שמשום ה' זוקף כפופים לא הצריכו לזקוף מכריעתו כלל אלא אם מבלעדי כן הוא זוקף אזי משום ה' זוקף כפופים יזקוף בשם ולכן הנוהגין להתפלל בראש השנה ויום כפור בכריעה א"צ לזקוף אלא בסוף ברכה ותחלתה כמו שנתבאר:

ו כשהוא כורע כורע במהירות בפעם אחת וכשהוא זוקף זוקף בנחת ראשו תחלה ואח"כ גופו שלא תהא הכריעה נראית עליו כמשאוי אם יזקוף במהירות. וע"פ הסוד כשאומר ברוך יכרע בברכיו ובאתה ישתחוה עד שיתפקקו כל החוליות:

ז המתפלל ובא כנגדו נכרי ושתי וערב בידו והגיע למקום ששוחין בו לא ישחה אע"פ שלבו לשמים מפני מראית העין שנראה כמשתחוה לעבודה זרה (וכל מקום שאסרו מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור) ואם הנכרי הוא שר או הגמון שאף מבלעדי השתי וערב שבידו משתחוים לו אפשר להקל אפילו במקום רואים כמו שיתבאר בי"ד סי' ק"נ:ח אין להוסיף על תואריו של הקדוש ברוך הוא יותר מהאל הגדול הגבור והנורא לפי שכשאומר יותר מהם ומסיים נראה כאלו סיים כל שבחיו ומי יוכל להשמיע כל תהלתו וגם אלו השלשה כינויים אם לא שכתבן משה בתורה ובאו אנשי כנסת הגדולה ותיקנום בתפלה לא היינו אומרים אותם לפיכך אין לשנות ממטבע שטבעו חכמים.במה דברים אמורים בתפלת י"ח אבל בתחנונים או בקשות ושבחים שאדם אומר מעצמו יכול להרבות בתוארים כמו שירצה מפני שכשהוא מתחנן בינו לבין עצמו ואומר תוארים נראה שאינו אומרם אלא לפי שאלו התוארים צריכים לבקשתו מה שאין כן בתפלת י"ח שבזאת הברכה הראשונה לא באו בכאן התוארים אלא כדי להזכיר שבחו של מקום בלבד שהרי עדיין אין אנו שואלין שום צורך מאתו.ויש אוסרין בכל ענין לפי שכל השלימות שהם אצלינו אין אצלו יתברך ממינם דבר אלא כולם חסרונות בחוקו יתברך והוא משל למלך שהיה לו אלף אלפים דנרי זהב ומקלסין אותו בשל כסף שגנאי הוא לו (שכל השבחים והכינויים לא יוחסו לו יתברך על צד החיוב כי שמו מרומם על כל ברכה ותהלה אלא על דרך שלילה לשלול הפכם משמו יתברך כנודע להיודעים ענין אחדותו יתברך הפשוט בתכלית הפשיטות).והעיקר כסברא הראשונה ולכן נהגו לומר תחינות ענינ[ו] המסודרים בא"ב וכל אות תואר ושבח בפני עצמו וכן הרבה תפלות דומות לזו ואעפ"כ נכון למי שירצה להאריך בשבחי המקום שיאמר אותן בקריאת פסוקים לצאת לדברי הכל:ט האומר בתחנוניו מי שריחם על קן צפור ירחם עלינו משתיקין אותו שאין מצות המקום רחמנות אלא גזירות על עמו להודיע שהם עבדיו ושומרי מצותיו וגזירת חוקותיו אף בדברים שיש לשטן ולאומות העולם להשיב עליהם ולומר מה צורך במצוה זו.וכן האומר על הטוב שאתה עושה לנו יזכר שמך משתיקין אותו שחייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה כמו שיתבאר בסי' ר"ל: