Enjoying this page?

156 - קנו סדר משא ומתן ובו כ"א סעיפים:

קנו סדר משא ומתן ובו כ"א סעיפים:

א לא אמרו (וכ"ה בפרש"י בתהלים סי' קיט ע"פ עת לעשות לה' הפרו תורתך ובילקוט שם) קביעת עתים לתורה אלא במי שצריך לעסוק בדרך ארץ להחיות נפשו ונפשות ביתו אבל מי שא"צ לכך או שמתפרנס משל אחרים חייב לקיים והגית בו יומם ולילה כמשמעו (ועיין בסנהדרין פרק חלק דף צ"ט ע"ב ובמנחות פרק י"א דף צ"ט ע"ב צא ובדוק כו' ושאר תנאי שם לא פליגי אלא במי שצריך לעסוק בדרך ארץ ובאדר"נ פ' כ"א ובמד"ר ריש פתיחתא דאיכה ובקהלת רבה דף קט"ו א ע"פ בשפל קול הטחנה מה טחנה זו כו').ואף מי שצריך לכך לא יעשה מלאכתו עיקר אלא עראי כדי פרנסתו בלבד ותורתו קבע וזה וזה יתקיימו בידו אבל כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה כי העוני יעבירנו על דעת קונו אלא מי שחשקה נפשו בתורה ונשא לבו לקיים מצוה זו כראוי יעשה מלאכה מעט בכל יום כדי חייו ושאר יומו ולילו עוסק בתורה:

Audio for subsection 002 - אודיו סעיף ב

ב וכשעושה מלאכה או נושא ונותן לא תהיה כוונתו אלא כדי למצוא צרכי הגוף כדי שיוכל לעבוד לבוראו כמ"ש בכל דרכיך דעהו וגו' (משלי סי' ג' ו') (ועיין מזה באדר"ן פי"ז ובח' פרקים להרמב"ם פ"ה).וחייב כל אדם ללמוד לבנו מלאכה או לעסוק בסחורה ואם אינו עושה כן כאלו מלמדו לסטות שסופו ללסטם את הבריות בשביל פרנסתו.ויזהר לישא וליתן באמונה שלא יחליף את דבורו שנאמר והין צדק יהיה לך שיהיה הן שלך צדק ולאו שלך צדק כלומר כשאתה מדבר הן או לאו קיים דבריך והצדק אותם (ועיין בהרמב"ם פ"ה מה' דיעות הי"ג ופ"ז מה' מכירה ה"ח ובפי' המשניות סוף שביעית ובשל"ה במסכת חולין שלו דף קי"ד ע"א גבי ענין מו"מ באמונה) וכל המחליף את דבורו כאילו עובד כוכבים ומזלותואפילו מחשבה שנגמרה בלבו טוב לקיימה כל מי שיש בידו יראת שמים שנאמר ודובר אמת בלבבו (תהלים סי' טו) במה דברים אמורים בדבר שבינו לחבירו אבל (אם) דברי עצמו מצרכיו אם אין בהן סמך מצוה א"צ לקיימן.ואפילו מפני השלום לא יבטיח שקר לחבירו ולא אמרו מותר לשנות מפני השלום אלא בסיפור דברים שכבר עברו (ומכל מקום צ"ע קצת כיון שהשלום גדול מכל המצות כמ"ש במ"ר פ' חוקת ע"פ בקש שלום ורדפהו ובגמ' התיר לשנות דבורו מפני השלום והרי"ף פ' אלו מציאות כתב דלאו היתר הוא אלא מצוה א"כ מנלן דלשנות בלהבא אסור שמא יש להתיר ע"ד בכל דרכיך דעהופ"ט דברכות דף ס"ג ע"א ועי' במד"ר פ' בראשית פ"א ועי' באליה רבא מזה ובפמ"ג) ולא בדבר שלהבא.ויזהר מלהזכיר שם שמים לבטלה שבכל מקום שהזכרת השם מצויה מיתה או עניות מצויה (ופשוט לחלק בין דין זה ובין שאלת שלום חבירו בשם שהתירו חכמים במשנה פ"ט דברכות).ויזהר מלשבע אפילו באמת שאלף עיירות היו לו לינאי המלך וכולם נחרבו לפי שהיו נשבעים שבועות אע"פ שהיו מקיימים אותם:

ג מצות עשה מן התורה לילך בדרכי ה' שנאמר והלכת בדרכיו (בפ' תבא כח ט) וכך למדו בפירוש מצוה זו מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון ועושה מתנת חנם מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום מה הוא נקרא ארך אפים אף אתה היה ארך אפים וכן שאר כל המדות שיש באדם צריך להדמות עצמו בהם לבוראו ולמאוס ברע שבהם ולבחור בטוב.וכיצד ירגיל אדם עצמו במדות טובות עד שיקבעו בו יעשה וישנה וישלש במעשים שעושה על פי המדות האלו ויחזור בהם תמיד עד שתהיה עשייתן קלה בעיניו ויקבעו המדות בנפשו כגון אם היה כילי יפזר ויתן ממון הרבה לעניים ויגמול חסד גם לעשיריםויחזור ויתן עד שתקבע בנפשו מדת ורב חסד שנשתבח בה הקב"ה.ואחר שתקבע בנפשו מדה זו (בערכין פרק המקדיש שדהו דף כ"ח ע"א במשנה וגמרא שם ובכתובות פרק נערה דף נ' ע"א ועיין בפרש"י פ"ב דביצה דף ט"ז ע"א ובפרק ו' דחולין דף פ"ד ע"א) לא יפזר יותר מדאי שזו אינה דרך טובה ותקנת חכמים שלא יבזבז יותר מחומש אלא ינהג בדרך המיצוע הוא דרך הטובה והישרה.חוץ משפלות הרוח שמאד מאד הוי שפל רוח כי תועבת ה' כל גבה לב (משלי סי' טז ה') לכן יתרחק מזה עד קצה האחרון וכל המגביה לבבו כאלו כפר בעיקר שנאמר ורם לבבך ושכחת את ה' וגו' (בפ' עקב ח' י"ד) וכל מי שיש בידו גסות הרוח הוא כאשרה ואין עפרו ננער בתחיית המתים.וכן הכעס מדה רעה מאוד ומגסות הרוח היא באה לכן יתרחק מזה גם כן עד קצה אחרון ואפילו אם צריך לכעוס על העם להפרישם מדבר עבירה ולהחזירם למוטב יראה עצמו כאלו הוא כועס ותהיה דעתו מיושבת עליו בינו לבין עצמו ואמרו חכמיםכל הכועס כאלו עובד כוכבים ומזלות ונשמתו מסתלקת ממנו שנאמר טורף נפשו באפו (באיוב סי' י"ח ד) לפיכך ציוו להתרחק מן הכעס עד שינהיג עצמו שלא ירגיש כלל לדברי המכעיסים וזו דרך צדיקים עלובים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים עושים מאהבה ושמחים ביסורים ועליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו (בס' שופטים סוף סי' ה').ואם הוא תלמיד חכם וחירפו וביזהו אחד מהעם הוא לא ישיב על חרפתו ומכל מקום יהיה לו עונש על בזיון התורה ואם יבא אחר לנקום נקמתו בקיום המשפט ישתוק ולא ימחה בידו ועל זה אמרו כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם הואיל ואין תורתו חשובה בעיניו ואינו מקפיד על בזיונה ומכל מקום אם מפייסים אותו צריך להתפייס מיד שבפיוס זה כבר נתקן כבוד התורה ועל זה אמרו כל המעביר על מדותיו ומוחל למי שמפייסו מעבירין לו על כל פשעיו וכל זה בצער הגוף אבל בדבר שבממון אף תלמיד חכם אסור ליטור בלבו ואין צריך לומר לנקום.והנוקם מחבירו או הנוטר עובר בלא תעשה שנאמר לא תקום ולא תטור את בני עמך (בפ' קדושים תהיו) איזהו נקימה אמר לו השאילני קרדומך ולא השאילו ולמחר בא חבירו אצלו ואמר לו השאילני מגלך ואמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלתני זו היא נקימה ואם אמר לו הריני משאילך ואיני כמותך זו היא נטירה אלא ימחה הדבר מלבו ולא יזכירנו ולא יעלה על לב לעולם וצריך כל האדם ליזהר בזה:

Audio for subsection 004 - אודיו סעיף ד

ד (רמב"ם בסה"מ בעשין סימן ו' וגם הרמב"ן בהשגות שם סי' ז' מודה לזה וכ"ש שהמגלת אסתר שם סק"ב כתב שאין הגירסא כמ"ש הרמב"ן וכ"ה בפ"ק דתמורה דף ג' סע"ב כדבריו וכן פירש"י שם. סמ"ג עשין סי' ח') מצות עשה לידבק ביודעי ה'ובתורתו שנאמר ובו תדבק (בפרשת עקב יו"ד כ') ונכפל הציווי במקום אחר שנאמר ולדבקה בו (ס"פ נצבים) ואמרו רז"ל וכי אפשר לאדם לידבק בשכינה אלא כך אמרו חכמים בפירוש מצוה זו הדבק בחכמים ובתלמידיהם כדי ללמוד מעשיהם וכן ציוו חכמים ואמרו הוי מתאבק בעפר רגליהם והוי שותה בצמא את דבריהם לפיכך צריך כל אדם להשתדל לישא בת תלמיד חכם ולהשיא בתו לתלמיד חכם ולאכול ולשתות עם תלמידי חכמים ולעשות פרקמטיא לתלמידי חכמים ולהתחבר להם בכל מיני חיבור שנאמר ולדבקה בו וכל הנהנה מסעודה שתלמיד חכם שרוי בתוכה כאילו נהנה מזיו השכינה.ועוד דרשו בספרי שם ולדבקה בו למד דברי אגדה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם (ועיין באדר"ן פכ"ט ועיין בגמ' פ' בתרא דיומא דף ע"ה ע"א ע"פ והמן כזרע גד הוא והוא מהמכילתא):

ה מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד כגופו שנאמר ואהבת לרעך כמוך לפיכך צריך לחוס על כבודו ועל ממונו כמו שחס על כבוד וממון שלו והמתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעולם הבא:

ו כשיחטא איש לאיש לא ישטמנו וישתוק אלא מצוה עליו להודיעו ולומר למה עשית לי כך וכך שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך ואם רוצה למחול לו ולא להוכיחו הרי זה מדת חסידות ולא הקפידה התורה אלא על המשטמה:

ז הרואה את חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה מצוה עליו להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על נפשו במעשיו הרעיםשנאמר הוכח תוכיח את עמיתך ואם לא קיבל ממנו יחזור ויוכיחנו שנאמר הוכח תוכיח אפילו מאה פעמים עד שיכנו החוטא או יקללנו ואינו מחויב להוכיח אלא עמיתו שהוא חבירו שהוא גס בו אבל איש אחר שאם יוכיחנו ישנאנו וינקום ממנו אינו צריך להוכיחו כיון שבודאי לא ישמע לו אבל חבירו אפילו אם יודע שלא ישמע לו חייב להוכיחו אלא אם כן הוא חוטא בשוגג שאז אנו אומרים מוטב שיהיה שוגג ואל יהיה מזיד.ורבים אפילו הם מזידין אין להוכיחם יותר מפעם אחת אם ידוע לו שדבריו אינם נשמעים ועל זה אמרו כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שלא נשמע ואם הם שוגגים אין להוכיחם כלל שמוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים.במה דברים אמורים ביחיד המוכיח אבל על הבית דין מוטל להוכיחם ולגעור בם שלא יהיו נתפשים באותו עון ואפילו הוא דבר שאיסורו אינו אלא מספק ואפילו אם רבים הם השוגגים ואין להם להשמט ולומר מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידים אלא אם כן הוא איסור שאינו מפורש בתורה ופרצו בו רבים מפני חסרון אמונתם באיסור שאז קשה מאוד למחות בידם שאי אפשר לבית דין להעמיד שוטרים בבית כל אחד ועל זה אמרו הנח להם לישראל מקצוף עליהם ומגער בם מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידים:

ח כל המוכיח את חבירו בין בדברים שבינו לבינו בין בדברים שבינו לבין המקום צריך להוכיחו בינו לבין עצמו וידבר לו בנחת ובלשון רכה ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו ואם דיבר אתו קשות והכלימו עובר בלא תעשה שנאמר ולא תשא עליו חטא כך אמרו חכמים יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות תלמוד לומר ולא תשא עליו חטא (ואע"פ שרש"י שם פירש דהיינו כשיוכיחנו ברבים להלבין פניו הנה הסמ"ג והרמב"ם פירשו שלא יוכיחנו בדברים קשים עד שפניו נשתנות והיינו אפילו בינו לבינו) מכאן שאסור לאדם להכלים את חבירו אפילו בינו לבינו ואין צריך לומר ברבים לפיכך לא יקראנו בשם שהוא בוש ממנו ולא מספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו וכל המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא.במה דברים אמורים בדברים שבין אדם לחבירו אבל בדברי שמים אם לא חזר בו צריך להוכיחו ברבים עד שיחזור למוטב כמו שעשו כל הנביאים בישראל וכל זה בעבירה שבסתר אבל אם עבר עבירה בגלוי יוכיחנו מיד שלא יתחלל שם שמים ותלמיד שראה את רבו עובר עבירה יאמר לו למדתני רבינו כך וכך להזכירו אולי שוגג הוא ואם אינו שומע לו לא יוכיחנו עוד מה שאין כן בחבירו כמו שנתבאר:

ט חייב אדם ליזהר ביתומים ואלמנות אפילו הם עשירים גדולים וכל המקניטן או הכעיסן או הכאיב לבם או רדה בהן או איבד ממונן הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר כל אלמנה ויתום לא תענון וכל שכן המכה אותן או המקללן במה דברים אמורים בזמן שעינה אותן לצורך עצמו אבל אם עינה אותן רבן כדי ללמדן תורה או אומנות או להוליכן בדרך ישרה ה"ז מותר ואעפ"כ לא ינהג בהן מנהג כל אדם אלא יעשה להם הפרש וינהלם בנחת וברחמים גדולים אחד יתום מאב ואחד יתום מאם ועד אימת נקראים יתומים לענין זה עד שלא יהיו צריכין לאדם להסמך עליו ולאמנן ולהטפל בהן אלא יהיה עושה כל צרכי עצמו לעצמו כשאר כל הגדולים:

Audio for subsection 010 - אודיו סעיף י

י המרגל בחבירו עובר בלא תעשה שנאמר לא תלך רכיל בעמך (קדושים יט טז) איזהו רכיל זה שטוען דברים והולך מזה לזה ואומר כך וכך אמר פלוני כך וכך שמעתי על פלוני אע"פ שהוא אמת ואינן דברים של גנאי כלל וגם אותו פלוני לא מכחישם כללהרי זה מחריב את העולם שמזה יוכל לבא לפעמים לידי שפיכת דמים כמו שאמרו במעשה דואג עם אחימלך (ולשון הכ"מ כך הוא שרכיל היינו האומר פלוני ופלוני אמר עליך כך וכך או עשה לך כך וכך כו' וז"ל הסמ"ג שם איזהו רכיל המגלה לחבירו דברים שדיבר ממנו אדם בסתר והביא ראיה מהמשנה פרק ג' דסנהדרין והגמרא שם דף ל"א א' וכן משמע בערוך סוף ערך לשון וז"ל לא תלך רכיל תרגום ירושלמי לישנא תליתאי ועיין פ"ג דעירוכין דף ט"ו ע"ב בגמרא ופירש"י ד"ה לישנא תליתאי והתוספות שם פירשו בענין אחר ובהראב"ד בהלכות דיעות רפ"ז משמע כפרש"י וכן משמע במד"ר ר"פ אמור) והמקבלו נענש יותר מן האומרו אלא א"כ הוא רואה דברים הניכרים ובכלל לאו זה הוא לשון הרע והוא המספר בגנות חבירו אע"פ שאמר אמת ואפילו אמר היכן מצוי אור תדיר אם לא בבית פלוני שמצוי אצלו בשר ודגים הרי זה לשון הרע אם הוציאו בדרך לשון הרע שנתכוין לגנות שהוא בזוללי בשר למו אבל האומר שקר על חבירו נקרא מוציא שם רע ועיין פ"ד דכתובות דף מ"ו ע"א:

יא אחד המספר בלשון הרע בפני חבירו או שלא בפניו והמספר דברים שגורמים אם נשמעו איש מפי איש להזיק חבירו בגופו או בממונו או לצערו או להפחידו אף על פי שאינן דברים של גנאי על חבירו הרי זה לשון הרע ואם נאמרו דברים אלו בפני שלשה כבר נשמע הדבר ונודע ואם סיפר הדבר אחד מן השלשה פעם אחרת אין בו משום לשון הרע והוא שלא יתכוין להעביר הקול ולגלותו יותר ואם האומר מזהיר שלא לאומרו אפילו אמר בפני רבים יש בו משום לשון הרע במה דברים אמורים כשמספר בפני חבירו או בפני שלשה יש בו משום לשון הרע להאומר כשאומר דבר של קנטור וגנאי או דבר שיכול לגרום לו נזק או צער אבל דבר שיש לומר שאין כוונתו ללשון הרע כגון היכן מצוי אור בבית פלוני שמצוי לו בשר אין בו משום לשון הרע אם אומר כן בפניו וכן אם אמר בפני שלשה שה"ז כאומר בפניו שאי אפשר שלא יגיע הדבר באזניו:

Audio for subsection 012 - אודיו סעיף יב

יב אבק לשון הרע כיצד מי יאמר לפלוני שיהיה כמו שהוא עתה או שיאמר שתקו מפלוני איני רוצה להודיע מה אירע ומה היה וכיוצא בדברים האלו וכל המספר בטובתו של חבירו בפני שונאיו או בפני רבים מהעם שיש לחוש שיש בהם אחד משונאיוהרי זה אבק לשון הרע שהוא גורם ששונאו יספר בגנותו אבל בפני אוהביו מותר לספר בשבחיו ובלבד שלא ירבה יותר מדאי מתוך שמספר ומונה מדותיו אי אפשר שלא יבוא לידי גנות וכן המספר לשון הרע דרך רמאות והוא שמספר לתומו כאילו אינו יודע שדבר זה שדיבר לשון הרע הוא או שזה עשה פלוני.ועיין עוד מ"ש הגמ"י שם סק"ג בירושלמי מותר כו' והוא גם כן בילקוט ח"ב רמז קס"ו ועיין מג"א בשם הגהת סמ"ק ועיין מ"ש בהלכות נזקי ממון ס"ז ובשו"ע ח"מ סי' תכ"א סוף סעיף י"ג דבכהאי גוונא דהתם מיירי בירושלמי:

יג אורח אינו רשאי לשבח את בעל הבית שהוא טוב עין שמא ירבו עליו אורחים ויאכלו כל אשר לו ועל זה נאמר מברך רעהו בקול גדול בבוקר השכם קללה תחשב לו (במשלי סימן כז יד) ועיין עוד מפסוק זה באבות דרבי נתן סוף פרק י"א:

יד כל האומר דבר לחבירו הוא בבל יאמר עד שיאמר לו לך אמור:

טו אסור למנות את ישראל אפילו אינו מתכוין רק להטיל גורל על איזה סכום ומספר ואפילו לדבר מצוה אלא מוציאים אצבעותיהם ומונים האצבעות.כתיב יביא במשפט על כל נעלם בסוף קהלת לרבות אפילו ההורג כינה בפני חבירו:

טז השח שיחת חולין והוא שיחת הילדות וקלות ראש עובר בעשה שנאמר ודברת בם בם ולא בדברים אחרים ואף אם קבע עתים לתורה לא יעסוק בשאר היום אלא בדברים שיש בהם צורך אבל לא בשיחת הילדות וקלות ראש אלא יחזור ללימודו וקביעת העת אינה אלא להחמיר שלא ימשוך כל היום בדרך ארץ כמו שנתבאר לעיל סעיף א':

יז זריזים מקדימים למצות ואין צריך להקדים יותר מעמוד השחר:

יח כל המחניף בדבר עבירה מחמת יראתו מפני בעל עבירה ואינו חושש על יראת הקדוש ברוך הוא עונשו גדול אך אם מתיירא שלא יהרגנו מותר לומר לו יפה עשית אפילו עבר עבירה גדולה ולא אסרו לחנוף אלא שלא במקום סכנה ועיין בספר יראים סי' נ"ה ובכד הקמח אות ח' ובראשית חכמה שער הקדושה פרק י"ב:

יט אל יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר שעושין לו נס שמא אין עושין לו נס ואם עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו ויש מהחכמים שהיה נמנע לעבור בספינה שיש בה רשעים גמורים שמא נפקד דין עליהם ויתפס עמהם ויש מהחכמים שהיה מחזיר לעבור בספינה שיש בה יהודים ואינם יהודים אמר שהשטן אינו שולט בשתי אומות ועיין מ"א סוף סי' זה:

כ כל מי שהקיז דם ואין לו במה להברות נפשו נתנו לו חכמים עצה שיטול בידו דינר רע וילך אצל החנוני ויטעום יין אם טוב הוא לקנותו ואחר כך כשירצה לקנות לא יקח החנוני את הדינר וילך לו אצל חנוני אחר ויעשה כן עד שיטעום רביעית ואף על פי שבהקזה שלנו אין חשש כל כך מכל מקום יש ללמוד מזה לשאר חולי:

כא בדברי תורה ענה כסיל כאולתו פן יהיה חכם בעיניו אבל בדברי העולם אל תען כסיל כאולתו פן תשוה לו (במשלי סימן כ"ו):