קסד שיכול להתנות על הנטילה ובו ב' סעיפים:
א נוטל אדם ידיו שחרית, ומתנה עליהם לכל היום כולו. אפילו שלא בשעת הדחק.
[מדבר כאן שנוטל ידיו שחרית, ולא לאכילה, וזה מועיל לאכילה, אבל אם נוטל ידיו שחרית לאכילה בזה אין צריך תנאי, כדלקמן בסעיף ב]
ובלבד שלא יסיח דעתו משמירתן מנגיעה במקום מטונף.
ואם הניחן בבתי ידים, אין לך שמירה מעולה מזו.
ומכל מקום אם נזדמנו לו מים מוכנים לפניו, וא"צ לטרוח אחריהם, טוב שיחזור ויטול ולא יברך.
ולא בנטילת שחרית לבד מועיל תנאי, אלא כל היום בכל זמן שנוטל ידיו שלא לצורך אכילת פת.
כגון לדבר שטיבולו במשקה או שיוצא מבית הכסא, מתנה עליהן לאכילת פת שיאכל אח"כ.
לפי שנטילת ידים צריכה כוונה, כמ"ש בסי' קנ"ח [סעיף י"ג].
ואע"פ שלטיבול במשקה ויוצא מבית הכסא לא יברך על נטילת ידים, ובשעת אכילה ג"כ לא יברך על נטילת ידים על זה שנטל כבר?
אין בכך כלום. שהרי פטור הוא מן הנטילה, כיון שידיו שמורות.
אבל אם אינו נוטל אלא לצורך אכילת פת שיאכל אח"כ, אסור.
כי תקנת חכמים היא, שתהא תיכף לנטילת ידים סעודה.
משא"כ כשנוטל שלא לצורך אכילת פת אלא שמתנה עליהן שיוכל לאכול ע"י זה אח"כ, אינו מחוייב כלל לאכול עכשיו, ואח"כ כשבא לאכול כבר הוא פטור מן הנטילה, ולא חלה עליו תקנת החכמים כלל, שלא תיקנו אלא בנוטל לאכילה שיאכל מיד, וזה לא נטל לאכילה אלא לדבר אחר.
ואם נטל ידיו לאכילה מועלת נטילה זו גם לאכילה אחרת אם שמר ידיו.
ואפילו תנאי אין צריך. שהתנאי אינו אלא משום כוונה, וזה נתכוין (לנטילה באכילה) [לאכילה בנטילה] זו.
ועכשיו נהגו שלא להתנות על הנטילה.
לפי שיש אומרים שאין תנאי מועיל אלא בשעת הדחק.
לפי שחששו שמא יבואו להאכילו דבר האסור כשיראוהו אוכל בלא נטילה, שיסברו שהוא נכרי.
ומכל מקום אם יושב בעגלה עם נכרי ואין ממתינים עליו, הרי זה שעת הדחק:
ב מי שעומד בסעודה ונזכר שנגע במקום מטונף, צריך לחזור וליטול ידיו. ויברך: "על נטילת ידים".
ואם נגע בעוד הפרוסה בפיו, לא יבלע עד שיטול ידיו.
ולא מקום הטינופת ממש, אלא אפילו שוק וירך ומקומות המכוסים באדם, לפי שיש בהם מלמולי זיעה.
וכן אם חיכך בראשו. וכל כיוצא בזה.
(אבל אם שפשף ידיו על ראשו מלמעלה, כגון לנגבה, ולא חיכך בה תוך השער בראשו ממש - אין לחוש).
ויש אומרים שאין לברך "על נטילת ידים" באמצע הסעודה. כי לא תיקנו אלא בתחילתה.
אלא א"כ הפסיק סעודתו והלך להפליג בדבר אחר והסיח דעתו משמירת ידיו, שצריך לחזור וליטול ולברך על נטילת ידים, כי כסעודה אחרת היא, הואיל והפליג בינתיים.
אבל משום נגיעה במקום הטינופת ואפילו עשה צרכיו אין לברך על נטילת ידים.
(שכל העושה מצוה אחת ב' פעמים אינו חוזר ומברך אלא א"כ הפליג בנתים,
או שהסיח דעתו ממנה וחזר ונמלך,
או שפסקה המצוה מעצמה וחוזר לעשותה. כגון שנשמטה ונפלה טליתו מעליו, כמ"ש סי' ח' [סעיף כו].
אבל זה שהפסיק טהרת ידים בידים על מנת לחזור ולטהרן [היינו כשעושה צרכיו]
או שלא מדעת כלל [שנגע במקום הטינופות], ובדעתו לא היה מטמאן כי אם על דעת לחזור ולטהרן.
אין זה חשוב הפסק בטהרתן, לחזור ולברך כשחוזר ומטהרן, כיון שלא הסיח דעתו מלטהרן.
שהרי אפילו מי שמסיר טליתו מדעתו בסתם, אין צריך לחזור ולברך, אם נשאר עליו טלית קטן.
שיש בזה גילוי דעת שאינו מסיח דעתו ממצוה זו אע"פ שאין בדעתו כלום על טלית זו, ואינו יודע אם יחזור ויתעטף בה כמו שנתבאר שם [סעיף כה]
כ"ש זה, שהדבר ידוע שבודאי יחזור למצותו לטהר את ידיו, שהרי הוא מיסב בסעודה ודעתו לאכול).
(ויש לחוש לדבריהם, להקל בספק ברכות):