קסה דין העושה צרכיו ורוצה לאכול ובו ג' סעיפים:
א העושה צרכיו ורוצה לאכול; יטול ב' פעמים.
ראשונה יטול נטילה שאינה מכשרת לאכילה; אלא לנקות ידיו לברך "אשר יצר:.
ושנייה נטילה כשרה לברך "על נטילת ידים".
שאם יטול נטילה אחת כשרה ויברך תחלה "אשר יצר"
(מפני שנתחייב בה תחלה.
ועוד שהיא תדירה)
ואח"כ על נטילת ידים, יהיה הפסק בין נטילה לברכתה.
ואף אם יברך תחלה "על נטילת ידים" ואח"כ "אשר יצר", מכל מקום יהיה הפסק בין נטילה להמוציא, ויש אוסרים להפסיק ביניהם בדברי עסק וענין אחר, כמ"ש בסי' קס"ו.
ואם אינו רוצה ליטול אלא פעם אחת, יברך "אשר יצר" מיד כשמשפשף ידיו לנקותן מלכלוכן לאחר ששפך עליהן שטיפה ראשונה.
שאז ידיו כשרות לברכה אבל אינן כשרות לאכילה, עד שישפוך עליהן מים שניים.
ואז יברך על נטילת ידים בשעת הניגוב.
שבענין זה אין כאן הפסק בין נטילה לברכתה ולא בין נטילה להמוציא, כי לא נגמרה הנטילה עד ששפך עליהם מים שניים.
וכגון ששפך על שתי ידיו כאחת.
שאל"כ אין יכול לשפשפן זו בזו עד שישפוך עליהם מים שניים, כמו שנתבאר בסי' קס"ב.
ומכל מקום יותר נכון ליטול ב' פעמים.
לפי שרוב פעמים רגילין לשפוך רביעית בבת אחת על ב' ידיו או על כל אחת בפני עצמה בשטיפה ראשונה ושוב א"צ מים שניים לטהרן ויש כאן הפסק.
ואם נטל נטילה אחת כשרה ושכח לברך עד ששפך מים שניים או ששפך רביעית בבת אחת, לא יברך תחלה "אשר יצר" ויחזור ויטול שנית ויברך "על נטילת ידים".
לפי שכבר יצא ידי חובתו בנטילה הראשונה, ואינו יכול לברך על נטילת ידים על נטילה השניה בלבדה, כיון שאינו מחויב בה.
ואם יברך על נטילה הראשונה אחר השנייה נמצא שהפסיק בין נטילה לברכתה.
אלא יברך תחילה "על נטילת ידים" על נטילה זו לבדה ואח"כ "אשר יצר".
שברכת אשר יצר אינה חשובה הפסק בין נטילה להמוציא, כיון שלטהרת ידים היא באה גם כן.
(אבל בין נטילה לברכתה, יש לחוש יותר להפסק.
מטעם שנתבאר בסי' קנ"ח.
ועוד שיש בזו שתי הפסקות, בין נטילה לברכתה ובין נטילה להמוציא).
ואותן הנזהרין מלהשיח בין נטילת ידים להמוציא, ומשיחין בין נטילת ידים לברכתה, טועים הם. וצריך להזהירם שלא ישיחו כלל.
ואם עושה צרכיו באמצע הסעודה כיון שא"צ לברך "המוציא", א"צ ליטול ידיו אלא פעם אחת.
ואין לחוש להפסקת אשר יצר בין נטילה לאכילה.
כי אפילו בין נטילה להמוציא יש מתירין בהפסק מועט כזה, כמו שנתבאר בסי' קס"ו.
ואין חוששין, לדברי האוסרים, אלא בין נטילה להמוציא.
מפני שאמרו חכמים: "כל התוכף ברכת המוציא לנטילה, אינו ניזוק בכל אותה סעודה".
אבל כשאין שם ברכת "המוציא", א"צ ליזהר אלא מהפסק גדול, האסור לדברי הכל, מפני תקנת חכמים שתיקנו תיכף לנטילת ידים סעודה. כמ"ש שם, וכמו שנתבאר בסי' קס"ד:
ב אכל דבר שחייב לברך בורא נפשות רבות ברכה אחרונה, ושכח והטיל מים - יברך תחלה אשר יצר ואח"כ בורא נפשות רבות.
[דבבורא נפשות, לפני שהולך להטיל מים, צריך הוא לברך ב"נ, כי הטלת מים הוא הפסק. משא"כ בבהמ"ז, ובברכה מעין ג' לא הוי הפסק, וממילא מברך הוא אשר יצר וממשיך באכילתו. (לעיין אם הדין הוא כן)]
מפני שברכת "אשר יצר" תדירה יותר [גם בימי תענית] וכל התדיר מחבירו קודם לחבירו:
ג אם רבים מסובין בסעודה, הגדול נוטל ידיו תחילה, מפני כבודו.
אלא שקצת גדולים רגילין ליטול באחרונה, שלא להפסיק בשהייה עד שיטלו כולם.
ושלא לדבר דברי עסק וענין אחר, כמו שיתבאר סי' קסו: