Download audio Here seif 1

Download audio Here seif 4

Download audio Here seif 6

Download audio Here seif 9

Download audio Here seif 10

 קעד דין ברכת היין בסעודה ובו י"א סעיפים:

א יין אע"פ שבא לשתות תוך הסעודה מברך עליו בורא פרי הגפן ואינו נפטר בברכת הפת אע"פ ששותה לשרות האכילה שבמעיו והרי זה כדברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה שנפטרים בברכת הפת כמו שנתבאר מכל מקום הואיל והיין הוא חשוב שגורם ברכה לעצמו בכמה מקומות כגון בקידוש והבדלה וברכת אירוסין שמברכין על היין בורא פרי הגפן אע"פ שא"צ לשתייתו לפיכך אינו נחשב טפל לפת להפטר בברכתו מברכה ראשונה שהיא בורא פרי הגפן אע"פ שטפל אליה להפטר בברכת המזון מברכה אחרונה לפי שאינו גורם לעצמו ברכה אחרונה (א) אלא ברכה ראשונה (לבדה שבשבילה היא עיקר הבאת הכוס בכל דבר הטעון כוס):

ב אבל על מים או שאר משקים אין לברך עליהם בתוך הסעודה ואפילו שותה לצמאו לפי שהם באים מחמת הסעודה שאי אפשר לאכילה בלא שתיה וגם אם אוכל איזה דבר למתק השתיה הרי זה טפל למשקה והמשקה ללחם ונפטרים בברכת הלחם ואפילו אם היה צמא קודם הסעודה כיון שלא רצה לשתות אז כדי שלא יזיקו לו המים נמצא כי שתיית המים בסיבת הפת היא וברכת הפת פוטרתם.(ואע"פ שהפת היא סבה רחוקה להם ואינם דומים לפירות שאוכלים בגמר הסעודה לעכל המאכל שהפת הוא סבה קרובה להם ואעפ"כ טעונים ברכה לפניהם כמו שיתבאר בסימן קע"ז לפי שהפירות הם דברים הבאים שלא מחמת הסעודה שדרך לאכלם כל היוםלפיכך אם אוכלם בשעת סעודה אינם חשובים טפלה לפת אלא א"כ באו לצורך אכילתה שיאכל עדיין כגון ללפת הפת או לעורר תאות המאכל כמו שיתבאר ולא לעכל המאכל שכבר אכל כי מה שהיה כבר היה אבל מים ושאר משקין ששתייתם כל היום היא מחמת סעודה שרוב הצמאון היא מחמת אכילה ואפילו משקין ששותין אותם אפילו שלא לצמאון כגון שכר ומי דבש אין דרכם לשתותם קודם אכילה אלא אחריה נמצא שבאים מחמת אכילה לפיכך כשבאים בתוך הסעודה אפילו ע"י סיבה רחוקה הרי הם טפלים לסעודה וברכת הפת שהוא עיקר הסעודה פוטרתם).והוא שקובע סעודה על פת אבל אם אוכל מעט פת בשביל שלא יזיקו לו המים בלבד מברך על הפת שהכל כמו שיתבאר:

ג ויין שרף שבתוך הסעודה אם שותהו כדי לעורר תאות המאכל הרי הוא טפל לסעודה וא"צ לברך עליו ואם שותהו כדי לחמם האצטומכא לעכל המאכל צריך לברך עליו (כמו שצריך לברך על הפירות שבאים לעכל) לפי שגם היי"ש אין שתייתו מחמת אכילה לעולם כשאר משקין וגם אין כוונת רוב בני אדם לעורר בו תאות המאכל שהרי רגילים לשתותו בכל בקר אף בלא סעודה לפיכך אינו נחשב טפל אלא כשבא לצורך אכילה שיאכל עדיין. ואם שורה בו פת (ב) יתבאר לקמן.ובשבת אין צריך לברך עליו בכל ענין שנפטר בברכת הכוס של קידוש ואפילו קידש על הייןכמו שיתבאר (אלא אם כן קידש בלילה על הפת).ויש אומרים שגם מים ושאר משקים (ג) טעונים ברכה בתוך הסעודה כמו יין ולא הוצרכו ליתן טעם לברכת היין מפני שגורם ברכה לעצמו אלא מפני שהיין ממשיך אדם לתאות אכילה והרי הוא צורך סעודה אבל שאר משקים שאינן מעוררים תאות המאכל צריך לברך עליהם אע"פ שאינן חשובין כיין. ויש מצריכים עוד לברך על המים בכל פעם ופעם כי מן הסתם נמלך הוא בכל פעם לפי שאין דרך לשתות מים אלא לצמאו ולא היה יודע שיצמא עוד והעיקר כסברא הראשונה.והרוצה להסתלק מן הספק יתן לאחר שאינו אוכל לברך ויתכוין לפוטרו או ישב קודם נטילה במקום סעודתו ויברך על מעט מים או שאר משקין על דעת לשתות כל צרכו בתוך סעודתו (ואפילו אם נמלך לשתות עוד לפני הסעודה א"צ לברך שאין זה קרוי נמלך כיון שהיה בדעתו לשתות אח"כ בסעודה על סמך ברכתו זו).ולא ישתה כשיעור רביעית שלא יצטרך לברך ברכה אחרונה על דרך שיתבאר ולא יפטור בזה מה שישתה בתוך סעודתו וגם יזהר שלא לצאת חוצה קודם סעודה שכשמשנה מקומו צריך לחזור ולברך כשחוזר למקומו כמו שיתבאר לקמן.אבל המנהג כסברא הראשונה:

ד בירך על יין א"צ לברך על שאר משקין לדברי הכל, שיין פוטר כל מיני משקים, בין בשעת הסעודה בין בשאר פעמים. לפי שהיין הוא עיקר משקה, והוא ראש לכל מיני משקין, לכן הוא עיקר לענין ברכה וכולן טפלים אליו. והוא שהיו המשקין לפניו בשעה שבירך על היין (או שהיה דעתו עליהם).

ואפילו אינו קובע עצמו לשתות יין אלא שותה יין מעט לצורך מצוה, כגון קידוש והבדלה ושותה משקין הרבה אח"כ - נפטרים בברכת היין (אם היה דעתו עליהם. וכמו שיתבאר):

ה אם שתה יין לפני הסעודה, אפילו קודם שקבע עצמו לסעודה - א"צ לברך על היין שבתוך הסעודה, שנפטר בברכת היין שלפני הסעודה. אלא א"כ לא היה בדעתו תחלה לשתות יין בתוך הסעודה ואח"כ נמלך. אבל בסתם אינו נקרא נמלך - כי רגילות הוא לשתות יין בסעודה (ד) אפילו בחול, לשרות האכילה שבמעיו.

ולכן המבדיל על שלחנו, דהיינו סמוך לסעודתו ובמקום סעודה - א"צ לברך על היין שבתוך הסעודה.

ויש אומרים: שיין הבדלה, הואיל ואינו בא לשתיה אלא למצוה, אינו פוטר היין שבסעודה אלא א"כ הבדיל על שלחנו ממש. דהיינו, אחר שקבע עצמו לסעודה על השלחן או אחר שנטל ידיו (ה) - שנטילת ידים היא התחלת קביעות הסעודה אע"פ שלא ישב בשלחן עדיין. ואפילו נטל ידיו והבדיל בחדר אחר (ועל דרך שיתבאר).

ויש לחוש לדבריהם לכתחלה - שכשמבדיל קודם שקובע עצמו לסעודה יכוין שלא לפטור בברכה זו היין שבתוך הסעודה.

ובדיעבד שלא כיון לכך - א"צ לברך על היין שבתוך הסעודה - שספק ברכות של דברי סופרים להקל.

במה דברים אמורים ביין הבדלה שאינו שייך לסעודה, אבל יין קידוש הואיל והוא שייך לסעודה שאין קידוש אלא במקום סעודה - פוטר היין שבתוך הסעודה לדברי הכל. אפילו קידש קודם שקבע עצמו לסעודה, אע"פ שיין זה אינו לשתיה אלא למצוה (ו).

וכל שכן יין שלפני הסעודה בחול שהוא לשתיה שפוטר היין שבתוך הסעודה אפילו אם בירך עליו קודם שקבע עצמו לסעודה.

(והוא שבירך במקום סעודה דהיינו באותו חדר שסועד בו. אבל מחדר לחדר צריך לחזור ולברך אלא א"כ שתה כשיעור שנתחייב לברך ברכה אחת מעין ג' ולא בירך שאז יש אומרים שא"צ לחזור ולברך. ויש לסמוך על דבריהם בדיעבד, כמו שיתבאר בסי' קע"ח. ואפילו באותו חדר אם יצא ממנו בינתיים וחזר הרי דינו כמחדר לחדר כמו שיתבאר שם)

במה דברים אמורים בסתם, אבל אם היה בדעתו בפירוש כשבירך על היין בחדר זה לפטור בברכה זו את היין שבתוך הסעודה שיסעוד בחדר אחר - פוטר אפילו לכתחלה אם שני החדרים הם בבית אחד כמו שיתבאר שם:

ו וכל מקום שיין שלפני הסעודה פוטר את היין שבתוך הסעודה - א"צ לברך לאחריו ברכה אחרונה כלל, אפילו שתה לפני הסעודה כשיעור. לפי שנפטר הוא בברכת המזון כמו היין שבתוך הסעודה - ששניהם הם שתיה אחת כיון שנפטרו בברכה ראשונה אחת.

אבל המבדיל לפני הסעודה וכיון שלא לפטור היין שבתוך הסעודה או שאין בדעתו כלל לשתות יין בתוך הסעודה - צריך לברך אחריו ברכה אחרונה לפני הסעודה אם שתה כשיעור.

(ואם שכח ולא בירך לפני הסעודה ונזכר קודם ברכת המזון - צריך לברך מיד מעין ג').

ואם לא נזכר עד לאחר ברכת המזון א"צ לברך שברכת המזון פוטרת מעין ג' על היין בדיעבד כמו שיתבאר.

במה דברים אמורים ביין הבדלה שאינו אלא למצוה אבל השותה יין לפני הסעודה בחול א"צ לברך אחריו אפילו אין בדעתו כלל לשתות יין בתוך הסעודה. לפי שיין שלפני הסעודה בא לפתוח בני מעיים להמשיך אדם לתאוות אכילה ומכלל הסעודה הוא לכן נפטר בברכת המזון כשאר דברים הבאים מחמת הסעודה והוא הדין ליי"ש.

אבל השותה (ז) שאר משקין לפני הסעודה בחול צריך לברך אחריהם ואפילו דעתו לשתות ג"כ בתוך הסעודה כיון שאינו פוטר בברכת המשקין שלפני הסעודה את המשקין שבתוך הסעודה מברכה ראשונה שהרי שאר משקין שבתוך הסעודה א"צ ברכה כלל (ואם שכח ולא בירך ונזכר אפילו אחר ברכת המזון צריך לברך שברכת המזון אינה פוטרת בורא נפשות רבות אפילו בדיעבד):

ז במה דברים אמורים כשאין לו כוס לברכת המזון אבל אם דעתו לברך ברכת המזון על הכוס א"צ לברך כלל ברכה אחרונה על המשקין שלפני הסעודה אפילו לכתחלה לפי שנפטרים בברכה אחרונה שיברך אחר הכוס של ברכת המזון.ומכל מקום ישתה פחות מרביעית לפני הסעודה ובזה יסתלק מן הספק ואם שתה רביעית יהיה לו כוס לברכת המזון לברך אחריו ברכה אחרונה לפטור משקין ששתה לפני הסעודהאם רוצה להסתלק מספק סברת המצריכים ברכה למשקין כמו שנתבאר שלפי דבריהם א"צ לברך אחר משקין שלפני הסעודה כיון שהם פוטרים את המשקין שבתוך הסעודה מברכה ראשונה:

ח וכל זה בחול אבל בשבת ויום טוב שמקדש על הכוס א"צ לברך אחריו לדברי הכל אפילו הוא של שאר משקין לפי שהוא שייך לסעודה שאין קידוש אלא במקום סעודה ולכן נפטר בברכת המזון כמו יין שלפני הסעודה שהוא בא מחמת הסעודה.ואינו דומה לדברים הבאים מחמת הסעודה לאחר הסעודה קודם ברכת המזון כמו שהיו רגילים בימיהם אחר גמר הסעודה למשוך ידיהם מן הפת ולקבוע לאכילת פירות ולשתיה וכל דבר שמביאים אז לפניהם אפילו דברים הבאים מחמת הסעודה כגון מיני לפתן ומיני ירקות שנאכלים למזון ולשובע ולא לקנוח ולתענוג ואף על פי כן טעונים גם ברכה אחרונה ואינן נפטרים בברכת המזון הואיל ולא באו בתוך עיקר הסעודה כמו שיתבאר בסי' קע"זלפי שכל מה שבא לאחר שכבר סילקו ידיהם מן הפת אינו נחשב טפל לפת להפטר עמה בברכותיה שהן המוציא וברכת המזון אבל דברים הבאים מחמת הסעודה בשעה שדעתם על הפת ואין ידיהם מסולקות הימנה אע"פ שעדיין לא התחילו בה הם טפלים אליה להפטר בברכתה מברכה אחרונה.אבל לא מברכה ראשונה (ח) שלא ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה בתחלה כמו שיתבאר שם:

ט ואפילו יין הבא לפניהם לאחר שכבר משכו ידיהם מן הפת - אין צריך לברך לאחריו. שנפטר בברכת המזון.

אע"פ שאינו נחשב מכלל הסעודה?

לפי שכיון שהיין סועד הלב, היה ראוי לתקן לברך אחריו שלש ברכות גמורות כמו אחר הפת. אלא מפני שאין דרך בני אדם לקבוע סעודה עליו, די לו במעין ג'.

אבל כששותהו בסעודה של קבע, מתוך שהיא קביעות לאכילה הרי זו קביעות לשתיה, ונפטר בברכת המזון אפילו לכתחלה.

אבל שאר משקין אחר גמר הסעודה לאחר שמשכו ידיהם מן הפת - טעונים ברכה לאחריהם.

ולקמן סי' קע"ז יתבאר אם שייך במדינתינו דין זה שלאחר הסעודה.

(ואף בימיהם) לא היו צריכים לברך ברכה ראשונה על היין שלאחר הסעודה קודם ברכת המזון. לפי שנפטר בברכת היין שלפני הסעודה, אם היה בדעתו אז לשתות גם אחר הסעודה.

- או אפילו בסתם אם הוא שבת או יום טוב או יום הקזה או יום שנכנס למרחץ . שסתם כל אדם דרכו לקבוע סעודתו על היין בימים אלו אף במקומות שאין היין מצוי כל כך -

ולכן אינו נקרא נמלך מן הסתם.

אלא א"כ יודע בעצמו שהוא נמלך.

אבל אם לא בירך על יין לפני הסעודה אלא בתוך הסעודה - אינו פוטר בסתם את היין שלאחר הסעודה, אלא א"כ נתכוין לפוטרו בפירוש.

לפי שהיין שבתוך הסעודה שתייתו גרועה, שאינו בא לשתיה, אלא לשרות האכילה שבמעיו.

שלא היו רגילין לשתות בתוך הסעודה אלא מעט לשרות בלבד.

והיין שלאחר הסעודה הוא בא לשתיה. ואינו בדין שיפטור הגרוע את החשוב שלא בכוונה.

ועכשיו שאין אנו רגילים למשוך ידינו מן הפת עד ברכת המזון, הרי גם היין שלאחר גמר הסעודה הוא בא לשרות, ונפטר בברכת יין שבתוך הסעודה.

(רק (ט) בסעודות גדולות שרגילים למשוך ידיהם מן הפת, ולערוך השולחן במיני מגדים, ולקבוע שתיה קודם ברכת המזון - אין היין נפטר בברכת היין שבירך בתוך הסעודה, אלא א"כ היה בדעתו לפטרו.

אבל על שאר משקים - א"צ לברך, כמו שא"צ לברך על שאר דברים הבאים מחמת הסעודה שמביאים אחר גמר הסעודה. לפי שנפטרים בברכת המוציא, מטעם שנתבאר.

אבל במקומות שאין דרכם לקבוע שתיה אחר הסעודה קודם ברכת המזון בסעודות גדולות, אף ששותין יין בגמר הסעודה כשאוכלין מיני מגדים, כיון שאין קובעין עצמן לשתיה, א"צ לחזור ולברך.

כי גם שתיה זו היא צורך הסעודה, ומתחלה היה דעתו גם עליה לפוטרה בברכת היין שבירך בתוך הסעודה).

וכל זה ביין שלאחר הסעודה, אבל כל מה ששותה בתוך הסעודה, די לו בברכה אחת בכל ענין, אפילו בסתם, אלא א"כ יודע שהוא נמלך:

י ואפילו המלכת ספק שמה המלכה.

כגון, מי שנכנס לבית חבירו ויש שם חבורה שמסובין לשתיה והושיטו לו כוס ובירך עליו ואח"כ הושיטו לו כוס אחר - צריך לחזור ולברך על השני.

כי כשבירך על הראשון לא היה יודע אם יתנו לו, כיון שהוא אינו קבוע עמהם לשתיה.

אפילו לא שתה עדיין כל הכוס שנתנו לו תחלה והושיטו לו כוס אחר בעוד שהיה אצלו יין מכוס הראשון - צריך לברך על הכוס האחר שהושיטו לו.

משא"כ מי שהיה קבוע עם המסובין והביאו לו כוס בעוד שהיה לפניו מכוס הראשון, אע"פ שלא היה יודע שיביאו עוד יין בסעודה זו אחר שכבר התחילו לשתות

(ולא היו יודעים אם יביאו עוד יין, כמו שיתבאר בסימן ר"ו)

מכל מקום מאחר שהיה קבוע עם המסובין, ויש קבע לשתיית יין.

שלפעמים אדם קובע עצמו על היין ונגרר משתיה לשתיה ושותה יותר ממה שהכין בראשונה, הרי היה בדעתו מתחלה שאם יביאו לו יותר ישתה מהם, ואין זה נמלך. מאחר שיודע שאם יביאו עוד יתנו לו ג"כ.

אבל אם אינו יודע כלל אם יתנו לו, הרי זה נמלך מספק.

וכן בסעודות גדולות שהמסובים רבים ויש בהם אנשים שמסתפקים אם יגיע להם הכוס, צריכים המסופקים לברך על כל כוס:

יא אבל אם היה דעתו בפירוש בשעה שבירך על הכוס הראשון שיצא בברכתו על כל מה שיתנו לו יותר, אפילו אם היה ספק לו אם יתנו לו כלל, אלא שהיתה דעתו שאם יתנו לו יותר יצא ידי חובתו בברכה זו - א"צ לברך על כוס האחר שיושיטו לו.

וכן אם בירך אחד לכולם על דרך שיתבאר בסי' רי"ג, ונתכוין המסופק שאם יתנו לו יצא בברכתו של המברך - א"צ לברך על הכוס שיושיטו לו.

ומכל מקום לכתחלה אין לנהוג כך שיברך אחד לכולם בתוך הסעודה, משום שאין בית הבליעה פנוי ואין דעתם לשמוע הברכה מפי המברך.

וגם לא יוכלו לענות אחריו אמן שיצאו בברכתו, כי "אין משיחין בסעודה, שמא יקדים קנה לוושט ונמצא בא לידי סכנה".

לפיכך אם אומר להם: "סברי מרנן", כלומר תנו דעתכם לברכה לצאת ידי חובתכם, כדי שיפנו בית הבליעה ויניחו אכילתם ויתנו דעתם לשמוע הברכה ויענו אמן - אחד מברך לכולם. וכן נוהגין.

ומטעם זה נתפשט המנהג בכל מקום שמברכין על היין, כגון בקידוש והבדלה, אם אחד מברך לכולם לצאת בברכתו, אומר: "סברי מרנן", ולא "ברשות מרנן", כדי שלא לחלוק בברכת היין.

בין אם מברכין שלא בשעת הסעודה ובין יין הבא להם בתוך הסעודה:

חסר בהעתק סי' קע"ה וקע"ו.

אך הרוצה לעמוד על עיקרן של דברים ימצא בסידור [לקמן בסדר ברכת הנהנין] הכל כתוב ומפורש בלי שום חסרון.

דהיינו מה ששייך לסי' קע"ה, ימצא בפרק י"ב מסעיף י"ג עד סעיף (י"ט) [כ"א]

ומה ששייך לסי' קע"ו, ימצא בפ"ד מסעיף י"א עד סוף הפרק.