קעז
דין דברים הבאים בתוך הסעודה ואחר הסעודה ומה דינם ובו ז' סעיפים:
א דברים הבאים בתוך הסעודה, אם הם דברים הבאים מחמת הסעודה, דהיינו דברים שדרך לקבוע סעודה עליהם.
- בין ללפת בהם את הפת, כגון בשר ודגים וירקות וגבינה וביצים ומיני מלוחים.
בין למזון ולהשביע, כגון כרוב ותרדין ודייסא וכל מעשה קדרה, שאינן באין ללפת אלא לתבשיל ולמזון -
א"צ ברכה לפניהם, אפילו אוכלם בלא פת - שברכת המוציא פוטרתם.
ולא לאחריהם - שברכת המזון פוטרתם (א)
(שכיון שאין דרכם לאכול אותם כל היום, כמו הפירות, אלא בשעת סעודה בלבד, הרי הם טפלים לפת שהוא עיקר הסעודה. ולכן נפטרים בברכת הפת אע"פ שאוכלם בלא פת).
(במה דברים אמורים כשקבע סעודתו על הפת, שאז כל המאכלים שהם מיני לפתן ולא מיני מזון הם) באים מחמת הפת, לכן הם טפלים אליה.
אבל אם אינו חפץ לאכול פת, ואוכל מעט פת ומברך עליה המוציא לפטור המאכלים, (ב) יש להסתפק אם נפטרים בברכתה, כיון שאינן באין מחמתה.
או אפשר, כיון שדרכם לקבוע סעודה עליהם, הפת פוטרתם.
ולכן יברך עליהם ולא על הפת, אם לא בשבת או יום טוב):
ב ואם הם דברים הבאים שלא מחמת סעודה, דהיינו שאין דרך לקבוע סעודה עליהם, לא ללפת ולא להשביע.
כגון כל מיני פירות וכיוצא בהם, בין חיים בין מבושלים, ואפילו נתבשלו עם בשר - אם אוכל אותם בלא פת, טעונים ברכה לפניהם.
ואפילו אוכלם בגמר הסעודה כדי לעכל המאכל (או לקנוח להקל מכובד המאכל) - אינן נפטרים בברכת המוציא. כיון שאינן מעיקר הסעודה, ואין דרכם לבא מחמת הסעודה לעולם, אלא דרכם לאכלם כל היום אפילו שלא בשעת סעודה.
אבל אין טעונים ברכה לאחריהם, (ג) (אפילו אוכלם באמצע הסעודה, לא לעכל ולא לקנוח אלא לתענוג בלבד), שכיון שבאו בתוך הסעודה קודם שמשכו ידיהם מן הפת, ברכת המזון פוטרתם.
לפי שכל מה שבא תוך הסעודה הוא מכלל השביעה שנאמר בה: "ושבעת וברכת":
ג אבל אם אוכלם עם פת, נעשו טפלה לפת, וברכת המוציא פוטרתן, אפילו קבע לפתן סעודתו על דבר אחר והביאו לפניו פירות לקנוח ולתענוג, ואוכל מהם מעט עם פת.
ואם הביאום לפניו ללפת בהם גם כן את הפת ואכל מהם מעט עם הפת, אפילו אוכל אח"כ בלא פת, א"צ לברך לפניהם, אם דעתו לאכול עוד מהם עם פת.
שכיון שתחלת אכילת הפירות וסופה היא עם הפת מצטרפין הם עם שאר הסעודה, להפטר בברכת הפת אף מה שאוכל בינתיים בלא פת.
כיון שהביאו אותם מתחלה ללפת בהם הפת ומלפת בהם פת בתחלה וגם בסוף דעתו ללפת בהם.
ואף אם אח"כ נמלך שלא ללפת בהם בסוף - אין בכך כלום. כיון שבשעה שאוכל מהם על סמך ברכת המוציא, כוונתו ללפת בהם עדיין אחר כך.
אבל אם מתחלה לא הביאום ללפת בהם את הפת אלא לקנוח סעודה, אף שמלפת בהם פת תחלה וסוף ואוכל בינתיים בלא פת - צריך לברך לפניהם.
כיון שעיקרם לקנוח ולא ללפת, אינן מצטרפין לשאר הסעודה לפטור מה שאוכל בלא פת.
וכל זה כשתחלת אכילתו מהפירות היא עם פת.
אבל אם מתחיל לאכול בלא פת, אף אם באו ללפת ומלפת בהם אלא שאוכל מעט בתחלה בלא פת - צריך לברך.
וטוב לנהוג כן לעולם, כשבאים לו פירות באמצע סעודתו ללפת הפת, לאכול מהם תחלה מעט בלא פת ולברך, ואח"כ יאכל בין עם פת בין בלא פת.
לפי שיש מסתפקין אף אם מלפת בהם הפת תחלה וסוף ואוכל בנתיים בלא פת אם נפטרים בברכת המוציא:
ד וכל זה כשקבע לפתן סעודתו על דבר אחר ובאמצע הסעודה הביאו לו פירות.
אבל אם קבע לפתן סעודתו על הפירות, נעשו לו הפירות כדברים הבאים מחמת הסעודה שנפטרים בברכת המוציא, אפילו אוכלם בלא פת בתחלת אכילתם. וא"צ לאכול מהם תחלה עם פת.
ויש חולקים.
ולכן טוב שיאכל תחלה מעט עם פת, ואז אף אם אחר כך אוכל מהם בלא פת, א"צ לברך עליהם. ואפילו אין דעתו לאכול עוד עם פת.
כיון שעיקר קביעת סעודתו היה עליהם ללפת בהם את הפת.
ומי שאוכל תמרים וכיוצא בהם בין מאכל למאכל להמשיך תאות האכילה, כיון שהוא צורך סעודה, נפטרים בברכת הפת בכל ענין, כמו פרפראות שנתבאר בסימן קע"ו:
ה וכל מקום שאין הפירות נפטרים בברכת הפת, צריך לברך עליהם אפילו היו לפניו בשעה שבירך המוציא ונתכוין לפוטרם.
וכל מקום שהם נפטרים - נפטרים אפילו לא היו לפניו בשעה שבירך המוציא, ולא היה דעתו עליהם.
(ואע"פ שבכל מקום אין העיקר פוטר את הטפל בברכתו אם אין הטפל לפניו ואין דעתו עליו?
מכל מקום בסעודה, כיון שקובע עצמו לאכילה, הרי דעתו מן הסתם על כל מה שיביאו לפניו אע"פ שלא היה כן בדעתו) בפירוש.
אבל אם ידוע שלא היה דעתו על זה כלל, כגון שאחר שבירך על הפת שלחו לו דורון מבית אחרים שאינו סמוך עליהם, ולא היה דעתו על הדורון - אינו נפטר בברכת הפת, אפילו הוא דבר שדרכו לבא ללפת את הפת ומלפת בו את הפת.
ועכשיו אין העולם נזהרים בזה במדינות אלו, מפני שבינינו הוא דבר מצוי שאחד שולח לחבירו דורון בסעודה, אפילו מבית אחרים.
(וכל זה לענין אם נפטר בברכת הפת.
אבל כל דבר שנפטר בברכת הפת אע"פ שסיים לאכלו וגמר בלבו שלא לאכול ממנו עוד בסעודה זו וחזר ונמלך לאכול - א"צ לברך עליו. כמו שיתבאר בסימן קע"ט):
(שהיה מנהג בימות חכמי התלמוד, שבסוף הסעודה היו מושכים ידיהם מן הפת, ומסירים אותה וגם השלחנות הקטנים שלפני כל אחד ואחד, וקובעין עצמן לאכול פירות ופרפראות לקנוח סעודה ולשתות יין)
הרי כל מה שמביאים אז לפניהם, אפילו דברים שדרכם לבא ללפת הפת, טעונים ברכה בין לפניהם בין לאחריהם.
(ואצ"ל פירות. חוץ מתמרים שנפטרים בברכת המזון. כמו שיתבאר בסי' ר"ח)
מפני שהמוציא וברכת המזון אינן פוטרים אלא מה שנאכל תוך עיקר הסעודה בעוד שלא סילקו ידיהם מהפת.
ועכשיו שאין מסלקין השלחן אחר הסעודה קודם ברכת המזון, אין לנו סילוק הפת בסתם עד ברכת המזון או מים אחרונים או שיטול כוס ברכת המזון בידו, אע"פ שלא נטל ידיו, או שיאמר: "תנו כוס ונברך ברכת המזון", שאז סילק דעתו מלאכול לגמרי.
(ואצ"ל אם אמר בפירוש שמסלק את עצמו מלאכול עוד, אע"פ שלא אמר: "תנו ונברך". והוא הדין אם גמר כן בלבו).
ואע"פ שאם חוזר ונמלך לאכול פת יש מתירין לאכול בלא ברכה, כמו שיתבאר בסי' קע"ט, ואז יכול ג"כ לאכול כל הדברים שנפטרו בברכתה.
מכל מקום, כל זמן שלא חזר וידיו מסולקות הימנה, אין שאר דברים נפטרים בברכתה, אף על פי שלא סילק דעתו מהם:
ז ובסעודות גדולות שרגילים למשוך ידיהם מן הפת ולערוך השלחן בפירות ולקבוע שתיה, היה ראוי לברך על המשקים, אע"פ שהם באים מחמת הסעודה. וגם ברכה אחרונה על הפירות קודם ברכת המזון - אלא שלא נהגו כן.
ויש מי שלימד עליהם זכות לומר, שלא הצריכו לברך בימיהם אלא משום שנראה כסעודה אחרת מה שאוכלים ושותים אחר סילוק השלחן, לכך אינן נפטרים בברכת הפת לא מברכה ראשונה ולא מברכה אחרונה.
אבל כל מה שאוכלין ושותין על השלחן שאכלו עליו הפת סעודה אחת היא עם הפת, ולכן נפטרים בברכותיה אע"פ שסילקו דעתם ממנה לגמרי.
ואפילו אמרו: "תנו ונברך", עד שיטלו מים אחרונים או שיטול כוס ברכת המזון. כמו שיתבאר בסי' קע"ט: