קעט איזה דברים קרויין היסח הדעת בסעודה שצריך לחזור ולברך ובו ח' סעיפים:
א גמר סעודתו והסירו הלחם וכל המאכל מעל השלחן, או גם השלחן עצמו כמו שהיו נוהגין בימיהם, ורצה לחזור לאכילתו - אין צריך לברך בתחלה המוציא, ולא ברכה אחרת על דברים הבאים מחמת הסעודה. ואפילו גמר בלבו שלא לאכול עוד ואח"כ נמלך.
ואע"פ שבכל מקום נמלך זקוק לחזור ולברך - בסעודה אינו כן. לפי שיש קבע לסעודה.
כלומר שאדם קובע עצמו עליה ודרכו להמשך בה ולהגרר מאכילה לאכילה. ופעמים שאדם יושב בסעודה קטנה וממשיך לסעודה גדולה. לפיכך אף שגמר בלבו שלא לאכול עוד אין זה סילוק והיסח הדעת כיון שדרכו של אדם להיות נמלך לפעמים בסעודתו.
ואין נמלך זקוק ברכה בסעודה אלא א"כ בשעה שבירך המוציא לא היה לו אלא מעט לחם, ולא היה יודע כלל בשעת הברכה שיהיה לו יותר אחר כך, ועל דעת כן בירך המוציא, ואח"כ נתנו לו יותר או שאחר כך נמלך ליקח. כמ"ש בסי' קס"ט וקע"ד.
וכן שאר מאכלים שידוע שבשעת ברכת המוציא לא היה דעתו עליהם כלל. כענין שנתבאר בסימן קע"ז.
ואפילו לחם ושאר דברים שהיתה דעתו עליהם אלא שגמר לאכול ועקר ממקומו והסיח דעתו מלאכול עוד - כשחוזר לסעודתו צריך לחזור ולברך. לפי שאין דעתו של אדם להגרר מאכילה לאכילה אלא כשיושב במקום קביעות סעודתו ולא כשיוצא למקום אחר:
ב וכל זה [שאפילו נמלך אינו חוזר ומברך הוא] באכילה, אבל בשתיה אם גמר בלבו שלא לשתות עוד ואח"כ נמלך - צריך לחזור ולברך.
ואפילו לא גמר בלבו בפירוש אלא אמר: תנו כוס ונברך ברכת המזון. והוא הדין אם אמר: בואו ונברך ברכת המזון בלא כוס - הרי זה סילוק והיסח הדעת משתיה. ואם אח"כ נמלך לשתות צריך לברך בתחלה.
אבל אם נמלך וחוזר לאכילתו - אוכל בלא ברכה.
ואם מחמת אכילה זו נגרר לשתות - שותה ג"כ בלא ברכה.
אבל אם צמא לשתות מחמת אכילתו הראשונה - צריך לברך. שאף שהשתיה טפילה אליה - אין זה מועיל לענין היסח הדעת ונמלך. כמו שיתבאר בסי' (רי"ח) [רי"ב].
אבל א"צ לברך ברכה אחרונה:
ג וכן אם נמלך לאכול שאר דברים הבאים מחמת הסעודה, אף שאין בדעתו לאכול פת כלל - א"צ לברך עליהם. שכיון שאם רצה לאכול פת א"צ לברך המוציא אינה כסעודה אחרת - בזמן הזה שאין נוהגין להסיר השלחן קודם ברכת המזון - כמו שנתבאר בסימן קע"ז:
ד ויש אומרים שאכילה ושתיה שוין. שכיון שאמר: נברך ברכת המזון הרי זה סילוק והיסח הדעת מהסעודה. ואם נמלך לאכול - צריך לברך המוציא. ואצ"ל אם הסיח דעתו בפירוש אע"פ שלא אמר נברך ברכת המזון.
וכל שכן שצריך לברך על שאר דברים הבאים מחמת הסעודה לפניהם וגם לאחריהם כל שסילק דעתו מהפת או שאמר נברך ברכת המזון. שכיון שאם רצה לחזור ולאכול צריך לחזור ולברך המוציא כסעודה אחרת היא אע"פ שלא סילקו השלחן. ולכן אין ברכת המזון פוטרת אותה כמו שנתבאר בסימן קע"ז.
ולענין הלכה ספק ברכות להקל:
ה ולדברי הכל: אם נטל הכוס בידו לברך ברכת המזון, אע"פ שלא נטל ידיו וגם לא אמר מתחלה: תנו כוס ונברך ברכת המזון - הרי זה סילוק והיסח הדעת לגמרי מאכילה ושתיה. וצריך לברך עליהם. וגם ברכה אחרונה צריך לברך על שאר דברים הבאים מחמת הסעודה קודם ברכת המזון. ואין ברכת המזון פוטרתן - שכסעודה אחרת היא כיון שסילק דעתו מהפת.
ואם נטל ידיו מים אחרונים, אע"פ שלא נטל הכוס - הרי זה סילוק והיסח הדעת לגמרי, וצריך לברך.
ואפילו בברכה אינו רשאי לאכול ולא לשתות משום הפסק בין מים אחרונים לברכת המזון, אלא א"כ רוצה לחזור וליטול מים אחרונים אח"כ סמוך לברכת המזון. שמים הראשונים נעשו כמים בעלמא ואין לחשבם לסמוך להם ברכת המזון אף שנטלם בתורת אחרונים.
וכל מקום שצריך לחזור ולברך המוציא משום היסח הדעת - צריך לחזור וליטול ידיו כראוי לאכילת פת. שכיון שהסיח דעתו מאכילת פת הסיח דעתו משמירת ידיו.
(ומים האחרונים אינם מועילים לו לאכילת פת אף אם נטלן כראוי - הואיל ולא נתכוין בהם לאכילת פת. כמו שנתבאר בסי' קנ"ח):
ו אם בעל הסעודה אמר: נברך ברכת המזון - כל המסובין אסורים לשתות בלא ברכה. והוא ששתקו והסכימו לדבריו.
אבל אם אחד מהאורחים או מבני ביתו אמר כן - אפילו האומר עצמו יכול לחזור בו ולשתות עם בעל הבית - לפי שאינו עושה היסח הדעת באמירתו, מפני שיודע שאין הדבר תלוי בו אלא בבעל הבית, וכיון שבעל הבית לא עשה היסח הדעת, אף הוא דעתו סומכת על בעל הבית לשתות עמו:
ז וכן הקרואים בבית בעל הבית לאכול מיני פירות, אע"פ שמביאין להם בזה אחר זה - א"צ לברך אלא על הראשון. ואע"פ שבשעת הברכה לא היו יודעין כמה יביאו להם - כיון שדעתם על בעל הסעודה שזימנן א"כ כל מה שהוא מביא לפניהם היתה דעתם עליהם למפרע כיון שהיתה דעתם עליו.
אבל אם בא אליהם איש אחד שלא זימנוהו ואינו קובע עצמו עמהם אלא נכנס אצלם לפי שעה, וכל אחד מהמסובים מושיט לו כוס או מיני פירות - צריך לברך על כל אחד ואחד, אם מושיטים לו אחר שכבר בירך על כוס שלפניו, ואפילו עדיין לא שתאו כולו.
ועכשיו שהמנהג הוא שמושיטים כוסות הרבה למי שנכנס במסיבה הקבועים לשתיה - א"צ לברך אלא על כוס הראשון. כמו שנתבאר בסי' קע"ד:
ח "אחר כל אכילתך אכול מלח, ואחר כל שתייתך שתה מים ואי אתה ניזוק".
אכל כל מאכל ולא אכל מלח, שתה כל משקה ולא שתה מים - ביום - ידאג מפני ריח הפה. ובלילה - מפני ריח הפה ומפני אסכרה.
וכל המקפה אכילתו במים אינו בא לידי חולי מעיים.
והאוכל מלח אחר אכילתו - לא יאכל בגודל, מפני שקשה לקבור בנים. ולא בזרת, מפני שקשה לעניות. ולא באצבע, שקשה לשחין רע - אלא באמה ובקמיצה.
ועכשיו לא נהגו כלל באכילת מלח אחר סעודה ואין ניזוקין - מפני שנשתנו הטבעים. כמו שנתבאר בסי' קע"ג: