Seif 2

Seif 3

א ברכת המזון נאמרת בכל לשון. שנאמר: "וברכת את ה' וגומר", בכל לשון שאתה מברך. 

כי לא חייבך הכתוב אלא שתברך את ה' אלהיך. ובכל לשון שאתה מכיר שאתה מברך ה' אלקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך, תוכל לברך.

אבל אם אינו  מכיר הלשון - אינו יוצא ידי חובתו. ואפילו בלשון הקודש.

שאין אני קורא בו: "וברכת את ה' אלקיך", כיון שאינו מבין תיבות הברכה שמוציא מפיו.

(עי' בסי' תלד במ"א סק"ו. והיינו משום דביטול סגי בלב, כמ"ש בח"י ס"ק י"א.

משא"כ בהמ"ז, צריך שיוציא בשפתיו כדלקמן)

ואע"פ שיודע למי מברך, וכונתו לברך ה' בתיבות אלו. [אם אינו  מכיר הלשון - אינו יוצא ידי חובתו] 

וכ"ש אם לבבו פונה לדברים אחרים בשעת אמירת הברכות. אע"פ שמבין לשון הקודש.

ולכן הנשים ועמי הארץ שאינם מבינים לשון הקודש, חייבים לברך ברכת המזון בלשון שמבינים, ולא בלשון הקודש.

וכן אינם יוצאים בשמיעה מהמברך בלשון הקודש בזימון, אלא יברכו לעצמן בלשון שמבינים.

ויש אומרים: שבלשון הקודש יוצא אדם ידי חובתו אע"פ שאינו מבין הלשון. משא"כ בשאר לשונות.

ולכן הנשים ועמי הארץ, יוצאים ידי חובתם בשמיעה מהמברך בזימון בלשון הקודש.

וכן נוהגים, אע"פ שראוי להחמיר כסברא הראשונה:

 

ב וכל זה בברכת המזון. [אינו יוצא ידי חובתו לד"ה כשמברך בכל לשון, כשאינו מבין. ולדעה הראשונה אף כשמברך בלה"ק].

אבל בשאר ברכות [שאומרם בכל לשון], בין ברכת הנהנין בין ברכת המצות, [וברכות אלו הם מד"ס. יש אומרים שיוצא ידי חובתו בכל לשון, אפילו אינו מבין].

ואפילו קידוש לשבת שהוא מן התורה - יש אומרים: שיוצא ידי חובתו בכל לשון אפילו אינו מבין.

וכן בהלל. [יש אומרים: שיוצא ידי חובתו בכל לשון אפילו אינו מבין]

משא"כ במגילה, ובקריאת שמע, ובתפלה. [שאינו יוצא ידי חובתו בכל לשון, כשאינו מבין.

אף שאדה"ז כולל ג דברים אלו ביחד, מ"מ במגילה יש טעם מיוחד, ודוקא כשאינו בלה"ק, שלומדים מפסוק שאם אינו מבין הלשון אינו יוצא.

ובק"ש ובתפלה. יצא בכל לשון, אלא שפסוק ראשון של שמע וברכה ראשונה של יח צריך כוונה] 

שבמגילה נאמר בה: "ואל היהודים ככתבם וכלשונם", למעט שאר לשונות כשאין מכירין. [אבל בלה"ק, אפילו אינו מבין - יצא]

ובקריאת שמע נאמר: "שמע", בכל לשון שאתה שומע: כלומר, מבין.

אבל אם אינו מבין הלשון, אפילו הוא לשון הקודש [וכ"ש שאר לשונות], לא יוצא ידי חובתו.

אלא א"כ הבין ונתכוין [עכ"פ] בפסוק ראשון.

שעד כאן [=פסוק ראשון] מצות כוונה, ומכאן ואילך [מפסוק ראשון ואילך] מצות קריאה.

ומצות קריאה יכול לקיים, אף שאינו מבין הלשון.

כמו בהלל ומגילה [שמקיים המצוה אף שאינו מבין הלשון].

[ואף שכתב לפני"ז "מגילה נאמר בה: "ואל היהודים ככתבם וכלשונם", למעט שאר לשונות כשאין מכירין?"

היינו שיש לימוד מיוחד בנוגע למגילה, שהקריאה צריך להיות בלשון הקודש, אם אינו מבין בלשון אחר. אבל כשהקריאה היא בלה"ק אינו צריך להבין. כי קריאה אין צריך להבין. ולכן בשמע "מכאן ואילך" (ובשמע לא נתמעטו שאר לשונות, כמו שנתמעט במגילה) מקיים מצות קריאה בכל לשון, אף שאינו מבין]

וכן תפלה, הואיל והכוונה מעכבת בה אפילו בדיעבד בברכה ראשונה - דינה כקריאת שמע. [שאם אינו מבין הלשון, אפילו הוא לשון הקודש [וכ"ש שאר לשונות] לא יוצא ידי חובתו.]

אבל שאר ברכות, חוץ מברכת המזון - אין הכוונה מעכבת בדיעבד.

[ולכן לדעה זו, כל הברכות, וכן מפסוק שני של שמע, וכן אחרי ברכה ראשונה של תפילה - יכולים לברכם בכל לשון, ואין צריך כוונה. לבד ממגילה, שרק אם קורא בלה"ק יוצא כשאינו מבין. ובפסוק ראשון של שמע וברכה ראשונה של תפילה צריך כוונה בכל לשון שמתפלל]

ויש אומרים: שכל הברכות הן כברכת המזון לענין זה: שאינו יוצא ידי חובתו כשאינו מבין הלשון.

לפי סברא האחרונה בשאר לשונות, ולפי סברא הראשונה אפילו בלשון הקודש.

שכל מה שתקנו חכמים תקנו כעין של תורה. וכמו שבברכת  המזון אין אני קורא בו: "וברכת את ה'", כשאינו מבין תיבות הברכה, או שלבבו פונה לדברים אחרים - ה"ה בשאר ברכות, לא יצא ידי חובת הברכה.

משא"כ בהלל ובמגילה, שאין בהם אלא מצות קריאה לעכב [אבל לכתחלה צריך גם בהלל ומגילה כוונה] - כמו בקריאת שמע, מפסוק ראשון ואילך - יכול הוא ג"כ לברך על קריאה זו, אף שאינו מבין בלשון הקודש. [לכאורה "לה"ק" במגילה הוא דוקא, כנ"ל שכשאינו מבין הלשון אינו יוצא במגילה. אבל בהלל, הוא לאו דוקא. אלא אורחא דמילתא נקט שהלל קוראים בלה"ק בביהכ"נ. או משום שקאי לסברא הראשונה בסעי' א, שגם בברכת המזון בלה"ק צריך להבין, לכן כותב משא"כ בהלל אף שאינו מבין בלה"ק, שאינו צריך להבין]

כמו שעם הארץ, שיודע לקרות בתורה, עולה ומברך עליה בציבור, אף על פי שאינו מבין קריאתו. ואפילו בזמן הזה, שהעולה הוא אינו קורא בעצמו [אבל הוא מברך].

אבל  כל הברכות, לא תקנו אותם כדי לקרותן, אלא לברך את ה'. כמו שכתוב בברכת המזון: "וברכת את ה' אלהיך". לפיכך אם אינו מבין התיבות שהן עיקר הברכות, או שלבבו פונה לדבר אחר בשעת אמירתן - לא בירך כלום. אפילו בירך בלשון הקדש, לפי סברא הראשונה.

(ותיבות עיקר הברכה הן: ברוך ה' ומלכות. וענין שמברך עליו. כגון: "בורא פרי  האדמה" או "שהכל נהיה בדברו".  וכן בברכות המצות.

אבל שאר נוסח הברכה בברכות הארוכות. ואפילו תיבות המעכבות אפילו בדיעבד. כגון ברית ותורה, בברכת "הארץ", ומלכות בית דוד, ב"בונה ירושלים" - אין מעכבות אלא אמירתן ולא הבנתן.

לפי שאין  שם ברכה עליהן לומר, שכיון שאינו מבין אינו מברך ה'.

אבל כל ברכה שפותחת וחותמת בברוך מעכבת הבנתה בפתיחתה ובחתימתה.

ואפילו הן ברכות רבות סמוכות זו לזו. כמו ברכת קריאת שמע.

ואין דומות לברכות התפלה מברכה שניה ואילך שאין הבנתן מעכבת בדיעבד.

לפי שכל ברכת התפלה הן מצוה אחת.

ג' ראשונות כעבד שמסדר שבח לפני רבו.

וי"ג אמצעיות כעבד שמבקש פרס מרבו.

וג' אחרונות כעבד שקיבל מרבו ונפטר ונוטל רשות.

ולכן אי אפשר לומר זו בלא זו, כמו שנתבאר בסי' (ק)ס"ט.

לפיכך כיון שהבין ונתכוין בברכה ראשונה, שהיא עיקר סידור שבחיו של הקב"ה, לא הצריכו לחזור ולהתפלל. כיון שקיים עיקר מצות חכמים, שסידר שבחיו של מקום בפיו ובלבבו בברכה ראשונה. שזהו עיקר מצות התפלה.

שהרי אם לא כיון לבו בברכה ראשונה, אע"פ שכיון בכל שאר התפלה - לא יצא ידי חובתו.

אבל בברכות קריאת שמע שכל אחת מצוה בפני עצמה. כמו שנתבאר שם. אין הבנה וכוונה של זו מועלת  כלום לזו).

ולענין הלכה. ספק ברכות להקל בדיעבד. אבל לכתחילה צריך ליזהר מאד בכונת הברכה.

ובפרט בברכת המזון. כיון שיש אומרים שאפילו בדיעבד לא יצא:

 

ג לא יברך אדם ברכת המזון בלבו ואם בירך יצא והוא שהוציא בשפתיו אלא  שבירך בלחש כל כך עד שלא השמיע לאזנו אלא בירך בלבו אבל אם לא הוציא בשפתיו כלל אלא הרהר בלבו לבד לא יצא שהרהור אינו כדיבור.

ומכל מקום אם מחמת חולי או אונס אחר אינו יכול להוציא בשפתיו צריך להרהר בלבו כמו שהצריכו חכמים לבעל קרי קודם שביטלו תקנת עזרא אם אין לו מים לטבול שיהרהר בלבו ברכת המזון הואיל והיא מן התורה.

אבל מי שהוא אנוס ואינו יכול להוציא בשפתיו שאר ברכות שהוא חייב בהן מדברי סופרים א"צ להרהר בלבו מן הדין כמו שלא הצריכו לבעל קרי להרהר בדברי תורה שהיה מותר להרהר כל היום בדברי תורה כיון שאינו יוצא ידי חובת  הברכות בהרהור אלא שאעפ"כ יש לו להרהר הברכה שנתחייב בה כי ה' יראה ללבב ליתן לו שכר המחשבה וכמ"ש אמרו בלבבכם וגו'.

(וכן יעשה החולה אפי' בברכה שלא נתחייב בה אלא שמביא עצמו לידי חיוב כגון ברכת הנהנין אבל הבריא שהוא אנוס ואינו יכול לבטא בשפתים מפני המקום שאינו נקי בענין שאסור לדבר ומותר להרהר כמ"ש בסי' ס"ב או מפני אונס אחר לא יהנה מעולם הזה בלא ברכה אע"פ שמהרהר אותו בלבו כיון שאינו יוצא ידי  חובתו בהרהור בדיעבד).

ויש אומרים שכל הברכות אפי' ברכת המזון יוצא אדם ידי חובתו בהרהור בדיעבד ואינן דומות לקריאת שמע שנאמר בה ודברת בם והרהור אינו כדיבור  אבל בברכת המזון לא נאמר ודברת אלא וברכת והמברך בלבו ג"כ שם ברכה עליה והעיקר כסברא הראשונה ומכל מקום בשאר ברכות שהן מדברי סופרים יש לסמוך על זה בשעת הדחק ולצורך גדול:

ד בעל הבית שאוכל עם בניו הקטנים שהגיעו לחינוך ברכת המזון ואינן יודעים לברך או עם אשתו שאינה יודעת לברך צריך לברך בקול רם כדי שישמעו ויצאו ידי חובתן אע"פ שאינם מזמנים עליהם וטוב שיאמרו עמו מלה במלה לפי שאי אפשר לכוין ולשמוע כמו שנתבאר בסי' קפ"ג (וכן בקידוש והבדלה):

ה אע"פ ששתוי יין אסור בתפלה עד שיסיר יינו מעליו אע"פ שיכול לדבר לפני המלך ואינו משתבש כמו שנתבאר בסי' צ"ט מברך הוא ברכת המזון כל שיכול לדבר לפני המלך אפילו אינו יכול לדבר כראוי שמדבר וניכר מדיבורו שהוא שתוי אלא שאינו נכשל ומשתבש שנאמר ואכלת ושבעת וברכת וגו' ואחר שביעה פעמים שהוא שתוי ואעפ"כ חייבה אותו התורה לברך.

אבל אם הוא שכור שאינו יכול לדבר לפני המלך בלא שבוש יש אומרים שאינו  מברך ברכת המזון שברכת שכור תועבה כמו שתפלתו תועבה כמו שנתבאר בסי' צ"ט ואם בירך יש להסתפק אם צריך לחזור ולברך כשיפיג יינו בעוד שלא נתעכל המזון שבמעיו כמו שהצריכו בתפלה לחזור ולהתפלל כשיפיג יינו כיון שברכת  המזון אינה חמורה כל כך כמו תפלה שהרי שתוי מותר לכתחלה בברכת המזון ולא בתפלה.

וכן יש להסתפק במי שבירך ברכת המזון ואח"כ מצא צואה כנגדו או בצדו תוך ד' אמות במקום שראוי להסתפק בו בצואה וצריך לבדקן קודם שיברך שם ופשע ולא  בדק בענין שבתפלה צריך לחזור ולהתפלל משום שנאמר זבח רשעים תועבה כמו שנתבאר בסי' ע"ו אם החמירו ג"כ בברכת המזון להצריכו לחזור ולברך משום פשיעותו כיון שברכת המזון אינה חמורה כמו תפלה לענין שתוי.

(ומכאן אתה למד שהשתוי ג"כ אסור בקריאת שמע כמו בתפלה שהרי מי שקרא  קריאת שמע במקום שראוי להסתפק בו בצואה הצריכוהו לחזור ולקרות כמו שהצריכוהו בתפלה כמו שנתבאר בסי' ע"ו וברכות קריאת שמע הן כקריאת שמע עצמה).

וכן יש להסתפק אם פסק באמצע ברכת המזון אפילו בשתיקה ושהה כדי לגמור את כולה מחמת איזה אונס אם צריך לחזור לראש כמו שהצריכוהו בתפילה לדברי הכל (הואיל והיא חמורה כתפלה לענין הפסקה שאין מפסיקין בה מפני היראה והכבוד כמו שנתבאר בסי' קפ"ג או שמא כיון שאינה חמורה כתפלה לענין שתוי וכן לענין הפסקה בדיעבד שלא הצריכוהו לחזור לראש בברכת המזון כמו שהצריכוהו בתפלה יש לומר שהוא הדין אם שהה כדי לגמור את כולה).

(וספק ברכות להקל שאף שברכת המזון מן התורה מכל מקום זה שיצטרך לחזור  לראש ולברך משום שברכת שכור תועבה או משום שזבח רשעים תועבה שפשע ולא בדק המקום או משום ששהה כדי לגמור את כולה מחמת אונס ולא ברצונו אינו אלא מדבריהם).

ויש אומרים אפילו שכור שאינו יכול לדבר לפני המלך כלל מברך ברכת המזון  שנאמר ושבעת וברכת ואחר השביעה פעמים שהוא שכור.

ולכתחלה יש לחוש לסברא הראשונה ולברך קודם שבא לידי כך ואם אירע שנשתכר אעפ"כ יברך ברכת המזון כסברא האחרונה כי הוא ספק של תורה ולהחמיר.

ולפי סברא האחרונה גם בקריאת שמע וברכותיה לא נפטר השתוי אלא השכור לבדו כי מה שהחמירו בהן לחזור ולקרות כשפשע ולא בדק המקום ולא החמירו  כן בברכת המזון אינו משום שהן חמורות ממנה לענין שתוי אלא לענין שכור לבד לפיכך לכתחלה יש לחוש לסברא הראשונה ואם אירע ששתה לא ימנע מקריאת שמע מפני שהוא ספק של תורה וכל הקורא קריאת שמע אפילו מספק צריך לקרותו בברכותיו כמ"ש בסי' ס"ז.

ושאר כל הברכות כולן יכול לברך אע"פ שהוא שכור כמ"ש בסי' צ"ט ואף להאומרים שהכוונה מעכבת בכל הברכות מכל מקום השכור יש לו כוונה שהרי  הוא כפקח לכל דבר ולכל עונשין שבתורה דינו כמתכוין כמ"ש בחושן משפט סימן רל"ה אלא לקריאת שמע ולתפלה שהן צריכות כוונה מעולה אין כוונת השכור  חשובה כוונה ותועבה היא כיון שהיא משובשת שהרי אינו יכול לדבר לפני המלך בלא שיבוש אבל בשאר ברכות די בכוונה כל שהוא אע"פ שהיא משובשת: