Seif 3
א כבר נתבאר בסי' קס"ז שברכת הנהנין אינה דומה לברכת המצות שאחד מוציא חבירו בברכתו אבל בברכת הנהנין מי שנהנה הוא מברך בעצמו על הנאתו ואין חבירו פוטרו אלא א"כ נקבעו יחד בדבר שקביעות מועלת בו שדרכו בכך שקביעותם מצרפתם להיות נחשבים כגוף אחד וברכה אחת לכולם.
במה דברים אמורים בברכה ראשונה שדעתם להתחבר ולקבוע עצמן לאכול יחד אבל בברכה אחרונה כיון שכבר אכלו והם מתפרדים זה מזה אינן מצטרפין זה עם זה להחשב כגוף אחד שיפטרו בברכה אחת מהם אלא א"כ הם משלשה ולמעלהשיש שבח וקלוס יותר כשמצטרפין לברכה אחת לפי שהם ראוים לזמן כלומר להזדמן יחד לצירוף ברכה בלשון רבים.
ואומר אחד מהם נברך שאכלנו משלו והשנים אומרים ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו.
ואם הם ג' בלא המברך יכול לומר ברכו שאכלנו משלו כיון שהם ראוים לברך בלשון רבים בלעדו ומכל מקום יותר טוב לומר נברך שלא להוציא עצמו מכלל המברכים ואע"פ שאמר נברך צריך הוא לחזור ולהכניס עצמו לכלל המברכיםלגמור ולחזור ולומר אחריהם ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו ואח"כ מתחיל ברוך א"י אמ"ה וכו'.
ומי שאומר גם בראשונה ובטובו חיינו אין מוחין אותו:
ב יש נוהגין להוסיף ברוך הוא וברוך שמו קודם שמתחילין בא"י אמ"ה הזן וכו' והוא תוספת על ברכת הזימון אבל כשמברך ביחיד אין מקום לאמרו )וגם בזימון אומרו המזמן לבדו ולא המסובין).
כמ"ש בסי' קכ"ד או יאמרו עמו מלה במלה כמ"ש בסי' קפ"ג.
ויש אומרים שאחר שחזר המברך ברוך שאכלנו יענו המסובין אמן אחריו כי בכאן נשלמה ברכת הזימון.
ויש אומרים שלא אמרו לענות אחר ברוך שאכלנו אלא באחד מן השוק שנכנס אצל חבורה כשעונין ברוך שאכלנו והוא שומע מן המסובין ולא אחר ברוך שאכלנו של המברך וכן כשבא אצלם בשעה שאומר המברך נברך שאכלנו א"צ לענות אחר ברוך שאכלנו של המסובין אלא די במה שעונה ברוך ומבורך אחר נברך של המברך כמו שיתבאר בסי' קצ"ח ואע"פ שהשומע ברכה אחת ב' פעמים חייב לענות ב' פעמים מכל מקום כיון שברוך שאכלנו היא ענייה על נברך והוא ענה כבר אחר נברך מה שראוי לו לענות שוב א"צ לענות אחר ענייתם אע"פ שלא ענה כענייתם וגם אינה ענייה גמורה על אמירת המברך שהוא אומר נברך שאכלנו וזה אינו עונה ברוך שאכלנו כל שכן שהמסובין שענו ברוך שאכלנו שאינם צריכים לחזור ולענות אחר המברך שחוזר ועונה כענייתם וכן המנהג.
ולדברי הכל המברך אינו עונה אמן אחר ברוך שאכלנו של המסובין כיון שחוזר לומר בפיו אחריהם מיד מה שאמרו הם.
(וכן הדין בכל זה בעניית ברכו בבית הכנסת):
ג אם הם עשרה חייבים להזכיר השם בברכת הזימון שהמברך אומר נברך אלהינו שאכלנו משלו והם עונין אחריו ברוך אלהינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו.
ואין לומר נברך לאלהינו כי לא מצינו במקרא למ"ד אלא אצל שיר והודאה כמו שירו לה' הודו לה' אבל בברכה נאמר במקהלות ברכו אלהים וגו' ברכו עמים אלהינו וגו' ורבים כמותם כולם בלא למ"ד.
ומעשרה ולמעלה אפי' הם אלף או ריבוא כך הם מברכים:
ד כל המשנה מזה הנוסח כגון שאומר נברך על המזון שאכלנו משלו או שאומר נברך למי שאכלנו משלו הרי זה בור שכשאומר נברך על המזון נראה כמברך למזון וכשאומר למי שאכלנו משמע שמרובים הם זה זן את זה וזה את זה ולפי דבריו מברך את בעל הבית משא"כ שאכלנו משלו סתם משמע שהוא יחידי שהכל אוכלים משלו ומה שאומרים בהגדה למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו זהו לפי שבנסים אי אפשר לטעות שעושה נסים זולתי הקב"ה משא"כ בברכה אפשר לטעות שמברך את בעל הבית וכשהם עשרה כיון שמזכירין את השם אין מקום לטעות שמברכין המזון ויכול לומר נברך אלהינו על המזון שאכלנו אבל לא למי שאכלנו כי לא יהיה פירוש לדבריו כלל ואף אם יאמר מי שאכלנו הרי זה בורות כי מה סימן צריך לתת:
ה וכן האומר במקום ובטובו חיינו ומטובו חיינו או ובטובו חיים ה"ז בור שמטובו משמע דבר מועט וממעט בתגמוליו של מקום ומה שאומרים שבענו מטובך זהו בשאלה שהשואל שואל דבר מועט כעני בפתח שאינו מרים ראש לשאול שאלה גדולה ובטובו חיים משמע שאר העולם חיים ולא הוא ומוציא עצמו מן הכלל:
ו אם טעה המזמן בעשרה והעונים ולא הזכירו את השם בברכת הזימון אינם יכולים לחזור ולזמן בשם כיון שכבר יצאו ידי חובת זימון אלא שבטלו מצות הזכרת השם ומעוות שלא יוכל לתקן הוא אבל אם עדיין לא ענו אחריו כיון שלא נתקיימה עדיין מצות זימון יחזור המברך ויזמן בשם ואחר כך יענו אחריו:
ז בזוהר הזהירו לומר בפיו קודם ברכת המזון תן לנו הכוס ונברך או באו ונברך לפי שכל דבר שבקדושה צריך הזמנה בפה עובר לעשייתו כדי להמשיך הקדושה ולהעביר מה שכנגדה ומזה נוהגים לומר בלשון אשכנז (רבותי מי"ר וועלי"ן בענטשי"ן) והם עונין יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם: