רב דיני פירות האילן ובו כ"ד סעיפים:
א על כל פירות האילן, בין מז' המינים בין משאר מינים - ברכה ראשונה שלהם, היא: "בורא פרי העץ". (א) שמפני חשיבותם הוציאום מכלל פירות הארץ, אע"פ שגידולם מן הארץ, וקבעו להם ברכה מיוחדת פרטית ומבוררת. שמבררת ופורטת חשיבותם שהם פרי העץ ולא גדלים באדמה, כדי להרבות בכבוד המקום בהזכרת שבחו בפרטות שברא פירות חשובים כפרי העץ:
ב לפיכך כל דבר שגדל על העץ ואינו עיקר הפרי - אין בו חשיבות לברך עליו בורא פרי העץ, ומברכין עליו: בורא פרי האדמה. והוא שנוטעים האילן על דעת לאכול גם אותו דבר.
כגון מין אילן קטן הנקרא צלף שעלין שלו ראויין לאכילה ויש בעליו תמרות בולטות כמו בעלי ערבה וגם הן ראויין לאכילה מברך על העלין ועל התמרות בורא פרי האדמה הואיל ונוטעין הצלף על דעת לאכול גם מן העלין והתמרות שאין ממעטין את האילן בכך.
אבל הקור שהוא הראש של דקל שניתוסף בכל שנה והוא רך וראוי לאכילה - אינו מברך עליו בורא פרי האדמה אלא: שהכל נהיה בדברו. לפי שאין נוטעין את הדקל על דעת כן לאכול את הקור, שהאוכלו ממעט ענפי הדקל. וה"ה ללולבי גפנים:
ג וכן שקדים קטנים שהם רכים ואוכלם בקליפתם החיצונה מברכים עליהם: שהכל נהיה בדברו שאין נוטעים אותם אלא על דעת שיגדלו ויעשו פרי בתוך הקליפה.
במה דברים אמורים בשקדים שעיקר אכילתם כשהם קטנים היא קליפתם ואין נוטעים אותם אלא על דעת לאכול הפרי שבתוכם כשיגדלו. אבל שאר כל הפירות שגם כשאוכלים אותם כשהם קטנים אוכלים מגוף הפרי שיגדל אח"כ - מברך עליהם: בורא פרי העץ, גם כשהם קטנים. אף על פי שלא ניטע האילן בשביל כך - הואיל ואכל גוף הפרי שניטע האילן בשבילו.
ומכל מקום על ענבים קטנים מכפול הלבן אינו מברך עליהם בורא פרי העץ אלא בורא פרי האדמה לפי שעדיין אין שם פרי עליהם כלל ולפיכך אין בהם חשיבות לברך עליהם בורא פרי העץ כמו שאין חשיבות בעלין ותמרות של צלף אע"פ שניטע האילן על דעת לאכלם ג"כ.
ושיעור פול הלבן שבימיהם לא נודע לנו לפיכך לעולם הוא מברך בורא פרי האדמה על הענבים שהם בוסר עד שיהיו גדולים ביותר שכל דבר שברכתו ספק אם היא בורא פרי האדמה או בורא פרי העץ מברך בורא פרי האדמה.
ומכל מקום אין לאכול מהם כשיעור שחייב ברכה אחרונה אלא בתוך הסעודה כיון שהוא ספק אם יברך מעין ג' או בורא נפשות רבות.
וכן חרובים (ב) קטנים קודם שיראה בהם כמין שרשראות של חרובים וזתים קודם שיגדל הנץ סביבם אין שם פרי עליהם ומברך עליהם בורא פרי האדמה:
ד אבל שאר כל האילן משיוציא פרי אע"פ שהוא קטן מאד שם פרי עליו ומברך עליו בורא פרי העץ ובלבד שלא יהא מר או עפוץ ביותר עד שאינו ראוי לאכילה אפילו ע"י הדחק שאז אין מברכין עליו כלל.
ואפילו אם מתקו ע"י האור או דבר אחר אין מברכין עליו בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה אלא שהכל נהיה בדברו שכיון שאינו ראוי לאכילה כלל בלא מיתוק אין שם פרי עליו כלל ואינו חשוב אפילו כפרי האדמה אלא כעץ בעלמא הוא:
ה וכן שקדים המרים אין מברכין עליהם כלום כשהם גדולים שאינם ראויים לאכילה אפילו ע"י הדחק אבל קטנים שהם רכים מברכים עליהם בורא פרי העץ כי עיקר אכילתם היא הקליפה ואינה מרה ועל דעת כן נוטעים אותןאבל הגדולים עיקר אכילתם מה שבפנים והוא מר.
ואם מיתקן ע"י האור או דבר אחר מברכים עליהם בורא פרי העץ כי הם פרי גמור ונוטעים אותם על דעת כן:
ו במה דברים אמורים (ג) שמברכין על פירות קטנים שלא נגמר בישולם בורא פרי העץ בפירות שנתלשו מן האילן ואם לא נתלשו היו מתבשלים ונגמרים עליו אבל הנובלות שהם פ[ירות] שנשרפו מהחום ונבלו ונפלו מן האילןקודם שנתבשלו וכן מין תמרים שאין מתבשלין על האילן אלא תולשין אותן ועושים אותם כומר בארץ ומתבשלין או נותנים אותם למחצלאות להתחמם עד שיתבשלו וכן סופי ענבים שאין מתבשלין לעולם מפני שהגיע הסתיו מברכין עליהם שהכל נהיה בדברו שהואיל ונשתנו לקלקול מחמת קור או חום או דבר אחר נגרעו וירדו ממעלתם לענין חשיבות הברכה יותר מאלו לא היו מגיעים לכלל פרי מפני קטנותם שהיו מברכין עליהם בורא פרי האדמה עכ"פ ועכשיו שגדלו והגיעו לכלל פרי ונשתנו מברכין עליהם כברכת פת ותבשיל שנשתנו לקלקול שהיא שהכל נהיה בדברו כמ"ש בסי' ר"ד:
ז וכן על החומץ שעושין מסופי ענבים מברכין שהכל כמו על הענבים עצמן שהיוצא מן הענבים כמותן כמו שיתבאר:
ח גרעיני הפירות אם הם מתוקים (ד) וראויים לאכילה שם פרי עליהן ומברך עליהן בורא פרי העץ ואם הם מרים אינו מברך עליהם כלל ואף אם מיתקן ע"י האור או דבר אחר אינו מברך עליהם אלא שהכל נהיה בדברו שגרעינים המרים אין שם פרי עליהם כלל וכעץ בעלמא הם:
ט האביונות של צלף שהם עיקר הפרי מברכין עליהם בורא פרי העץ והקפריסין שהיא קליפה גדולה שסביבות האביונות כעין קליפה הגדילה סביבות אגוזים דקים י"א שגם הם חשובים פרי ומברכים עליהם בורא פרי העץ.
וי"א שאינם חשובים פרי ומברכין עליהם בורא פרי האדמה וכן על קליפות חיצונות של שאר פירות כגון של רמונים וכיוצא בהם מברכים בורא פרי האדמה שאין מברכין בורא פרי העץ אלא על עיקר הפרי כמ"ש למעלה ולפיכך מברכין על קליפי מרנצי"ן מרוקחין בורא פרי האדמה ולענין הלכה (ה) לכתחלה יברך בורא פרי האדמה שאז יוצא לדברי הכל ואם בירך בורא פרי העץ יצא שספק ברכות להקל וכן בכל דבר שברכתו ספק:
י כל הפירות שסחטן להוציא מימיהם אין מימיהם חשובים כמותם לברך עליהם בורא פרי העץ ואפילו יצאו מעצמן כמו דבש הזב מהתמרים אלא מברך עליהם שהכל נהיה בדברו כי זיעה בעלמא היא ואינה נחשבת כגוף הפרי חוץ מזתים וענבים שהיוצא מהם כמותם שאף שנשתנו נשתנו לעילוי שבשינויים הם באים לכלל דרך אכילתם שעיקר הפרי לכך נטעוהו ענבים להוציא מהן יין וזיתים להוציא מהן שמן לפיכך פרי הוא וראוי לברך עליו בורא פרי העץ.
אלא שהיין מפני חשיבותו שסועד ומשמח הלב כמ"ש ויין ישמח לבב אנוש הוציאוהו מכלל פירות העץ וקבעו לו ברכה לעצמו והיא בורא פרי הגפן שהיא ברכה פרטית ומבוררת יותר שמבררת ופורטת יותר חשיבותו שהוא פרי הגפן ואם בירך בורא פרי העץ לא יצא אפילו הוא יין חזק שאינו ראוי לשתיה בלא מים ואין זה דרך שתייתו וחשיבותו כשהוא חי וכל פרטי ברכות יין שמברכין עליו בורא פרי הגפן יתבאר בסי' ר"ד וער"ב.
והשמן אין מברכין עליו בורא פרי העץ כששותהו לבדו כמות שהוא שהרי הוא מזיק לגופו ואינו נהנה כלל בשתייתו ואין לברך ברכת הנהנין כלל על שתיה זו אלא כגון שערבו עם איזה משקה בענין שנהנה ממנו ואינו מזיקו ואע"פ שהשמן מועט אין הולכים אחר הרוב לברך ברכת אותו משקה אלא מברך על תערובת זה בורא פרי העץ שהיא ברכת השמן.
במה דברים אמורים בחושש בגרונו ומתכוין לרפואה בשתיה זו שהשמן מרכך את הגרון ומרפאו אלא מפני שאי אפשר לשתות שמן לבדו לכך שותה ע"י תערובת שאר משקין הרבה ממנו אבל כוונתו בשתיה זו הוא על השמן לפיכך מברך ברכת השמן שהיא העיקר ופוטר את המשקה הטפל שכל עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר את הטפילה כמ"ש בס' רי"ב אבל אם אינו חושש בגרונו ואינו מתכוין בשתיה זו לרפואה כלל המשקה עיקרשהוא הרוב והשמן טפל ונפטר בברכת המשקה.
ויש אומרים שאפילו אם השמן הוא הרוב אינו נחשב עיקר כשאינו מתכוין לרפואה הואיל ואינו ראוי לשתיה בלא תערובת משקה אלא המשקה עיקר ומברך עליו ופוטר השמן (ולסברא הראשונה אם השמן הוא הרוב אינו מברך כלום מפני שמזיק לגופו ואינו נהנה בשתיה זו כלל מפני שהשמן הוא הרוב וספק ברכות להקל).
וכן השותה חומץ מעורב במי שלקות שמברך עליהם בורא פרי האדמה על דרך שיתבאר בסי' ר"ה אם מתכוין לרפואה כגון שחושש בשיניו ומגמע בהם חומץ אלא מפני שהוא חזק ואינו ראוי לשתיה מערבו במי שלקות החומץ עיקר אפילו הוא מועט ומי שלקות טפלים ומברך ברכת החומץ שהיא שהכל נהיה בדברו ואם אינו מתכוין לרפואה החומץ בטל ברוב במי השלקות.
אבל אם החומץ הוא הרוב אף שלפי סברא האחרונה המי שלקות הם העיקר הואיל והחומץ אינו ראוי לשתיה לבדו בלא תערובת מכל מקום יש לחוש לסברא הראשונה ולברך על החומץ שהכל נהיה בדברו ולפטור המי שלקות שעל כולם אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא.
ואפילו אם אוכל שמן עם פת אין צריך ליטול ידיו ולברך המוציא אם אינו מתכוין אלא לרפואה שאף הפת נעשה טפילה אם אינו מתכוין באכילתה אלא בשביל השמן שיוכל לאכלה עמו ולא יזיק לו אבל אם הוא רעב ותאב לאכול פת אע"פ שאוכל עמה השמן לרפואה הפת עיקר ומברך עליה ברכת המוציא ופוטרת את השמן כמו כל הדברים הבאים מחמת הסעודה כמ"ש בסי' קע"ז.
וכן המערב שמן בשאר משקין לרפואה והוא צמא ותאב לשתות המשקין עיקר לדברי הכל אם הם הרוב.
וכל זה בשמן שהוא מזיק ואין הנאה כלל בשתייתו כמות שהוא אבל אוכלים ומשקים שהחיך נהנה מהם אע"פ שהם מזיקים וקשים לגוף צריך לברך עליהם ברכה המיוחדת להם ואם אין החיך נהנה מהם אע"פ שהם יפים ומועילים לגוף אין מברכין עליהם כמו שיתבאר בסי' ר"ד:
יא כל הפירות אפילו זיתים וענבים ששראן או בשלן במים אע"פ שנכנס טעם הפרי במים - אינו מברך על אותם המים אלא שהכל, שהמים הם עיקר.
במה דברים אמורים בפירות שדרכן לאכלן חיין, אבל מיני ירקות שדרך אכילתם ע"י בישול, מי בישולם כמותם. שעל דעת כן נוטעים אותם לאכול גם מימיהם עמהם, או עם פת. ולא יצאו מתורת אוכל לגמרי. ולפיכך מברכין עליהם ברכת הירקות. אף אם בא לשתותן בפני עצמן.
אבל פירות שדרך אכילתם חיים, אף אם נתייבשו, ואז אין דרכם להאכל חיים אלא ע"י בישול - מכל מקום אין עיקר נטיעתם על דעת כן. ומברך על מימיהם שהכל אם בא לשתותם בפני עצמן, וכ"ש על מי שרייתם.
ויש אומרים: שכל הפירות מי בישולם או שרייתם כמותם, ומברך עליהם בורא פרי העץ אם בא לשתותם בפני עצמן. שכיון שעיקר בישול המים בשביל הפירות, לפיכך כיון שנתנו הפירות טעם בהם, הולכים אחר הטעם.
ואינן דומים למשקין היוצאים מהפירות מעצמם או ע"י כתישה וסחיטה, שזיעה בעלמא היא, לפי שהמשקה אין לו טעם הפרי כמו שיש למרק טעם הפרי.
וספק ברכות להקל. ואם בירך בורא פרי העץ - יצא וא"צ לחזור ולברך. אבל לכתחלה יברך שהכל ויוצא לדברי הכל.
ואם אכל תחלה הפרי ובירך בורא פרי העץ ואח"כ בא לשתות המרק - לא יברך עליו שהכל נהיה בדברו - כי שמא נפטר כבר בברכת בורא פרי העץ. לכן טוב שישתה דבר אחר תחלה לברך עליו שהכל:
יב וכל זה לצאת ידי ספק ברכה ראשונה [מברך שהכל מספק, ובדיעבד יוצא בברכת בורא פרי העץ], אבל אם יש ספק בברכה אחרונה, כגון מי שריית או בישול תאנים או שאר פירות של שבעת המינים, שברכה אחרונה שלהם היא ברכה אחת מעין ג', וכששותה המרק לבדו יש להסתפק אם מברך מעין ג' או בורא נפשות רבות [ואין מועיל בורא נפשות רבות מספק] - לכן כל ירא שמים לא ישתה כשיעור אלא בתוך הסעודה. או יאכל פרי מז' מינים וגם ישתה מים כדי שיצטרך לברך ברכה אחת מעין ג' וגם בורא נפשות רבות.
אפילו במי שריית צמוקים יעשה כן, אם שראן על דעת לאכלן עם מימיהם, שאז תורת מרק על מימיהם ולא תורת יין.
אבל אם שראן שלא על דעת לאכלן כלל אלא לשתות מימיהם לבד - תורת יין עליהם. אף על פי שלא משך אותו עדיין מן הצמוקים. ומברך עליו: בורא פרי הגפן על דרך שיתבאר בסימן ער"ב.
וכן בשאר פירות אם שראם או בשלם לשתות מימיהם לבד - אין שם מרק עליהם אלא שם משקה, ולדברי הכל מברך עליהם: שהכל נהיה בדברו ובורא נפשות רבות.
ולכן מברכין על שכר תמרים: שהכל נהיה בדברו ולא בורא פרי העץ. וכן על מים מבושלים עם עלים שקורין (טיי"א) - אין מברכין עליהם בורא פרי האדמה מטעם זה, אלא שהכל נהיה בדברו.
וכן מרק של כל מעשה קדרה מחמשת המינין
(בין שהגרעינים שלימים, רק שאינם עומדים בעינם, שנתבשלו כל כך עד שנתמעכו, וברכתם בורא מיני מזונות. בין שנחלקו במכתשת לשנים או לשלשה ויותר, בין תבשיל מקמח של חמשת המינים) - אין המרק נחשב כתבשיל לברך עליו בורא מיני מזונות אם בא לשתותו בפני עצמו, אלא א"כ בשלו בשביל לאכול התבשיל שאז הוא בטל לגבי התבשיל. אבל אם עיקר הבישול בשביל המרק לבדו, כמו שמבשלים שעורים לחולה לשתות המרק לרפואה, וכן מקמח עושים לפעמים מעט לביבות ומשימים ג"כ מעט קמח לתוך המרק. ועיקר הכוונה על שתיית המרק ולא על אכילת הלביבות - מברכין עליו שהכל נהיה בדברו. שאינו בטל לגבי התבשיל ושם משקה עליו ומטעם זה מברכין על שכר שעורים שהכל נהיה בדברו ולא בורא מיני מזונות. כמו שיתבאר בסימן ר"ד.
ואפילו אם אוכל ג"כ התבשיל עם המרק - אין המרק נפטר בברכת התבשיל, שאיננו טפל אליו כלל כיון שעיקר הבישול בשביל המרק.
ומכל מקום כדי לעשות על צד היותר טוב - ראוי לברך: שהכל נהיה בדברו תחלה על המרק ולשתות ממנו בפני עצמו מעט, ואח"כ מברך על התבשיל: בורא מיני מזונות. שגם התבשיל אינו נעשה טפל אל המרק, אע"פ שעיקר הבישול בשבילו - לפי שמין דגן הוא חשוב, ואינו נעשה טפל להפסיד ברכתו, כל שבא ליתן טעם בקדירה. כמ"ש בסי' ר"ח.
(אבל תבשיל ממין דגן שהגרעינים עומדים בעינם, שברכתו: בורא פרי האדמה - הרי המרק כמרק של שאר פירות, שאפילו עיקר הבישול בשביל אכילת הפירות, אין מברכין על המרק אלא שהכל נהיה בדברו לסברא הראשונה, הואיל ואין דרך אכילתם ע"י בישול. ואף חמשת מיני דגן אין דרך אכילתם ע"י בישול כשהם שלמים ועומדים בעינם אלא לעשות מהם פת או תבשיל לאחר שנכתשו או נטחנו, שמפני זה אין מברכין עליהם בורא מיני מזונות אלא לאחר שנכתשו או נטחנו שהוא דרך אכילתם. כמ"ש בסי' ר"ח מפני חשיבותם.
אבל מיני קטניות, שדרך אכילתם ע"י בישול גם בעודם שלמים ועומדים בעינם, מברכים על המרק בורא פרי האדמה לדברי הכל, אף על פי שדרך לאכלם ג"כ חיים.
והוא שאין עיקר הבישול בשביל המרק לבדו. אבל אם עיקר הבישול בשביל המרק, בין במיני קטניות בין במיני דגן - מברכין עליו שהכל, אף אם אוכל ג"כ התבשיל עמו. ואין המרק טפל אליו כלל ואינו נפטר בברכתו.
אלא לעשות על צד היותר טוב - ראוי לברך תחלה על המרק, ולשתות ממנו מעט בפני עצמו, ואח"כ יברך על התבשיל, אם הוא מין דגן. אבל אם הוא ממיני קטניות לא יברך עליו כלל מפני שהוא טפל אל המרק ונפטר בברכתו - כיון שעיקר הבישול בשבילו. וכן בפירות שעיקר בישולם לצורך המרק.
אבל מיני ירקות אף אם נתבשלו לצורך המרק כגון לשתותם לרפואה - מברך עליהם ברכת הירקות, כיון שכל העולם מבשלים אותם לאכילה, ואז המרק בטל לגבי תבשיל - לא נשתנית ברכת המרק בשביל זה שבשלם לצורך מימיהם.
(כי בטלה דעתו אצל כל אדם. ואינו דומה למרק של שעורים שמבשלים לחולה שאין לומר בהם כל כך בטלה דעתו אצל כל אדם שמבשלים לאכילה והמרק בטל לגבי התבשיל - שהרי הרבה בני אדם עושים דייסא משעורים שהיא בלא מרק כלל. והרבה אין מבשלים אותו כלל אלא עושים ממנו פת. וכן מיני קטניות, הרבה עושים מהם כעין דייסא בלא רוטב כלל, והרבה עושים מהם פת, והרבה אוכלים חיים.
וכן פירות שדרכם להאכל חיים וגם היבשים שאין דרכן להאכל חיים - הרבה שורין אותם לצורך מימיהם כמו שרגילים באגסים יבשים ובצימוקי ענבים - לפיכך מברכין עליהם שהכל לדברי הכל).
ומיני זרעים שאינם נאכלים לאחר בישולם אלא שולקין אותם לצורך מימיהם כגון השבת (שקורין עני"ש) וכיוצא בו - זהו פריים שלא יצאו מתורת אוכל לגמרי כמ"ש למעלה. ואפילו אם נתן לתוכן שמן להכשירם וליתן בהם טעם - בטל ברוב.
ואם עיקר הבישול הוא רק בשביל התבשיל ולא כדי לשתות או לאכול המרק עם התבשיל כלל, כמו שרגילים לעשות במיני עיסה, שמבשלים אותם קודם הטיגון שלא לאכול המרק כלל - אין מברכין עליו אלא שהכל נהיה בדברו אם בא לשתותו בפני עצמו, לפי סברא הראשונה - שאין מברכין על מרק של ירקות כברכת הירקות עצמן אלא משום שדרך אכילתם הוא עם הירק, לפיכך נחשב פרי כמותם. והוא הדין כאן אין המרק נחשב מזון כהתבשיל אלא א"כ דרכו להאכל עמו ולכך נתבשל.
אבל לסברא אחרונה נהפוך הוא - כיון שעיקר בישול המרק בשביל התבשיל, והתבשיל נתן בו טעם - נחשב כמותו שנעשה טפל אליו.
וכן מי שריית פירות שנכבשו בהם להתקיים - אין מברכין עליהם אלא שהכל נהיה בדברו לפי סברא הראשונה, אף על פי שנכנס טעם הפרי במים, הואיל ולא נכבשו בהם כדי שיתנו בהם טעם, ולא היתה הכוונה כלל על המים שיהיו מוכשרים ומוטעמים ביותר בטעם הפרי שיכנס בהם, כמו שהכוונה היא בבישול ירקות גם על המים שיהיו מוטעמים בטעם הירק, שלכך נחשבים כמותם הואיל ונתבשלו גם לצורך עצמן ולא לצורך הירקות לבד.
אבל לסברא האחרונה נהפוך הוא:
יג וכל זה במרק שנתבשל בו המאכל או שנשרה בו עד שנתן בו טעם אבל אם לא נתבשל ולא נשרה בו אלא שערבן לאכול יחד ובא לשתותו בפני עצמו צריך לברך עליו ברכה המיוחדת לו לדברי הכל וכשאכלן ביחד א"צ לברך עליו כלום אפילו הוא (שמן) [יין] מפני שהוא טפל למאכל ונפטר בברכתו ואם עיקר כוונתו הוא על המרק והמאכל הוא לצורך שתיית המרק מברך על המרק ואם כוונתו על שניהם אין הולכין בו אחר הרוב אלא מברך על שניהם תחלה על המאכל ואוכל ממנו מעט ואח"כ שהכל נהיה בדברו על המרק אבל לא יברך על שניהם יחד כי ברכה השניה תהיה מפסקת בין ברכה ראשונה לטעימה ואפילו אם המאכל הוא מין דגן אינו נחשב עיקר לפטור המרק בברכתו לפי שאף מין דגן שנעשה רך וראוי לשתיה כמרק אין מברכין עליו בורא מיני מזונות כמ"ש בסי' ר"ח.
אבל מרק שנתבשל בו המאכל או נשרה בו ונתן בו טעם הרי הוא בטל לגבי המאכל וכאוכל הוא חשוב הואיל ועיקרו בשביל המאכל כמ"ש לסברא האחרונה או מפני שדרך המאכל לאכול עמו מרק או עם פת ולא יצא מתורת אוכל לגמרי כמו שנתבאר לסברא הראשונה:
start
יד ואפילו במרק שנתבשל בו לא נחלקו אלא כשנתבשל בו הפרי לבד בלא בשר אבל אם נתבשל בו בשר לדברי הכל מברך עליו שהכל אם בא לשתותו בפני עצמו אפילו במרק של ירקות כי טעם הבשר שבמרק חשוב עיקר יותר מטעם הירקות או הפרי (אבל מרק של תבשיל ממין דגן שמברכין עליו בורא מיני מזונות הרי טעם הדגן שבמרק חשוב עיקר יותר מטעם הבשר שמין דגן חשוב מכל המינים כמ"ש בסי' ר"ח):
טו וירקות שנתבשלו בחומץ או במשקה שקורין בארש"ט או במשקה אחר חוץ ממים אין מברכין על המרק ברכת הירקות לפי סברא הראשונה שאין מי ירקות חשובים כמותם אלא מפני שמבשלים בהם עד שיתנו טעם בהם ויאכלום ג"כ והרי אף אם לא היה הבישול אלא בשביל המרק לבדו לאכלו בטעם הירקות שנכנס בו ע"י הבישול לא היו מברכין עליו ברכת הירקות כיון שיש להחומץ או שאר משקה עוד טעם של עצמו הרי טעם זה עיקר כמו בפירות המרוקחים בדבש שטעם שלהם חשוב עיקר ומברכים עליהם ברכתם ולא ברכת הדבש אף על פי שנתבשלו כדי שיתן טעם בהם ולא אמרו שמרק הירקות כמותם אלא במים שאין להם טעם הנאה של עצמם אלא למי שהוא צמא כמ"ש בסי' ר"ד אבל לסברא האחרונה אם עיקר הבישול בשביל הירקות הרי המרק בטל אצלם ונחשב כמותם משנתנו בו טעם אע"פ שיש להם עוד טעם שלהם:
טז כל הפירות בין פירות העץ בין פירות האדמה אין מברכים עליהם ברכתם אלא בדרך אכילתם שעל דעת כן נוטעים אותם ואם דרכם לאכלם מבושלים מפני שהם טובים יותר מבושלים מחיים אע"פ שהם טובים וראוים לאכילה גם כשהם חיים אין מברכים עליהם ברכתם אלא לאחר הבישול אבל כשהם חיים מברכים עליהם שהכל נהיה בדברו אבל פירות שדרך אכילתם הוא ג"כ לאכלם חיים אפילו הם טובים מבושלים יותר מחיים מברכין עליהם ברכתם בין חיים בין מבושלים.
ואפילו פירות שדרך אכילתם הוא כשהם חיים ולא מבושלים שאין דרך רוב העולם לבשלם לא נשתנית ברכתם בשביל שבישלם שכיון שהגיעו לכלל פרי כשהם חיים אין הבישול מבטל תורת פרי מהם והוא שלא נשתנה טעמם לגריעותא שהם טובים מבושלים כמו חיים אבל אם הם טובים יותר חיים ממבושלים כיון שנשתנו מדרך אכילתם לגריעותא בטעמם ירדו ממעלתם ומברכים עליהם שהכל נהיה בדברו כשהם מבושלים:
יז וכן אם נשתנה תארם לגמרי ע"י הבישול מכמות שהיה בעודם בדרך אכילתם כגון שנתבשלו כל כך עד שנימוחו לגמרי שאין עליהם תאר הפרי כמות שהיה בעודנו חי שהוא דרך אכילתו נשתנית ברכתם ומברכים עליהם שהכל נהיה בדברו אבל פירות שדרך אכילתם הוא כשהם מבושלים אע"פ שנימוחו דרך אכילתם הוא בכך ולא נשתנית ברכתם אע"פ שנשתנה תארם לגמרי.
ואם לא נימוחו לגמרי ועדיין תאר הפרי עליהם לא נשתנית ברכתם אף על פי שאין דרך אכילתם בכך כגון תמרים שמיעכן ביד ועשה מהם עיסה לאחר שהוציא מהם גרעינם וכן כל כיוצא בהם משאר פירות אע"פ שאין דרכם בכך אעפ"כ לא נשתנית ברכתם ומברך עליהם בורא פרי העץ הואיל ולא נשתנה תארם לגמרי.
(ואינן דומות לקמח של חטים שאפילו לא נטחן דק דק אלא עדיין יש בו טעם של חטים וראויים לאכילה קצת חיין ואעפ"כ אינו מברך עליו ברכת החטין שהיא בורא פרי האדמה אלא שהכל נהיה בדברו לפי שנשתנה תאר החטים לגמרי בטחינתם אע"פ שלא נטחנו דק דק כקמח גמור משא"כ בתמרים וכיוצא בהם שנתמעכו עדיין תאר פרי עליהם[)].
אבל שומשמין שטחנן וכן אגוז שכתשו ביותר עד שאינו ניכר במהותו ותארו מברך עליהם שהכל נהיה בדברו הואיל ואין דרכם בכך.
וכן קטניות מבושלים שנתמעכו דרך כלי מנוקב שהן דקים מאד [אבל] אם מיעך אותם בכף מברך עליהם בורא פרי האדמה כיון שממשן קיים וניכר מהותן ותארן ועוד שדרך אכילתם בכך.
וכן פירות שנכתשו ביותר עד שאין תארם עליהם אם הוא דרך אכילתם לא נשתנית ברכתם כגון (זנגבי"ל) או בשמים שחוקים ומעורבים עם (צוק"ר) או מרוקחים בדבש לא נשתנית ברכתם מפני שדרך אכילת הבשמים היא ע"י שחיקה.
וכן ורדים וכיוצא בהם מפירות שדרך אכילתם הוא לחתכם ולרקחם מברכים עליהם ברכתם אפילו הם כתושים ביותר שאין תארם ניכר עליהם כלל כי גם זה דרך אכילתם מאחר שאין דרכם להאכל כשהם שלמים בלא ריקוח אבל אגוז המרוקח בדבש עד שאינו ניכר במהותו ותארו מברכים עליו שהכל נהיה בדברו הואיל ודרך אכילתו הוא בעודו חי ושלם וכן כל כיוצא בו מפירות הנאכלים חיים (וברכת הורדים היא בורא פרי האדמה לפי שאינן עיקר הפרי כי פרחים המה וכן הלונדריס אינו עיקר הפרי).
ויש אומרים שאפילו פירות שנימוחו לגמרי בבישול ואין עליהם תואר הפרי כלל או שנכתשו ביותר עד שאין מהותן ותארן ניכר כלל לא נשתנית ברכתם אע"פ שאין דרך אכילתם בכך.
ואינן דומים לקמח חטים שלא נטחן דק דק לפי שהקמח יש לו עילוי אחר שעושין ממנו פת וזה עיקר פריו שעל דעת כן זורעים אותם לפיכך כיון שנשתנה ויצא מכלל פרי ולא בא לעיקר פריו נגרע וירד ממעלת פרי האדמה לברך עליו שהכל נהיה בדברו משא"כ בפירות שאין עושין מהם פת אין שינויים מוציאם מתורת פרי לגמרי לשנות ברכתם.
אבל מיני קטניות שדרך בני אדם לעשות מהם פת הרי שינויים מוציאם מתורת פריים לדברי הכל אפילו נשתנו אחר בישולם שאז אין דרך לעשות מהם פת ואצ"ל שאם נשתנו בעודן חיים כגון מיני קטניות טיטארק"י שטוחנין אותם קצת שקורין גרופי"ן ועושין תבשיל מקמחן כעין דייסא מברכין עליו שהכל.
(אבל לסברא הראשונה מברכין עליו בורא פרי האדמה שהרי זהו דרך אכילתו ואדרבא עשיית פת מקטניות אינו דרך אכילתו שהרי מברכין עליו שהכל נהיה בדברו כמ"ש בסימן ר"ח.
ולסברא האחרונה מה שמברכים על פת קטניות שהכל נהיה בדברו אף על פי שאין לה עילוי אחר זהו מפני שהפת נשתנה ויצא מתורת פרי לגמרי יותר משינוי קמח או פירות הנימוחים או הנטחנים והנכתשים ביותר).
ולענין הלכה בכל זה ספק ברכה להקל בדיעבד אבל לכתחילה יברך שהכל נהיה בדברו לצאת לדברי הכל:
יח אגוז המטוגן בדבש אפילו בישלו במים קודם הטיגון ונשתנה טעמו לגריעותא וברכתו אז שהכל נהיה בדברו אעפ"כ כשחוזר ונתקן ע"י הטיגון חוזר לברכתו שהיא בורא פרי העץ ואף שתיקון זה הוא ע"י הדבש וברכת הדבש היא שהכל מכל מקום האגוז הוא חשוב עיקר והדבש טפל אליו לתקנו ולהכשירו וכן בכל מיני פירות מרוקחים בין פירות האילן בין פירות הארץ ואפילו פירות שאינן ראויים לאכילה כלל בלא טיגון בדבש כגון ורדים וכיוצא בהם אין הדבש חשוב עיקר אלא טפל שהרי אינו בא אלא להכשיר הפרי לאכילה והרי זה כפרי שאין דרכו לאכלו חי אלא מבושל שמברכין עליו ברכתו ולא ברכת המים שנתבשל בהם והכשירוהו לאכילה:
יט במה דברים אמורים בפירות שנגמר בישולם אבל פירות שאינם ראויים לאכילה אפילו ע"י הדחק כשהם חיים מפני שלא נגמר בישולם והכשירם ע"י דבש הדבש הוא עיקר ואפילו אם מטגנן בלא דבש מברך עליהם שהכל נהיה בדברו מטעם שנתבאר למעלה לפיכך אגוזים שמבשלים בדבש בעודם ירוקים ורכים מברכים עליהם שהכל נהיה בדברו שהרי הם מרים ואינם ראוים לאכילה כלל בלא דבש:
כ קנים המתוקים שסוחטין אותן ומבשלים מימיהם עד שנקפאות וידמו למלח (שקורין צוק"ר) וכן המוצץ אותןיש אומרים שמברך שהכל נהיה בדברו כעל שאר מי פירות ויש אומרים שאינן דומין לשאר מי פירות הואיל ואין הקנים ראויים לאכילה ואין נוטעין אותם אלא בשביל מימיהם זהו פריים ומברכים עליהם בורא פרי העץ וספק ברכות להקל בדיעבד אבל לכתחילה יברך שהכל לצאת לדברי הכל:
כא פלפלין בעודן רטובים שהם ראויים לאכילה יש אומרים שמברך עליהם בורא פרי העץ כיון שהם גדלים באילן ויש אומרים שמברכים עליהם בורא פרי האדמה הואיל ועיקר נטיעתם הוא על דעת שיתייבשו ויאכלו רובם שחוקים [כ]תבלין ואינן נאכלין בפני עצמם אלא מיעוטם לפעמים וספק ברכות להקל בדיעבד אבל לכתחלה יברך בורא פרי האדמה לצאת לדברי הכל:
כב אבל פלפלין יבשים וזנגביל יבש וכן הצפורן (שקורין נעגלי"ך) וכל כיוצא באלו שאין נאכלים ביובש אלא ע"י תערובת אין מברכין עליהם כלום כשאוכלם בפני עצמם שאין זו אכילה של הנאה לברך עליה ברכת הנהניןאבל עץ של קנמון (שקורין צמרינ"ד) רגילין לאוכלו ביובש ומברכין עליו בורא פרי האדמה כי הוא גדל על הארץ כמו קנים:
כג וכן אגוז שקורין מושק"ט נו"ס רגילין ג"כ לאכלו ביובש ומברכין עליו בורא פרי העץ ומי שיש לו שלשול ונותן המושק"ט לתוך השכר כדי שיעצור אם אינו צמא ואינו שותה אלא לרפואה המושק"ט עיקר והשכר טפל ומברך בורא פרי העץ ואם הוא צמא או תאב לשתות השכר גם בלא רפואה אע"פ שנותן לתוכו המושק"ט לרפואה השכר עיקר ומברך שהכל ופוטר את המושק"ט (הואיל ובליעת המושק"ט הוא ע"י שכר ובלעדיו לא היה בולעו) ואף שי"א שאפילו שמן שאינו ראוי לאכילה כלל בלא תערובת ואעפ"כ אם עירבו באיזה משקה אין המשקה נחשב עיקר אלא א"כ השמן מועט שהוא בטל בתוכו ברוב כמ"ש למעלה וכאן שהמושק"ט והשכר אינן נבללים זה בזה אלא המושק"ט עומד בעינו בתוך השכר (ו)אין לילך אחר רוב שכר אלא א"כ היה מתבשל בו כמ"ש למעלה וא"כ היה צריך לברך על המושק"ט בפני עצמו ועל השכר בפני עצמו מכל מקום ספק ברכות להקל:
כד כל פרי שהוא מסופק בו אם הוא פרי העץ או פרי האדמה שאינו יודע לבררו על פי הסימן שיתבאר בסימן ר"ג או פרי העץ שמסתפק בו אם הוא עיקר הפרי אם לאו יברך בורא פרי האדמה ואם אינו יודע מה הוא מברך שהכל נהיה בדברו ומכל מקום אם הוא דבר שיכול לפוטרו בתוך הסעודה הוא טוב יותר שאז אין ספק כלל וכל זה בספק שנסתפק לו אחר שלמד אבל מי שלא למד לא יאכל בברכת שהכל כי אינה פוטרת הכל אלא בדיעבד ולא לכתחלה כשאפשר וזה אפשר לו לילך אצל חכם שילמדנו הלכות ברכות: