א על דבר שאין גידולו מן הארץ, כגון בשר בהמה חיה ועוף דגים וחגבים חלב וגבינה וביצים מים מלח ודבש - מברכים שהכל נהיה בדברו. וכן כמהים [truffles] ופטריות [mushrooms] אף שגידולם מן הארץ, שמלחלוחית הארץ הם גדילים על העצים ועל הכלים - כיון שאין יניקתם מן הארץ אלא מן האויר אינם נקראים פרי האדמה ומברכין עליהם שהכל נהיה בדברו:
ב וכן כל דבר שנשתנה לקילקול - נשתנה ברכתו המיוחדת לו ומברכים עליו ברכה הכוללת הכל שהיא שהכל נהיה בדברו. כגון הפת שעיפשה [that has become moldy] ותבשיל שנשתנה צורתו ונתקלקל מעט [מברכים עליהם שהכל].
אבל אם נתקלקל לגמרי עד שאינו ראוי לאכילה אפילו על ידי הדחק - אין מברכין עליו כלל. וכן פת שעיפשה [עד שאינה ראויה לאכילה].
וכן יין שהחמיץ עד שבני אדם נמנעים לשתותו מפני חמיצותו - מברכין עליו שהכל נהיה בדברו. ואם נעשה חומץ גמור, דהיינו שהוא חזק כל כך שכשמשליכים אותו על הארץ הוא מבעבע ומעלה רתיחות - אין מברכין עליו כלל, מפני שהוא מזיקו ואינו ראוי לשתיה כלל.
ואם ערבו במים עד שהוא ראוי לשתות מברך עליו שהכל:
ג וכן כל דבר שאין נוטעים אותו על דעת לאכלו בדרך שהוא אוכלו - מברך עליו שהכל. כגון פירות חיים שדרך אכילתם שעל דעת כן נוטעים אותם הוא לאכלם מבושלים [מברך עליהם שהכל].
ואצ"ל דבר שאין נוטעים אותו על דעת לאכלו כלל, כגון הקור של דקל ולולבי גפנים ושקדים הרכים שעיקר אכילתם היא קליפתם החיצונה ואין נוטעין אותן על דעת כן כלל משא"כ בשאר פירות שלא נגמר בישולם כמו שנתבאר כל זה בסי' ר"ב:
ד וכן שחת של תבואה שגוזזין אותה בעודה ירק ואוכלה מברכין עליה שהכל נהיה בדברו.
וכן מיני זרעים שאינם עומדים לאכילה אלא ליתן טעם בקדירה כגון שבת וכמון וכסבר אע"פ שהם מתוקים וטובים לאכילה מברכין עליהם שהכל.
וכן כל מיני פירות שבישלם במים ועשה מהם משקה כגון שכר תאינים ושכר תמרים מברכין עליהם שהכל ואפילו שכר שעורים מברכין עליו שהכל ולא בורא מיני מזונות הואיל והוא צלול ועומד לשתיה ואין מברכין בורא מיני מזונות אלא על מאכל כמ"ש בסי' ר"ח ואינו דומה למרק של תבשיל מחמשת המינין שמברכין עליו בורא מיני מזונות לפי שהמרק בטל על גבי התבשיל שהוא עומד בעינו משא"כ בשכר שאין בו כלום [מ]ממשות השעורים ועוד שהמרק עיקרו לצורך בשול התבשיל משא"כ בשכר כמ"ש בסי' ר"ב:
ה יש אומרים שעל עשבי השדה שאינן נזרעים מברכים שהכל במה דברים אמורים בעשבים שהם גרועים מצד עצמן אבל פירות טובים הגדילים בלא זריעה כגון אותם שקורין יאגידע"ס מאלינ"ש מברכין בורא פרי האדמה כמו שמברכין בורא פרי העץ על פירות חשובים הגדילים באילני סרק כמ"ש בסי' ר"ג ויש מי שהיה נוהג לברך בורא פרי האדמה על הגדילים בארץ ובורא פרי העץ על הגדילים באילן אפילו הם מינים גרועים כעשבים ודומיהם:
ו יין שריחו חומץ וטעמו יין עדיין שם יין עליו ולא נשתנית ברכתו אבל אם טעמו חומץ אע"פ שריחו יין מברכין עליו שהכל שהכל הולך אחר הטעם:
ז יין מבושל לא נשתנה לגריעותא אף על פי שאין כל אדם שותה יין מבושל כחי מפני חזקו מכל מקום טעמו וריחו הם משובחים יותר ולפיכך לא נשתנית ברכתו ומברכין עליו בורא פרי הגפן:
ח וכן יין שמערבים בו דבש ופלפלין אף על פי שנשתנה טעם היין על ידי הדבש והפלפלין לא נשתנה לגריעותא ומברכים עליו בורא פרי הגפן.
אבל יין שנתערב בו אחד משאר משקין אם נתערב בו כל כך עד שנפסד טעם היין אין לברך עליו בורא פרי הגפן אלא שהכל כיון שנשתנה לגריעותא ואם נתערב בו שכר תאינים שהוא אינו מפסיד טעם היין הולכים אחר הרוב אם הרוב יין מברכים בורא פרי הגפן ואם הרוב שכר מברכים שהכל:
ט יין שמזגו במים' אפילו המים הם הרוב - מברך עליו בורא פרי הגפן אם הוא יין חזק שראוי לשתיה ע"י מזיגה גדולה כזו' ודרך בני אדם לשתותו במקום יין ע"י מזיגה זו, שאל"כ בטלה דעתו אצל כל אדם.
ואם היין הוא אחד מששה במים, שיש במים ו' פעמים כמותו - אין מברכין עליו בורא פרי הגפן בכל ענין. שאע"פ שיש בו טעם יין אינו, חשוב כלום בששה חלקים מים:
י שמרי יין שבמשמרת שנתן עליהם מים ג' מדות ויצא מהם ד' שנתמצה לתוכם מדה אחת יין מהשמרים - הרי זה כיין מזוג, שכן היה דרך מזיגת היין בימי חכמי התלמוד, שהיו יינותיהם חזקים למזגו בג' חלקים מים, ולפיכך מברכים עליו בורא פרי הגפן.
ואם יצא פחות מד', אע"פ שיש בהם טעם יין, קיוהא בעלמא הוא ואין מברכין עליו אלא שהכל.
ויינות שלנו שאינם חזקים כל כך - משערים בשיעור מזיגת היין שבאותו מקום. ואם יצא פחות מזה - מברך שהכל.
אבל שמרים שלא נתן עליהם מים (אין היוצא מהם נחשב כקיוהא בעלמא) אלא יין גמור הוא, ומברכים עליו בורא פרי הגפן:
יא תמד שעושין מחרצנים או זגים שנותנים עליהם מים - דינם כשמרים שאם לא יצא מהם יין כשיעור מזיגה שבאותו מקום -מברכים עליו שהכל.
במה דברים אמורים בחרצנים וזגים שנעצרו בקורה, אבל אם לא נדרכו אלא ברגל כיון שנשאר בהם לחלוחית יין הרבה, אפילו נתן עליהם ג' מדות ומצא ג' או פחות מברכים עליו בורא פרי הגפן - שיין הוא והמים נבלעים בזגים ובחרצנים ובמה שיוצא יש בו יין מרובה.
וצמוקים שנתן עליהם מים יתבאר בסי' ער"ב:
start
יב זגין שנתנו עליהם תאנים לחזק כח היין אע"פ שהזגין הם (מרובה) [הרוב] יש להסתפק אם ראוי לברך על תמד הזה בורא פרי הגפן כיון שכל כח התאנים במשקה ומספק יברך שהכל כברכת מי שריית תאנים ושאר פירות שמברכין עליהם שהכל לדברי הכל אם הם עומדים לשתיה כמ"ש בסי' ר"ב ואם שתה כשיעור שחייב ברכה אחרונה ורוצה לצאת ידי ספק ישתה יין ויברך אחריו ויפטר מלברך אחר תמד זה ממ"נ שהיין פוטר כל מיני משקה בין מברכה ראשונה בין מברכה אחרונה כמ"ש בסי' ר"ח וסי' קע"ד:
יג אין מברכין על המים שהכל נהיה בדברו בתחילה ובורא נפשות רבות באחרונה אלא כששותה לצמאו אבל אם שותה להבליע לוגמתו שחנקתו אינו מברך לא בתחילה ולא בסוף לפי שאין הנאה לאדם בשתיית המים אלא בשעה שהוא צמא אבל שאר משקין שיש הנאה לגוף בשתייתן ובטעמן צריך לברך עליהם בתחילה ובסוף אע"פ שאינו תאב להם ואינו שותה ברצון אלא מחמת אונס לוגמתו שחנקתו כיון שמכל מקום הוא נהנה בשתייתם:
יד וכן כל האוכלים והמשקים שאדם אוכל ושותה לרפואה אם טעמן טוב והחיך נהנה מהם מברך עליהם תחילה וסוף אע"פ שאינו תאב להם כלל ואינו אוכלם אלא מחמת אונס חליו אבל אם הם רעים שאין לו הנאה אע"פ שמתרפא מהם אינו מברך לא בתחילה ולא בסוף (ואם אינם טובים ולא רעים לגמרי יש מי שאומר שלעולם מברך עליהם שהכל):
טו וכן חולה האוכל ביום הכיפורים או מי שאוכל דבר איסור מפני הסכנה כיון שנהנה צריך לברך בתחילה ובסוף אע"פ שאינו נהנה ברצון כלל אלא מחמת אונס חליו.
ויש אומרים שהוא הדין לבריא שאנסוהו לסטים לאכול ולשתות שאע"פ שנהנה מחמת אונס צריך לברך אלא אם כן נפשו קצה מלאכול בענין שאין זו הנאה כלל על דרך שנתבאר בסי' קצ"ז ויש אומרים שהבריא שאנסוהו לסטים אינו מברך על אכילתו ושתייתו אע"פ שאי אפשר שלא יהנה כי איך יברך ה' שברא מאכל זה או משקה זה ואין לו חפץ בו כלל עכשיו מה שאין כן בחולה שכיון שכבר הוא חולה וחפץ להתרפאות במאכל או במשקה זה כל שכן שחייב להודות לה' שבראם ואף שמשום הנאת רפואה לבדה אין לו לברך ברכת הנהנין מכל מקום צריך לברך משום האכילה והשתיה שהוא חפץ בהם כדי להתרפאות כיון שכבר הוא חולה אבל באונס לסטים אף שכבר באו עליו לסטים אילו לא נברא מאכל לא היו אונסים אותו לאכלו (וספק ברכות להקל):
טז דבש שבישלו עם מיני בשמים כתושים כדי לבשמו כמנהג הולכי דרכים הדבש עיקר והבשמים טפלים ומברך שהכל שהרי הבשמים באים לתקן הדבש ולהטעימו אבל מיני מרקחת מפירות או עשבים או מיני בשמים מרוקחים בדבש אפילו הם כתושים ביותר ומעורבים בדבש הם חשובים עיקר ומברכים עליהם ברכתם על דרך שנתבאר בסי' ר"ב לפי שהדבש הוא בא לקיים דבר המרוקח בו לפיכך הוא טפל אצלו אפילו הוא הרבה ממנו:
יז במה דברים אמורים במרקחת (שהיא עשויה לקיום לאכול ממנה מעט מעט לפרקים ולא לאכלה הרבה למזון ולתבשיל לפיכך אין הדבש נחשב עיקר אע"פ שהוא הרוב) אבל תבשיל העשוי לאכילה הנעשה מתערובת דבש ומינים אחרים שאינם מחמשת מיני דגןאלא כגון פירות וקטניות הולכים אחר הרוב ואם הרוב הוא דבש הוא עיקר ומברך עליו ופוטר את הפירות וכן בהיפך אפילו אינם כתושים ומעורבים עמו אלא עומדים בעינם בתוכו כיון שנתבשלו יחד ונעשו תבשיל אחד וה"ה לשאר משקים חוץ ממים אבל אם לא נתבשלו יחד ועירבן לאכלן יחד אין הולכים אחר הרוב אלא צריך לברך על שניהם כמ"ש בסי' ר"ב אלא א"כ אחד מהם עיקר אצלו והשני אינו אלא לתקן ולהכשיר אכילת חבירו שאז גם בנתבשלו יחד מברך על העיקר אף אם הוא המועט:
יח שהכל נהיה בדברו צריך לומר נִהְיָה בקמ"ץ היו"ד שכל הברכות נתקנו בלשון עבר כמ"ש בסי' קס"ז ולכן אומרים בורא ולא הבורא מפני שבורא הוא יותר מבורר על העבר כמו שנתבאר שם: