א אף על פי שנאמר בתורה סתם: לא תעשה כל מלאכה, ולא נתפרש בה איזה עשייה נקראת מלאכה ואיזה עשייה אינה נקראת מלאכה, ומצד הסברא שההוצאה וההכנסה מרשות לרשות אינה נקראת בשם מלאכה כלל - אעפ"כ, ממה שסמכה תורה פרשת שבת למלאכת המשכן ללמוד שאין מלאכת המשכן דוחה את השבת, מכאן אנו לומדים שכל מלאכה שהיתה חשובה במשכן נקראת מלאכה לענין שבת. וההוצאה היתה ג"כ מלאכה חשובה במשכן. שנאמר: איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם מהביא - הא למדת שההבאה שהיו מביאין מביתם שהוא רשות היחיד אל משה העומד במחנה לויה שהיא רשות הרבים, נקראת הבאה זו - מלאכה.
ומנין כל המלאכות שהיו במשכן הן ל"ט. והן נקראות: אבות מלאכות. שיש עוד תולדות, שלמדו מפי השמועה שלא אותן המלאכות בלבד שהיו במשכן נקראו מלאכות, אלא כל מלאכה הדומה למלאכה שהיתה במשכן היא נקראת ג"כ בשם מלאכה כמותה. והרי היא בכלל: לא תעשה כל מלאכה.
כגון הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד היא תולדת ההוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים. (שהיא דומה לה ממש[)].
ואפילו כל מלאכה הדומה במקצת למלאכה שהיתה במשכן הרי היא תולדתה אע"פ שאינה דומה לה ממש כגון הטוחן הוא אב מלאכה שהיתה במשכן בשחיקת סממני הצבע, והמחתך הירק דק דק הוא תולדת הטוחן - שהטוחן לוקח גוף אחד ומחלקו לגופים דקים הרבה, וכל העושה דבר הדומה לזה היא תולדת הטוחן אע"פ שאינה דומה לו לגמרי. שהטוחן משנה את גוף הראשון לגמרי מה שאין כן המחתך - אף על פי כן הואיל ודומה לו בהעשותה גופים רבים מגוף אחד - הרי זו תולדתו.
וכן יש בשאר כל המלאכות. (ומתוך הצעה זו, יתבאר לך טעם כל הדברים שאמרו עליהם שהם אסורים בשבת מן התורה, כמו שיתבאר כל אחד ואחד במקומו):
ב כל המלאכות כולן אינן אסורין בשבת מן התורה אלא לעשותן בשבת כדרכן שעושה אותן בחול. אבל אם עושה אותן בשינוי מדרך החול, שאין דרך בחול לעולם לעשותן כן מלאכה זו - פטור מן התורה.
אבל אסור לעשות כן מדברי סופרים שמא יבא לעשותה כדרכה בחול.
כיצד כגון שהוציא חפץ לאחר ידו או ברגליו או בפיו או בין אצילי ידיו או במנעלו וכל כיוצא בזה, שאינן דרך להוציא כן בחול - הרי זה פטור אבל אסור.
ואוכלין שהוציאן בפיו חייב שזה ג"כ דרך הוצאתן בחול.
וכל דבר אינו חייב עליו, אלא אם כן הוציאו דרך משוי. אבל אם הוציאן דרך מלבוש שלבשו והוציאו, או אפילו לא לבשו אלא תלאו במלבושיו לתכשיט, או שתלאו באחד מאיבריו לתכשיט, אע"פ שדרך להוציאו כן בחול - פטור מן התורה.
ויש מהם דברים שמותרים אפילו מדברי סופרים. ויש מהם דברים שאסורים מדברי סופרים לאשה ולא לאיש. והם כל תכשיט שאפשר לה לשלפה ממנה להראות נויה לחברתה כדרך הנשים. ויש דברים שאסורים אף לאיש. והם כל תכשיט שהוא רפוי עליו שאפשר לו בקל ליפול מעליו מאליו, וכמו שיתבאר:
ג וכל דבר שאוחזו בידו והוציאו - חייב עליו בכל ענין, אע"פ שהוא תכשיט או מלבוש שדרך ללובשו או להתקשט בו באחד מאיבריו - מכל מקום דרך הוא ג"כ להוציאו בידו לפעמים.
ויש דברים שאפילו לא אחזן בידו אלא תלאן במלבושיו או באחד מאיבריו - חייב עליהם, אם דרך להוציאן כן בחול לפעמים. כגון איש היוצא בסייף החגורה לו במתניו או בקשת או במגן או ברומח התלויין עליו במקום שדרך לתלותן שם בחול לפעמים - הרי זה חייב, כיון שהוציאן כדרך הוצאתן בחול. והן אינן לא מלבוש ולא תכשיט, שאם היו תכשיט לא היו בטלין לעתיד לבא שנאמר: וכתתו חרבותם לאתים וגו'.
אבל אם יצא לבוש בשריון, או בכובע של ברזל או באנפלאות של ברזל העשויות למלחמה - הואיל והן דרך מלבוש הרי זה פטור אבל אסור מדברי סופרים, משום שנראה כיוצא למלחמה בשבת.
וכן אם יצא לבוש בתפילין - פטור. אבל אסור מדברי סופרים אפילו אם הוא בענין שאין איסור בלבישתן משום בל תוסיף, כגון שאינו מתכוין לשם מצות תפילין כמו שנתבאר בסי' כ"ט ול"א - מכל מקום אסור לצאת בהן מדברי סופרים גזירה שמא יצטרך ליכנס לבית הכסא ויסירן מעליו וישכח ויביאן בידו ד' אמות ברשות הרבים או מרשות הרבים לרשות היחיד כדי להצניען.
וכן לא יצא אדם קטן במנעל שהוא גדול ממדת רגליו - שמא יפול מעל רגלו וישכח ויביאנו בידו. אבל יוצא הוא בחלוק גדול - שאין לחוש שמא יפול מעליו. וכן לא יצא אדם במנעל אחד ברגלו אחת ורגלו השנית בלי מנעל - כי שמא ישחקו עליו על שהולך במנעל אחד ויסירנו מעל רגלו וישכח ויביאנו בידו.
ואם יש לו מכה ברגלו השניה, שאי אפשר לו לנעול בה מנעל - מותר לו לצאת במנעל שברגלו האחת שאין בה מכה. שאין לחוש שמא ישחקו עליו לפי <(ג)> שמכתו מוכחת עליו שאי אפשר לו לנעול בה.
(וכל איסורים שנתבארו ושיתבארו בסי' זה - אם אסורים ג"כ בחצר ובבית - יתבאר בסימן ש"ג):
ד לא יצא אדם בין איש בין אשה במחט בין נקובה בין שאינה נקובה התחובה לו בבגדו באותן מקומות שבבגדו שאין דרך לעולם לתוחבה שם בחול. אף על פי שאין זה הוצאה כדרכה - מכל מקום אסור מדברי סופרים.
אבל איש שיצא במחט הנקובה התחובה לו בבגדו לחבר קצותיו, כגון <(ד)> מפתחי חלוקו וכיוצא בזה מהמקומות שבבגדו שדרך לתחוב שם מחט בחול, אע"פ שהיא לצורך הלבישה - חייב חטאת לפי שאין דרך לתחוב שם מחט הנקובה אלא מחט שאינה נקובה, וזה שתחב מחט נקובה משוי הוא לו, אע"פ שהיא צריכה לו ללבישתו.
שאין אדם רשאי לצאת עם כל חפצים הצריכים לו כשאינן לא תכשיט ולא דרך מלבוש.
(ואין זו נקראת הוצאה שלא כדרכה - לפי שלפעמים בחול כשרוצה להוליך מחט הנקובה לאיזה מקום תוחבה לפעמים בבגדו בהמקומות שתוחבין מחט שאינה נקובה ומוליכה כך ברשות הרבים עד המקום שהוא חפץ)
ולפיכך הרי זו הוצאה כדרכה וחייב עליה. וכל שכן אם אינה תחובה לו לצורך לבישתו רק תחובה בהמקומות שבבגדו שדרך לתחוב בהם מחט בחול לפעמים כשמוליכה לאיזה מקום:
ה אבל מחט שאינה נקובה התחובה בבגדו, אפילו במקומות שדרך לתחוב בהם בחול - פטור, מפני שמחט זו הואיל ודרכה לשמש באותן המקומות שבבגד לצורך הלבישה הרי היא כבית יד לאותן מקומות, ותורת מלבוש עליה.
ומכל מקום מדברי סופרים אסור לצאת בה מפני שראשה העב שאינו נקוב יש עליו תורת תכשיט, ויש לחוש שמא ישלפנו מבגדו להראות נויה לאחרים וישכח ויביאנו בידו.
ואף אם אין עליו תורת תכשיט כלל - אין להקל. לפי שיש חולקים ואומרים שאיש היוצא במחט שאינה נקובה התחובה בבגדו לצורך הלבישה הרי זה חייב.
(ואף לפי סברא הראשונה אין להתיר במחט שאינה נקובה שאין עליה תורת תכשיט כלל, אלא בזמן שדרך האנשים לתחוב מחט שאינה נקובה בבגדיהם לצורך הלבישה, שנעשית מחט זו להם כבית יד לבגדיהם, הואיל ודרכה לשמש לצורך לבישתם.
אבל בזמן שאין דרכם[2] בכך[3]- אם היא תחובה בשבת במקום שדרך לתוחבה בו בחול לפעמים כשרוצה להוליכה לאיזה מקום - חייב. ואם לאו[4] - פטור אבל אסור מדברי סופרים, כשאר כל הוצאה שלא כדרכה בחול).
וכל זה באיש אבל דין האשה במחט הנקובה ושאינה נקובה יתבאר בסי' ש"ג:
ו טבעת שיש עליה חותם - היא מתכשיטי האיש ולא מתכשיטי האשה. וטבעת שאין עליה חותם - היא מתכשיטי האשה ולא מתכשיטי האיש.
ולפיכך האיש שיצא בטבעת שאין עליה חותם שבאצבעו - חייב, שמשוי הוא לו. ואין זו הוצאה שלא כדרכה - לפי שלפעמים נותנת אשה לבעלה טבעתה שאין עליה חותם שיוליכנה לאומן לתקנה, והוא משים אותה באצבעו עד שמגיע אצל אומן, נמצא שדרך הוצאה היא אף לאיש לפעמים להוציא טבעת שאין עליה חותם באצבעו. וכיון שאינה תכשיט לו חייב עליה.
אבל אם יצא בטבעת שיש עליה חותם שהוא תכשיט לו - פטור אבל אסור מדברי סופרים, גזירה שמא ישלפנה מאצבעו להראות נויה לאחרים ואח"כ ישכח ויביאנה בידו.
ויש אומרים: שלא גזרו גזירה זו אלא בנשים, לפי שהן שחצניות ודרכן בכך להראות נוי תכשיטיהן זו לזו. אבל איש אינו שחץ ואין דרכו בכך, ולכן מותר לו לצאת בטבעת שיש עליה חותם שהיא תכשיט לו, וכן בשאר תכשיטיו.
ואע"פ שאינם מחוברים לכסותו שאפשר לו לשלפם וליטלם בידו להראותם לאחרים, אין חוששין לזה, הואיל ואין דרכו בכך. וכן עיקר.
במה דברים אמורים במיני תכשיטין הדומין לטבעת שיש עליה חותם, שהיא תכשיט לאיש ולא לאשה. וכן כל מיני תכשיטין שהם תכשיטין לאיש ולא לאשה, שאין דרך האשה להתקשט בהם כלל.
אבל מיני תכשיטים שהם תכשיט לאיש ולאשה שגם הנשים דרכן להתקשט בתכשיטין הללו, כגון מחט שאינה נקובה לפי סברא הראשונה שנתבאר למעלה, וכל כיוצא בה - הרי הם אסורים אף לאנשים לדברי הכל, כדי שלא לחלק באיסור מין תכשיט אחד בין אנשים לנשים.
(ולפיכך אף בזמן הזה שנהגו האנשים להתקשט בחול אף בטבעת שאין עליה חותם, והרי הוא עכשיו להם תכשיט ולא משוי - אעפ"כ אסורים לצאת בה בשבת הואיל והוא תכשיט ג"כ לנשים. ולפי זה אף בטבעת שיש עליה חותם אין לצאת בזמן הזה שהנשים נהגו ג"כ להתקשט אף בטבעת שיש עליהן חותם והרי הן תכשיט לאיש ולאשה.
אלא שעכשיו נהגו היתר אנשים ונשים בכל הטבעות, ואין למחות בידם כמו שיתבאר בסי' ש"ג עיין שם הטעם[)]:
ז טבעת שקבוע בה אבן חלקה או אפילו כתובין בה אותיות על האבן או על הטבעת - אין זה נקרא חותם שלא נקרא חותם אלא אם כן חקוקים בה אותיות או צורות כדי שאם יחתמוה על השעוה יהיו על השעוה אותיות או צורות בולטות. וכן אם בולטין בה אותיות או צורות שאם יחתמנה על השעוה יהיו על השעוה אותיות או צורות שוקעות - כל זה נקרא חותם ומותר לאיש לצאת בטבעת שיש עליה חותם זה (אם אין דרך הנשים להתקשט בה) ובלבד שלא יהיה בולט בחותמת צורת אדם שלימה או שאר צורות האסורות אפילו בחול כמו שיתבאר ביו"ד סי' קמ"א:
ח דבר העשוי לתכשיט וגם להשתמש בו כגון, מפתחות נאות של כסף כמין תכשיט, אע"פ שתלאן בשלשלת שבצוארו או בחגורתו או בשאר מקומות שבבגדיו כדי להתקשט בהן בלבד - אסור לצאת בהן. מפני שהרואה יאמר שלצורך תשמיש הוא מוציאן ולא כדי להתקשט בו כלל.
ויש חולקין על זה ומתירין במפתחות של כסף,שכיון שאין דרך לעשות מפתחות של כסף הרי עיקר עשייתן משום תכשיט, ואף שמשתמשים בו ג"כ מכל מקום כיון שעיקרו לתכשיט עשוי לו אינו נחשב לו כמשוי ומותר לצאת בו. וכן המנהג במקצת מדינות אלו ובלבד שיהא בענין שאין לחוש בו שמא יפסוק ויפול לארץ וישכח ויביאנו בידו. וגם שיהא בענין שאין האשה יכולה לשלפה משם להראותה לחברותיה או שאינה צריכה לשלפה משם, שיכולה להראותו בעודו תלוי שם שאם לא כן אף לאיש אסור לצאת בה כיון שהוא תכשיט גם לאשה. (ועיין סי' ש"ג שעכשיו נהגו להקל בתכשיטין).
אבל אם הוא של ברזל או של נחושת אע"פ שתלאו שם לנוי כעין תכשיט - אסור לצאת בו מטעם שיתבאר. ועוד שכיון שדרך הוא כן לעשות המפתח מברזל ונחושת הרי עיקרו נעשית לתשמיש ומשוי הוא ואסור לצאת בו אפילו אם הוא מחובר וקבוע לעולם בחגורה או בשאר מקומות מבגדיו אפילו הוא קבוע שם בחוזק כל כך עד שאי אפשר להסירו משם לעולם בלי קלקול המקום שהוא קבוע בו. שכיון שהוא עשוי לתשמיש בפני עצמו ואינו משמש כלום לאותו מלבוש שהוא קבוע בו אינו בטל לגבי אותו מלבוש והרי זה כאילו הוציאו בלבדו בלי אותו מלבוש ואע"פ שהמלבוש חשוב הרבה ממנו איננו טפל למלבוש בשביל כך כיון שאיננו צורך המלבוש ולא תשמיש המלבוש והרי זה כאילו יוצא בטלית שאינה מצויצת כהלכתה שחייב חטאת מטעם זה כמו שיתבאר.
ומכל מקום אם הוא קבוע בראש החגורה ועשוי (כעין זענקי"ל לחגור בו יש מתירים לפי שאז הוא משמש להחגורה ובטל אצלה ואע"פ שאינו קבוע שם אלא בשבת בלבד)
וכן נוהגין במקצת מדינות אלו אבל אם הוא קבוע באמצע החגורה אין שום היתר בעולם אלא אם כן הוא של כסף שאז עיקרו נעשית לתכשיט.
וכן נדן של כסף שרגילין להתקשט בו מותר לצאת בו. והוא שלא יהא בה סכין. וכן תיק של בתי עינים (שקורין ברילי"ן) אף שהוא עשוי מכסף לתכשיט - אסור לצאת בו כשהבתי עינים בתוכו. לפי שאין הסכין והבתי עינים בטלים לגבי הנדן והתיק אע"פ שהם של כסף. מפני שהסכין והבתי עינים הם עיקר שהרי אין אומרים נעשה סכין לנדן ובתי עינים לתיק אלא נעשה נדן לסכין ותיק לבתי עינים:
ט לא יצא החייט במחט התחובה לו בבגדו, אפילו באותן מקומות שאין דרך שאר כל אדם לתחוב בהם לעולם, ואף הוא אינו תוחב שם אלא לסימן שיכירנו כל רואיהו שהוא חייט. וכן הנגר שנותן קיסם באזנו לסימן, וכן הסורק שנותן משיח[ה] בצווארו לסימן, וכן כל שאר אומנים שנותנים דבר מאומנתם לסימן - לא יצאו בהם בשבת. ואם יצאו - פטורין, שאין זו הוצאה כדרכה כיון ששאר כל אדם אינן מוציאין כן, ואף האומנים אין דרכם להוציא בענין זה אלא בשעה שרוצים להכריז על עצמם שהם אומנים ולא בשאר פעמים:
י לא יצא הזב בכיס שעושה להצילו מזיבתו שלא יטנף בה בגדיו. ואם יצא - חייב, להאומרים שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה.
אבל להאומרים: שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, כמו שנתבאר בסי' רע"ח - אף זה פטור, לפי שאינו צריך כלל לגוף הכיס שמוציאו, ואין לו חפץ בגופו אלא שיצילנו מזיבתו. אבל מכל מקום אסור מדברי סופרים כשאר מלאכה שאינה צריכה לגופה.
וכן אשה נדה המקשרת בגד לפניה שלא תלכלך בגדיה בדם נדותה - אסורה לצאת בו אלא אם כן הוא סינר עשוי כעין מלבוש מלפניה ומלאחריה, כמו מכנסיים שלובשים לצניעות. אבל אם הוא מלאחריה בלבד אלא שקושרתו ברצועות לפניה - אין זה דרך מלבוש, ואסור.
במה דברים אמורים כשמתכוונת בבגד זה להציל מטינוף בלבד שאז אינו נחשב למלבוש אלא אם כן עשוי כעין מלבוש גמור. אבל אם מתכוונת בו להציל גופה מצער דהיינו שלא יפול הדם על בשרה ויתייבש שם ונמצא מצערה - הרי נעשה בגד זה מלבוש גמור כשאר מלבושים שהם עשוים להגנת הגוף, ומותרת לצאת בו אף שאינו עשוי כעין מלבוש גמור:
יא אסור לאשה ליתן בגד על צעיפה מפני הגשמים שלא ילכלכו הצעיף. שכיון שמתכוונת בו להציל מטינוף אינו נחשב מלבוש.
אבל אם מתכוונת שלא ירדו הגשמים על בשרה ויצערוה - מותרת לפרוס בגד על ראשה, אע"פ שעל ידי זה ניצול הצעיף ג"כ מטינוף.
ואף כשמתכוונת בו להציל מטינוף בלבד, אם אינו מונח על ראשה בלבד אלא היא מתעטפת בו ג"כ רוב גופה כדרך מלבוש, ואע"פ שהוא בגד עב וגס שאינו ראוי לה ולא היתה מתעטפת בו בלא הגשמים - מותרת לצאת בו, אפילו הוא שק ויריעה וחמילה, (פירוש מיני בגדים גסים) וכן באיש.
וכל שכן שמותר לאיש ליתן כובע על גבי כובע שעל ראשו מפני הגשמים כיון שהוא דרך מלבוש ובלבד שיהיה עמוק על ראשו כמו שיתבאר:
יב אין הקיטע שנקטעו רגליו יוצא בקב שלו, דהיינו שעושה כמין דפוס של רגל וחוקק בו מעט לשום ראש שוקו בתוכו, ואין עושה קב זה כדי להלך בו, שהרי עכ"פ צריך הוא למקלו, ומותר לו לצאת במקלו כמו שיתבאר הואיל והוא צורך הילוכו, אלא עשיית קב זה הוא בשביל שלא יהא נראה כחסר רגל אלא נכה רגל <(ה)> לפיכך כיון שאינו צורך הילוכו (הרי הוא משוי) ואסור לצאת בו.
(ואף שכל דבר שיש עליו תורת מלבוש מותר ללבשו ולצאת בו אף שאינו צריך ללובשו לצורך הליכתו אלא לצורך אחר, וא"כ הוא הדין קב זה שהוא מנעל שלו למה לא יצא בו, אע"פ שאינו צורך הליכתו אלא להתחפש בו שלא יראה חסר רגל - לפי שקב זה אין עליו תורת מנעל כלל, הואיל והוא של עץ ואין נקרא מנעל אלא של עור, כמו שיתבאר בסי' תרי"ד.
ואף אם קב זה מחופה עור, שאז יש תורת מנעל עליו כמו שיתבאר שם - ואעפ"כ לא יצא בו הקיטע, שכיון שאין בו אלא ראש שוקו חוששין שמא ישמט ממנו וישכח ויביאנו בידו. אלא אם כן עור החופה את הקב עודף ממנו ג"כ למעלה מן הקב בענין שיוכל ללבוש עודף זה על שוקו ולקשור שם עליו שלא יוכל להשמט ממנו).
אבל מי שאינו קיטע - מותר לו לצאת במנעל של עץ. (ואפילו אינו מחופה עור כלל - שכיון שהרגל נכנסת בו אין חוששין שמא ישמט מעל רגלו) אע"פ שאינו יכול להדקו בחוזק סביב רגלו. וכל שכן שמותר לצאת במיני מנעלים המחופים עור שקורין (פאנטיני"ש) אע"פ שיכולים להשתמט מהרגלים במהרה - שכיון שהרגל נכנסת בעור החופה אין חוששין שישמטו לגמרי.
ויש מקומות שנוהגין להחמיר שלא לצאת בהם לכתחלה אע"פ שמותר מן הדין. אבל אם שכח ויצא בהם אינו צריך להסירם מעל רגליו ברשות הרבים:
יג קיטע בשתי רגליו ומהלך על ארכבותיו ועל אורך שוקיו ועושה לו סמוכות של עור או של עץ לאורך שוקיו - מותר לצאת בהם לפי שהם תכשיט שלו.
אבל קיטע שיבשו וכווצו גידי שוקיו וארכבותיו ואינו יכול להלך עליהם כלל, אלא עושה לו כמין כסא נמוך ויושב עליו, וכשהוא מהלך נסמך בידיו על ספסלים קטנים ועוקר גופו מן הארץ ונדחף לפניו וחוזר ונח על אחוריו והכסא קשורה לו מאחוריו, ועושה לו סמוכות של עור או של עץ לראשי רגליו התלוים שכשהוא נשען על ידיו ועוקר עצמו נשען גם על רגליו קצת לפעמים כשיש לפניו קרקע גבוה, אבל רוב פעמים הן תלויין באויר ואין נוגעין לארץ - לא יצא בסמוכות אלו בשבת שכיון שהם תלוים ואינם מונחים על הארץ יש לחוש שמא ישמטו מעל רגליו וישכח ויביאנו בידו.
אבל בכסא שמאחוריו ובספסלים שבידיו מותר לו לצאת - שכיון שאינו יכול ללכת מבלעדם הרי הם מנעליו. (שכל גופו נסמך עליהם).
וכן חיגר שאינו יכול לילך כלל בלא מקל - מותר לצאת בו אפילו אינו קשור לו. אבל אם אפשר לו לילך קצת בלא מקל ואינו נוטלו אלא <(ו)> להחזיק את עצמו שיוכל ללכת (בטוב) יותר ולא יפול. וכן זקן ההולך בביתו בלא מקל וכשיוצא לחוץ נשען על מקלו מחמת תשוש כחו - אסור לצאת בו בשבת אפילו אם הוא זקן כל כך שמנענע גופו ומתיירא פן יפול.
(שכיון שהולך בביתו בלא מקל אם כן אין צריך זה למקל שיסמוך עליו כל גופו וכל הליכתו, אלא שמתחזק בו בעת שמתיירא ליפול - הרי זה כמשוי שנושא לצורך הליכתו. ואינו דומה למנעלים שכל גופו נסמך עליהם בכל הליכתו, ולכך מותר לצאת בהם אף אם אין עליהם שם מנעל כגון של עץ שאינו מחופה עור)
וכן חולה שעמד מחליו, אם אפשר לו לילך (קצת) בלא מקל - אסור לצאת בו. ואם לאו - מותר.
וכן סומא לא יצא במקל שהרי אפשר לו לילך זולתו, ואינו נוטלו אלא לישר ולתקן פסיעותיו.
ואין צריך לומר <(ז)> החשובים שנוהגים לילך במקל חשוב שבידם שאסורים לצאת בו בשבת. ואפילו ביו"ט אסורים לצאת בו (עיין סי' תקכ"ב):
יד טוב ליזהר שלא לצאת בשבת כמו שהוא יוצא בחול, בלתי מלבוש או תכשיט אחד שיזכור על ידו שהיום שבת ולא יבא לחללו:
טו מי שאסור וכבלים ברגליו - מותר לצאת בהם מפני שהם לו כמו מלבוש ואין חוששים שמא יפלו מעל רגליו ויביאם בידו, לפי שמן הסתם הם תקועים היטב שלא יברח:
טז אין יוצאין באנקטמין - והוא כמין חמור שעושים הליצנים ונראה כרוכב עליו והוא נושא והולך ברגליו.
ולא בקשרים - והם עצים גבוהים שיש בהם מושב לכף הרגל והולכין בהם בטיט.
ולא בפרמי - והם כעין צורות פרצוף שנותנים על הפנים להפחיד התינוקות - (שכל אלו משוי הם ואינם מלבושים ותכשיטין)
ואם יצא בהם - פטור. (שאין זו דרך הוצאה לרוב בני אדם):
יז אין יוצאין בתיבה או קופה או מחצלת. ואפילו מפני הגשמים, אפילו שנתלבש בהם כמו במלבוש - שכיון שאין דרך להתלבש בהם לעולם הרי הן משוי.
אבל יוצאין בשק ויריעה וחמילה דרך מלבוש - מפני שדרך לצאת בהן בשעת הגשמים. ולכן אף שלא בשעת הגשמים שם מלבוש עליהם:
יח יוצאין בפשתן סרוק וצמר מנופץ שנותנין על גבי המכה בשבת כדי שלא יסרטו הבגדים את המכה - מפני שהם לו כמו מלבוש. ובלבד שהוכנו מבעוד יום, בענין שאין בהם משום טלטול מוקצה, על דרך שיתבאר בסי' ש"[ח].
וכן מותר לכרוך סמרטוט על המכה שבידו או שבאצבעו ולצאת בו לרשות הרבים.
(ואין חוששין למראית העין שיאמרו שמתכוין להוציא הסמרטוט ולא בשביל המכה כרכו בידו):
יט ואין צריך לומר שמותר לצאת בספוג וחתיכות בגדים דקים ישנים שעל המכה - שהן מרפאים אותה והרי הן לו כתכשיט. וכן בקליפות שום ובצל ועלי גפנים ושאר עלים המרפאים. ובלבד שלא יתנם על גבי המכה בתחלה בשבת אע"פ שאינו רוצה לצאת בהם לרשות הרבים.
לפי שגזרו חכמים על כל דבר המרפא שלא ליתנו בתחלה בשבת, משום שלא יבא לשחוק סמנים בשבת כמו שיתבאר בסימן שכ"ח.
אבל אם היה עליה מערב שבת ונפלה מעליה בשבת שמותר להחזירה עליה כמו שיתבאר שם - מותר להחזירה אפילו ברשות הרבים, כמו שמותר להחזיר ללבוש מלבושים שנפלו מעליו ברשות הרבים.
וכן רטיה וכיוצא בה שנפלה ממכתה ולא הגיע לארץ אלא נפלה על גבי כלי שמותר להחזירן על גבי מכתו כמו שיתבאר שם - מותר להחזירן אפילו ברשות הרבים:
כ מותר לאגוד סמרטוט על הרטייה או על שאר דברים שעל המכה ולצאת בו לרשות הרבים ויכול להתירו ברשות הרבים ולחזור ולקשרו שם. ואין חוששים כשמתירו בידו ברשות הרבים שמא ישכח ויביאנו בידו, מטעם שיתבאר בסימן ש"ג.
אבל אסור לכרוך חוט או משיחה על גבי הרטייה או שאר דברים שעל המכה לפי שהחוט או משיחה חשובים קצת ואינם בטלים לגבי רטיה כמו אגוד של סמרטוט שאינו חשוב כלל, שכשמתירו מהרטייה שאינו צריך לו עוד הרי הוא משליכו לארץ ולפיכך הוא בטל לגבי הרטייה:
כא הבנים יוצאין בזגין של זהב הארוגים או תפורים להם בכסותם לנוי אבל אם אינם ארוגים או תפורים אלא תלויין ע"י קשר וכיוצא בזה - אסורים לצאת בהם, אע"פ שהם בנים קטנים לפי שאין דרך לצאת בזגין אלא בני מלכים וכיוצא בהם מבני עשירים גדולים, ולשאר בנים הרי הוא יוהרא, ובני מלכים והעשירים משחקים עליהם על שמתייהרים בדבר שאינן ראוין להם, ויש לחוש שמא ישמע אביו של זה ההולך בזגין שמשחקים עליו וילך ויסיר הזגין מבנו כיון שאינן ארוגין ולא תפורים וישכח ויביאנו בידו ברשות הרבים.
ואפילו כשהם ארוגים בכסותם לא ילכו בהם אפילו בבית אלא כשאין בהם עינבל. אבל אם יש בהם עינבל העשוי להשמיע קול - אסורים ללבשם בשבת שאסור להשמיע קול של זוג העשוי לקשקש בו התינוק, כמו שיתבאר בסי' של"ח ושל"ט.
ואע"פ שכאן עושה זאת הקטן ואין אנו מצווים להפריש הקטן מחלול שבת - מכל מקום אסור ליתן לו מלבוש זה שהזוג ארוג בו, שהרי זה כמאכילו איסור בידים עיין סי' שמ"ג.
אבל כשאין בו עינבל - מותר אף לגדול לצאת בכסותו שהזוג ארוג או תפור בו. ואם הוא מבני מלכים או כיוצא בהם אף אם תלוי בצוארו מותר לצאת בו ואין חוששין שמא יפסוק ויפול ויביאנו בידו לפי שמן הסתם כל זוג של כסף או זהב תוקעין אותו יפה בשלשלת שלא יפסוק.
אבל זוג של שאר מיני מתכת אין כל אדם רשאי לצאת בו עד שיהיה ארוג או תפור בכסותו שאף שאין לחוש בו שמא ישחקו עליו בני מלכים וכיוצא בהם כיון שאין זה חשוב כלל ואין בו יוהרא שדרך כל אדם לצאת בו מכל מקום יש לחוש שמא יפסוק ויפול ויביאנו בידו:
כב וכל זה בזוג שהיה דרך בימיהם לעשותו לנוי לכל הבגדים של בני מלכים וכיוצא בהם, מכסף וזהב, ושאר כל אדם משאר מיני מתכות. ולכך לא רצו חכמים להטריח לפוסקו מערב שבת מכל הבגדים שהוא ארוג או תפור בהם ולגנות הבגדים.
אבל תכשיט שאין רגילין לחברו בבגד - אסור לצאת בו אף על פי שארוג ותפור בבגד שגזרו עליו גזירה משום אינו ארוג ותפור כיון שאין שם גנאי כלל אם יפסיקנו מהבגד, שהרי אין רגילות כלל לחברו בבגד.
במה דברים אמורים בשאר מיני מתכת אבל של כסף או זהב מותר בכל ענין ואפילו לתלותו בצוארו. שכיון שמן הסתם תוקעין אותו יפה שלא יפול ויפסוק מחמת שדמיו יקרים - אין לגזור בו שמא לא יחברנו יפה בענין שיוכל ליפסק וליפול.
ולכן התירו לצאת במפתח של זהב או כסף התלוים בבגדו אף על פי שאין רגילות לתלותו שם ואסרו במפתח של שאר מיני מתכות, כמו שנתבאר למעלה לבד מטעם המבואר שם:
כג וכל זה בתכשיט שהוא דבר המותר לצאת בו ואין צריך שיהיה מחובר לכסות אלא משום גזירה שמא יפסק ויפול. אבל אם חיבר לכסותו דבר שאינו עשוי לתכשיט אלא להשתמש בו, שהוא דבר האסור לצאת בו - אין חיבורו לכסות מתירו לצאת בו, והרי הוא כתלוש ומופסק מהכסות. דכיון שהוא עשוי להשתמש בפני עצמו ואינו משמש כלום לאותו מלבוש - שהוא אינו בטל לגבי אותו מלבוש, אע"פ שהמלבוש חשוב הרבה ממנו. כמ"ש למעלה.
במה דברים אמורים כשדבר זה שחיברו לכסות הוא חשוב קצת נגד הכסות, אבל אם אינו חשוב כלל נגד חשיבות הכסות, כגון מטפחת שמקנחין בו את האף (שקורין פאצילי"ש) - הרי היא בטילה לגבי הכסות אם היא תפורה לו בב' תכיפות, שב' תכיפות חשובין חיבור לענין כלאים. (ולענין שבת עיין סי' ש"מ)
אבל אם היא תפורה לחגורה - אסור לצאת בו, שנגד החגורה היא חשובה ואינה בטלה אליה. ואין צריך לומר אם קשורה שם אפילו בקשר של קיימא.
ואף אם רוצה לחגור שם במטפחת זו על גבי החגורה או תחתיה - אין זה מועיל כלום שאין יוצאין בב' חגורות זו על גבי זו כמו שיתבאר.
ומי שרוצה לישא עמו מטפחת זו אין לו תקנה אלא אם כן יקשרנה בראש החגורה (מערב שבת) בקשר של קיימא, שאז נעשית כחגורה אחת ארוכה ויחגור את עצמו בכולה כל זמן שהולך ברחוב.
וכן אסור לצאת במטלית שקושרין בפתילין של כובע לקנח בה עיניו, מפני שאינה בטלה לגבי הכובע:
כד אותן עגולים ירוקים שגזרה מלכות [פרס[5]] שכל יהודי ישא אחד מהם בכסותו - מותר לצאת בהם בשבת שהם בטלים לגבי הכסות אף אם אינם תפורים בכסות אלא מחוברים בה קצת על ידי קשירה וכיוצא בה:
כה מותר לצאת במיני עשבים שקושרין אותם בקשרים ותולין אותם בצואר לרפואה, ואינם כמשוי לאדם אלא כתכשיט - הואיל והם לרפואה.
ומטעם זה מותר לצאת בקמיע מומחה - שתכשיט הוא לחולה כאחד ממלבושיו. אבל אין יוצאין בקמיע שאינו מומחה אפילו לכרמלית.
ואיזהו קמיע מומחה - כל שעשהו איש מומחה אע"פ שהקמיע עצמה אינו מומחה. וכל שכן אם קמיע עצמו הוא מומחה, אע"פ שעשהו איש שאינו מומחה.
כיצד נעשה האיש מומחה - כגון שכתב לחש אחד בג' איגרות וריפא ג' בני אדם, כל איגרת רפאתה אדם אחד נעשה איש הכותב מומחה ללחש זה. וכל פעם שיכתבנו מותר לצאת בו בשבת, אע"פ שהקמיע עצמו אינו מומחה שאגרת זו הד' לא רפאתה עדיין מעולם. ואף שהאיש אינו יודע כלום ברפואות - אין בכך כלום.
ואם אדם אחר כתב איגרת זו הרביעית אע"פ שהוא אותו לחש עצמו שבאיגרות הראשונות - אסור לצאת הואיל ולא כתבה איש המומחה, שמזלו גורם. ואף האיש המומחה לא נעשה מומחה ע"י כן אלא ללחש זה בלבד, אבל לא לשאר לחשים.
ואף אם כתב כמה מיני לחשים וכל אחד מהם הועילו כמה פעמים לא נעשה מומחה אלא ללחשים אלו שהועילו ג' פעמים אבל לא לשאר לחשים שלא הועילו עדיין ג' פעמים:
כו וכיצד נעשה הקמיע עצמו מומחה אע"פ שלא עשאו איש מומחה - כגון שכתב לחש אחד באיגרת אחת ורפאתה אותו איגרת ג' פעמים, שנעשה זו האיגרת מומחה ומותר לכל אדם לצאת בה בשבת אע"פ שהאיש אינו מומחה עדיין שלא כתב אלא קמיע אחת ואם יכתוב עוד לחש זה באיגרת אחרת אסור לצאת באותה איגרת בשבת כל זמן שלא רפאתה ג' פעמים:
כז אין האיש נעשה מומחה עד שירפאו ג' איגרותיו לג' בני אדם כל איגרת לאדם אחד. אבל אם ריפא לאדם אחד כמה פעמים בכמה איגרות של לחש אחד - לא נעשה מומחה ללחש זה שיש מקום לתלות הרפואה במזלו של החולה, שמזלו גורם לו שיקבל רפואתו מקמיעות, אבל כשכותב לחש זה לאדם אחר אפשר שלא יועיל לו כלום, ואסור לצאת בו.
(ואף אדם זה שנתרפא כבר ג' פעמים אסור לצאת באיגרת אחר של איש זה שלא נעשה עדיין מומחה לכל אדם):
כח אבל אם איגרת אחת רפאתה ג' פעמים, אפילו לאדם אחד - נעשית קמיע זו מומחה לכל אדם, שכל אדם מותר לצאת בה בשבת - שמן הסתם יש לתלות הרפואה בקמיע המומחה ולא במזל החולה. משא"כ כשג' איגרות רפאו אדם אחד שאז לא נעשית שום אחת מהן קמיע מומחה, וע"כ צריך לתלות הרפואה במזל אדם או במזל הרופא הכותב איגרות או במזל החולה שמקבל הרפואה מהאיגרות - אזי לא נעשה הרופא מומחה על ידי כך כי שמא מזל החולה גורם אלא אם כן ריפא לג' בני אדם שאז מן הסתם הרפואה תלויה במזלו כיון שהוחזק בג' אנשים:
כט ואם הרופא אבד את המחאתו מלחש זה, כגון שאחר שריפא ג' בני אדם בלחש אחד כתב עוד ג' איגרות מלחש זה לג' בני אדם ולא הועילו כלום - מכאן ואילך אסור לצאת באיגרותיו שיכתוב עוד או אפילו באגרות שכתב כבר בעודו מומחה.
במה דברים אמורים באגרות שלא רפאו אלא פעם או שתים אבל איגרת שריפאתה כבר ג' פעמים, כיון שנעשית קמיע מומחה מצד עצמה - מותר לכל אדם לצאת בה לעולם אף לאחר שאבד הרופא שכתבה את המחאתו.
במה דברים אמורים כשנעשית איגרת זו קמיע מומחה קודם שנעשה הרופא מומחה או אפילו אם באו ב' המחאות כאחד כגון שכתב ב' איגרות לב' בני אדם כל אחת מהם ריפאה לאדם אחד מהן לבדו פעם או שתים בלבד ואח"כ כתב איגרת שלישית לאחד מהם וריפאה אותו אדם ב' פעמים, ואז עדיין לא נעשה הרופא מומחה כיון שלא הוחזק עדיין בג' אנשים. וכן איגרת זו השלישית אינה קמיע מומחה עדיין כיון שלא ריפאה אלא ב' פעמים. ואח"כ ריפאה איגרת זו השלישית פעם ג' לאדם אחר נעשה רופא שכתבה מומחה ללחש זה, כיון שהוחזק בג' אנשים וגם איגרת זו השלישית נעשית קמיע מומחה לעולם, אף לאחר שיאבד הרופא המחאתו.
אבל אם נעשה הרופא מומחה קודם שנעשית איגרת זו קמיע מומחה, דהיינו שריפא כבר ג' אנשים בג' איגרות קודם שריפא איגרת זו פעם ג', אף אם איגרת זו היא משני אגרות שנתחזק בהן הרופא למומחה - אסור לצאת בה אחר שאבד הרופא המחאתו - כי שמא אין איגרת זו קמיע מומחה מצד עצמו ומה שריפאה פעם ג' הוא מחמת שכתבה רופא שנתברר לנו כבר המחאתו ע"י שריפא כבר ג' פעמים בג' איגרות, וא"כ לאחר שאבד הרופא המחאתו שמא אבדה ג"כ המחאת איגרת זו:
ל כל קמיע מומחה שמותר לצאת בה - אין חילוק בין אם הוא של כתב בין אם הוא של עיקרין, בין אם הוא חולה שיש בו סכנה בין שאין בו סכנה.
ואפילו אם לא אחזו עדיין שום חולי כלל אלא שהוא ממשפחת נכפין וכיוצא בהן משאר החולאים ודואג שלא יאחזנו חולי משפחתו ותולה בו קמיע - מותר לצאת בו (בשבת לרשות הרבים).
וקמיע של כתב שיש בו אזכרות או פסוקים מכתבי הקודש - אם הוא מחופה עור שמותר ליכנס בו לבית הכסא - מותר לצאת בו בשבת לרשות הרבים. ואם אינו מחופה עור - אסור לצאת בו בשבת, גזירה שמא יצטרך לבית הכסא ויסירנו מעליו בידו וישכח ויביאנו בידו ברשות הרבים.
ואם הוא חולה שיש בו סכנה אם יסירנו מעליו אפילו לפי שעה - הרי מותר לו ליכנס לבית הכסא מפני פיקוח נפש. ולכן מותר לו גם כן לצאת בו לרשות הרבים:
לא לא יקשור הקמיע באצעדה או בטבעת ויצא בו לרשות הרבים או לכרמלית מפני מראית העין, שנראה כאלו מתקשט בו בתורת תכשיט ואינו מתכוין כלל לרפואה, ובאמת אינו תכשיט כלל אלא מחמת הרפואה.
אבל כשהוא קשור ותלוי בצוארו יכול להתירו ברשות הרבים אם אינו קשר של קיימא ולחזור ולקושרו ואין חוששין כשמתירו בידו ברשות הרבים שמא ישכח ויביאנו בידו מטעם שיתבאר בסי' ש"ג:
לב נאמן הרופא לומר על עצמו שהוא מומחה לקמיעות, שכבר ריפא ג' אנשים בג' אגרות. וכן נאמן לומר על קמיע אחת שריפא וש(י)נה ושילש ונעשה קמיע מומחה, אע"פ שהוא אינו מומחה עדיין:
לג מותר לצאת בביצת החגב ששמו חרגול שתולין אותו באזנו לכאב האוזן, ובשן של שועל חי שתולין למי שישן יותר מדאי שיקיץ משינתו, ובשן של שועל מת שתולין למי שאינו יכול לישן - שיישן. ובמסמר מעץ שצלבו עליו שמרפאים בו נפח של מכת ברזל.
(אע"פ שכל אלו רפואתן בסגולה - מותר לצאת בהן בין בחול בין בשבת)
ואין בזה משום דרכי האמורי כיון שניכר הדבר שמתכוין לרפואה. וכן בכל דבר שעושה וניכר בו שמתכוין לרפואה אע"פ שאין ידוע לנו היאך באה הרפואה ע"י עשיית דבר זה.
אבל אם עושה איזה מעשה ואין ניכר בו שהוא משום רפואה - אסור משום דרכי האמורי שהזהירה התורה עליהן: ולא תלכו בחוקות הגוי וגו'.
אבל כל לחש מותר לרפואה או להגן שלא יבא עליו חולי או נזק אפילו אם אין ידוע אם לחש זה מועיל או לאו.
אבל אם ידוע שלחש זה אינו מועיל אסור משום דרכי האמורי.
ויש מי שחושש בכל לחש שאינו בדוק ובכל קמיע שאינה מומחה משום דרכי האמורי.
וכל בעל נפש יחוש לדבריו (במקום שאין שם צורך כל כך):
לד כל מי שיש לו ברגלו מכה שרפואתו לקשור עליה מטבע שיש עליו צורה -מותר לצאת בו, שכיון שהוא מרפא הרי הוא לו כתכשיט (ומלבוש)
אבל אם הוא מכה שאין המטבע מרפא אותה ואינה קשורה עליה אלא להגן עליו שלא תנגוף בקוצים ויתדות הדרכים - אסור לצאת בה שהמטבע חשוב הוא ואינו מתבטל מחשיבותו להקרא עליו שם מלבוש (ותכשיט) אלא אם כן יש בו צורך לרפואה (שאז יש עליו שם תכשיט):
לה היוצא בטלית המקופלת ומונחת על כתפיו, דהיינו שלאחר שנתנה על ראשו הגביה שולי[ה] על כתיפיו, בין שהגביה כל אורך שוליה בין שלא הגביה אלא שני כנפי שוליה ונתן כנף אחד על כתף זה וכנף אחד על כתף זה ואמצעית שוליה משולשלת על גופו למטה מכתיפיו- חייב שאין זה דרך מלבוש אלא משוי הוא.
ויש פוטרין כשאמצעית שוליה משולשלת למטה מכתיפיו, אף על פי שכנפיה נתונים על כתיפיו. וכן עיקר. אבל אסור מדברי סופרים מפני שנראה כמשוי.
ואפילו אם אין כנפיה נתונים על כתיפיו אלא שתפסם בידיו והגביה כדי שלא יתלכלך או כדי שלא יקרע - אסור.
אבל אם אינו מגביה בידיו אלא הוא מתעטף בטליתו בענין ששוליה מוגבהין הרבה מן הארץ וכנפי שוליה אינם נתונים על כתיפיו אלא הם משולשלים על זרועי ידיו ואמצעית שוליה משולשלת למטה מכתיפיו ומכסה רוב גופו הרי זה מותר.
ולפי זה מותר להתעטף בטלית תחת הגלימא להביאו לבית הכנסת בשבת שחרית שאף שמתעטף בה בענין שמתקצרת שאינה יוצא מתחת הגלימא למטה כל שהוא מכסה רוב גופו מותר:
לו לא אסרו ליתן כנפי שוליה אפילו על כתיפיו אלא כשמתכוין להגביה הטלית שלא תלכלך בשוליה או שלא תקרע או שלא תעכבהו מללכת במהרה. אבל אם כונתו להתנאות בזה כמנהג אנשי המקום שמתנאים בזה גם בחול - הרי זה מותר שזהו דרך לבישתם ואינו נראה כמשוי.
ואין צריך לומר שמותר לקפל קצוות שולי טליתו מכאן ומכאן על ידיו כדי להתנאות, ובלבד שאמצעית שוליה משולשלת למטה מכתפיו ומכסה רוב גופו.
וכל זה בטלית שהיא חתיכה אחת מרובעת כמו טליתות של מצוה שלנו שאין בהם נקבים להוציא הידים מתוכם, אבל מלבושים שלנו שהוא לבוש בהם ומוציא את הידים מתוכם - מותר לתפוס בידים מקצת המלבוש אפילו בשוליו להגביה שלא יעכבוהו מללכת או שלא יתלכלך או שלא יקרע. אבל לא יגביה הרבה (ח) כל אורך שוליה בענין שלא יהא רוב גופו מכוסה ולא יהיו דרך מלבוש כלל.
ואף אם אמצעית שוליו מכסה רוב גופו - לא יגביה קצוות שוליו על כתפיו, כיון שליש אומרים שיש בזה חיוב חטאת, ולדברי הכל עכ"פ נראה כמשוי ואסור מדברי סופרים. ואף שלבוש בו ומוציא ידיו מתוכו.
ומלבושים שלנו שנתעטף בהן ולא הוציא ידיו מתוכם - אסור לתפוס קצתם בידיו להגביהם שלא יתלכלך אפילו אינו תופס בשוליהם:
לז במקומות שנהגו לקפל הטלית ולהניחה כך מקופלת על כתפיהם סביב צוארם והולכין כך אף בחצרות ובבתיהם - מותרים לצאת כן בשבת אף לרשות הרבים שדרך מלבוש הוא להם.
אבל אם אין הולכין כן בבתיהם אלא כשיוצאין לחוץ מקפלין הטלית על כתפיהם תחת הגלימא להביאה לבית הכנסת - אסור לצאת כן בשבת, ואם יצא - חייב, כמו שנתבאר למעלה.
ומכל מקום מותר לקפל צד הימין ולהניחה על כתף שמאל כדרך שמתעטפין בטליתות של מצוה ולצאת כן לרשות הרבים - הואיל וכך הוא דרך לבישתה אף בבית.
וכן יוצא אדם בסודר המקופל ומונח על כתפו הואיל וכך הוא דרך לבישתו ואינו צריך לכרוך נימא מן הסודר על אצבעו שלא יפול מעליו. אבל במקומות שאין כך דרך לבישתו כגון במדינות אלו אם רוצה להוציא סודר - צריך לכסות בו ראשו ורובו דרך מלבוש גמור.
ואם אין הסודר רחב כל כך לכסות ראשו ורובו יש לו תקנה לעשותו כמין אבנט ולצאת בו דהיינו שיקשור ב' ראשי הסודר (שמלפניו) זה בזה (כנגדו) למטה מכתפיו (וגם אמצעות הסודר שמלאחריו יהא משוך למטה מכתפיו) שנמצא עשוי כמין אבנט ומותר לצאת בו (אף שחגור באבנט אחר למטה - להמתירים לצאת בב' חגורות כמו שיתבאר).
ויש מי שאומר שאף במקומות שדרך לבישתם הוא בסודר המקופל על כתפיהם צריך שיהא הסודר רחב לכסות ראשו ורובו אם יפשיטוהו מקיפולו, ואם אינו רחב כל כך אין שם מלבוש עליו ואין יוצאין בו אלא אם כן עשאו כמין אבנט כמו שנתבאר.
ויש להם לחוש לדבריו:
לח היוצא במעות הצרורים לו בסדינו שהוא לבוש בו - חייב, אף על פי שאינו אוחזם בידו, לפי שדרך להוציא כן בחול לפעמים.
אבל היוצא במעות התפורים בבגדו - פטור, שאין דרך הוצאה בכך.
אבל אסור לצאת בו מדברי סופרים, בין שתפורים בו מעות בין כסף וזהב שאינם מוקצים.
ובמקום הפסד, כגון שהוא בין הנכרים שאי אפשר לו להפקידם אצלם וגם לא להניח הבגד בביתם שלא יגנבוה ממנו כשיצא החוצה - נוהגין להקל לצאת בהם. לפי שיש אומרים שכל שבות שהוא שינוי מדרך החול לא גזרו עליו במקום הפסד מרובה כמו שיתבאר בסי' ש"ז.
וגם יש אומרים שעכשיו אין לנו רשות הרבים אלא כרמלית ואפילו הוצאה כדרכה אינה אסורה בה אלא מדברי סופרים.
ומכל מקום אין להקל אלא כשאי אפשר לו שלא לצאת לכרמלית, כגון שמתיירא לישב כלוא בבית כל היום, שלא ירגישו הנכרים שיש אצלו מעות ויחפשו כליו לגוזלם ממנו, או אפשר שיבא לידי סכנה שיהרגוהו בשביל מעותיו.
אבל אם אפשר לו שלא לצאת, כגון שהוא בין ישראלים אלא שאינו מאמינם להפקידם אצלם או להניח הבגד בביתם ישב בבית כל השבת ולא יצא בהם לכרמלית.
ואם אין חשש להפקיד אצלם או שאין חשש להניח הבגד בבית - יש <(ט)> להחמיר לפושטו מעליו מבעוד יום שלא יהא לבוש בו בשבת אפילו בבית, שמא ישכח ויצא בו כמו שיתבאר בסי' ש"ג:
לט וכל זה בתפורים בבגדו שאין זו הוצאה כדרכה, אבל אם הם צרורים בו או שהם בכיס התפור בו שדרך להוציא בו בחול או שהן באזור חלול שדרך להוציא בו כשפיו למעלה, או שהן בין בגדיו לבשרו במקומות שדרך להוציא כן בחול לפעמים - אסור לצאת בהם אפילו לכרמלית, אע"פ שמתיירא לישב עמהם בבית שלא ירגישו בו הנכרים.
ואפילו לטלטל המעות להצניעם באיזה מקום באותה חצר אסור שלא התירו שום שבות גמור משום הפסד מרובה.
ואפילו אם הם מעות מנוקבים שאין יוצאין בהוצאה בשפוי - לא מפקע שם מוקצה מהם אלא אם כן הם של כסף ושל זהב ונקובים כדי לתלות בצואר בתו לתכשיט (שאז מותר לטלטלן אף שלא במקום חשש הפסד כלל אם הם מיוחדים לכך).
ומכל מקום מותר לו <(י)> לשאת המעות אצלו באותו חצר לפי שזהו טלטול כלאחר יד כיון שאינו מטלטלן בידו אלא בגופו ובלבד שיש חשש הפסד אם לא ישאום אצלו שאם לא כן אף אם אינם מעות המוקצים אלא שאר כסף וזהב יש להחמיר שלא לשאת אותם אצלו שמא ישכח ויצא בהם כמו שנתבאר:
מ וכל זה <(יא)> כשההפסד הוא בא בענין שאין נבהל כל כך בשבילו, ואינו נחפז כל כך מחמתו להצלת ממונו - כגון זה ששובת בין הנכרים שמתיירא שלא יגזלו ממנו מעותיו, שאינו בהול כל כך כשאין מתירים לו לצאת בהם מביתם, כיון שעדיין אין שום אדם בא לגזול ממנו.
אבל מי שלסטים באים עליו לגזול ממונו או שעבדי המושל באים לחפש בתיבתו לקחת ממונו שהוא בהול ונחפז להציל מהם - יש מתירים לטלטל מעותיו בידו להחביאם במחבואות. ואם אין לו מחבא באותו חצר - יש מתירין אפילו להוציא למקום אחר דרך כרמלית.
לפי שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ובודאי יצילם מהפסד, ואם לא נתיר לו להציל ע"י טלטול מוקצה וטלטול הכרמלית שהן מדברי סופרים, יש לחוש שלא יבא לידי איסור של תורה בהצלתם, שיחפירם בקרקע וכיוצא בזה.
(שכיון שהוא בהול ונחפז בהצלתם ימהר להצילו בכל הצלה שתזדמן לו יותר במהרה, כי אומר בלבו האיך שאעשה לא אעשה בהיתר. משא"כ כשהתירו לו חכמים להציל ע"י איסור של דבריהם לא יציל ע"י איסור של תורה).
ולענין הלכה אין להקל אלא באיסור טלטול מוקצה, אבל לא באיסור הכרמלית כמו שיתבאר בסי' של"ד:
מא לבדים הקשים הרבה - אסור להוציאם לרשות הרבים או לכרמלית כשהוא מעוטף בהם דרך מלבוש - לפי שאינם ראוים למלבוש ונראים כמשוי. אבל אם אינם קשים הרבה מותר אפילו אינו צריך כלל להתעטף בהם ואין מתעטף בהם אלא כדי להוציאם לרשות הרבים לישב עליהם שם הוא או אחר. ובלבד שיתעטף בהם ראשו ורובו. אבל אם לא כסה בהם ראשו אלא כל גופו בלבד - לא נעשו מלבוש על ידי כן ואסור להוציאם אפילו אם צריך להם להתכסות בהם גופו.
וכן הדין בכל דבר שאינו מלבוש ורוצה להוציאו ע"י שיתעטף בו כדרך מלבוש כגון סדין או סודר במדינות אלו, כמו שנתבאר למעלה:
מב מותר לצאת לרשות הרבים בשני מלבושים השוים זה על גבי זה אע"פ שאינו צריך אלא לאחד מהם ואינו מוציא השני אלא לצורך חברו. ואין השני נראה כמשוי - הואיל והוא לבוש בו ואפילו מיני מלבושים שאין דרך לעולם להתלבש בשנים לצורך עצמו, כגון שתי חגורות זו על גבי זו אין השניה חשובה משוי הואיל והוא חגור בה.
ויש חולקין בזה ואוסרין שתי חגורות שכיון שלו בעצמו אין שום הנאה ותועלת ללבישתו מהחגורה השניה, ואינו מוציאה אלא לצורך חבירו - הרי הוא משוי. וכן ראוי לנהוג.
ואף אם אינו מוציאו לצורך חבירו אלא שחוגר חגורה חשובה על גבי חגורה קרוע - אסור שכיון שבהחשובה בלבדה די לו לצורך לבישתו הרי השניה חשוב משוי אף על פי שהוא חגור בה כיון שאין דרך לחגור כן. אבל במקומות שדרך לחגור ב' חגורות מותר לצאת בהן.
ובכל מקום מותר לצאת בב' חגורות כשיש מלבוש מפסיק ביניהם, כגון התחתונה על גבי החלוק והעליונה על גבי הסרבל, שאז יש הנאה ותועלת משתיהן. וכן בכל ענין שיש לו בעצמו הנאה ותועלת ללבישתו משתי החגורות. ואף אם עכשיו אינו צריך הוא אלא לאחת מהן ומוציא השניה לצורך חבירו - הואיל וחגור בענין שדרך לחגור בה לפעמים לצורך עצמו אינה משוי ומותר:
מג וכל זה בחגורה, אבל בשאר מלבושים אפילו אותם שרוב הפעמים אין דרך להתלבש בשנים השוים לצורך עצמו, כגון שני חלוקים זה על גבי זה, או שני סרבילים זה על גבי זה, או ב' אנפלאות זו על גבי זו - הואיל ובימות הקור דרך הוא לפעמים להתלבש בשנים ושלשה מלבושים או יותר - הרי הם חשובים דרך מלבוש כל השנה, ומותר להוציאם אפילו לצורך חברו.
וכן מותר לצאת בשני כובעים (אפילו לצורך חבירו לפי) שכן דרכו בחול לשום כובע גדול על גבי כובע קטן, ובלבד שיהא בענין שלא יוכל הרוח להפריח כובע העליון מעל ראשו, כמו שיתבאר:
מד בבתי ידים (שקורין הענטשי"ך) מותר לצאת לפי שהם מלבוש של הידים. ויש מי שמחמיר להצריך שיתפרום מערב שבת בבתי ידים של מלבושיו, (או שיקשרם בהם קשר של קיימא יפה) - לפי שלפעמים צריך למשמש בבשרו מפני כינה או פרעוש העוקצים אותו, ואינו יכול למשמש בידים הלבושים בבתי ידים, וצריך להוציא יד אחד מבית יד אחד ואוחז הבית יד בידו השניה שלא כדרך מלבוש שמא ישכח ויביאנה כך ד' אמות וראוי לחוש לדבריו.
אבל באותו בית יד שלנו שמשימין בו שתי הידים אחת מפה ואחת מפה מותר לצאת בו בלי שום קשירה ותפירה לפי שאף אם יוציא ממנו ידו אחד כדי למשמש בה באיזה מקום ישאר עדיין לבוש על ידו השניה, ואין כאן איסור כלל אם ילך כך ד' אמות. ואין חוששין שמא יוציא ממנו שתי ידיו ואחר כך ישכח ויאחזנו בידו וילך בו ד' אמות.
ויש מחמירין גם בזה. (וטוב לחוש לדבריהם במקום שאפשר שאין הקור גדול כל כך) אבל המנהג להקל (בכל ענין):
מה מותר לצאת בטלית המצוייצת כהלכתה אפילו בלילה שאינו זמן ציצית - שאין הציצית הכשירות חשובין משוי אלא הרי הן מנוי הבגד ומתכשיטיו כמו האימרה וכיוצא בה.
במה דברים אמורים באיש אבל באשה שיצאתה בטלית המצוייצת - חייבת שמשוי הוא לה זו[6]. ואם אינה מצוייצת כהלכתה הרי הן משוי אף לאיש ולא יצא בה ואם יצא חייב חטאת מפני שאותן החוטין חשובין הן בעיניו ודעתו עליהם עד שישלימם ויעשם ציצית ולפיכך אינם בטלים לגבי הטלית אע"פ שהם קשורים בו קשר של קיימא:
מו אבל מותר לצאת מעוטף בכילה שתלויין בה רצועות שמושכין אותה בהן על גבי כלונס שעל גבי המטה, אע"פ שהרצועות אינן צריכין כלל לכילה כשמתעטף ויוצא בה - מכל מקום כיון שאינן חשובין כלל הרי הן בטלין לגבי הכילה.
לפיכך מותר לצאת ברצועות התלויות באבנט - שאינן חשובות - ובטילות לגבי האבנט. אבל אם הן של משי הרי הן חשובות ואינן בטילות ואסור לצאת בהן אלא אם כן המנעלים או הבתי שוקים קשורין בהם שאז הן משמשות ללבישתו ואינן משוי:
מז וכן הדין בכל דבר שנפסק מן הבגד וראשו אחד מחובר לבגד כגון לולאות וכיוצא בהן - אם הוא חשוב אסור לצאת בו, שכיון שאינו משמשת כלום לבגד מחמת שנפסק ראשו אחד הרי הוא משוי ואינו בטל לגבי הבגד כיון שהוא חשוב ודעתו עליו.
אבל אם אינו חשוב הרי הוא בטל לגבי הבגד ומותר לצאת בו:
מח כובע גדול שמשימין על הראש כדי לעשות צל על הפנים להגין מפני החמה, או כדי להגין מפני הזבובים וכל כיוצא בזה שהוא מתכוין בלבישתו שיאהיל עליו להגין מאיזה דבר - אסור ללובשו בשבת אפילו בתוך הבית, משום איסור עשיית אוהל אם הוא מתפשט להלן מראשו טפח על טפח. (ואפילו הוא כנגד פניו בלבד).
בד"א כשהטפח המתפשט (הזה) הוא קשה וחזק, שאינו נכפף למטה. אבל אם נכפף למטה אף אם בולט הרבה יותר מטפח סביבות כל ראשו - אין שם אוהל עליו ומותר.
לפיכך מותר לפרוס הטלית על ראשו אע"פ שבולט הרבה להלן מראשו, אלא אם כן הוא ממין בגד הקשה (שקורין גרא"ב גרי"ן)
ויש אומרים שלא אסרו אלא כשהוא קשה ביותר כעין גג (שאי אפשר לו בקל להיות נכפף לכן יש עליו שם אוהל. אבל אם אינו קשה ביותר אין שם אוהל עליו ומותר)
ויש <(יב)> מי שמיקל עוד שאם אינו עומד בשוה אלא בשיפוע אין שם אוהל עליו ומותר, אף שהוא קשה ביותר.
וטוב להחמיר (בכל זה שיהא נכפף ממש למטה מאיליו ואז אף אם מגביהו ומעמידו בשוה בידו אין בכך כלום).
וכל זה כשמתכוין בו להאהיל עליו להגן מאיזה דבר, אבל אם אינו מתכוין רק לכסות ראשו אע"פ שממילא נעשה אוהל סביבו - אין בכך כלום, לפי שכל אוהל שאין לו דפנות תחתיו אין איסור בעשייתו אלא אם כן מתכוין בו לעשיית אוהל כמו שיתבאר בסי' שט"ו:
מט לפיכך מותר ללבוש כובע גדול של לבד, הנהוג בקצת מקומות, שקורין (בריטי"ל), אף אם יש בתוכו נייר קשה שעל ידי כן מתקשה ביותר ועומד בשוה - כיון שאינו מתכוין לאוהל אלא לכסות ראשו.
ובמקומות שנהגו להקל בכל ענין אף אם הוא מתכוין לאוהל אין למחות בידם כי יש להם על מה שיסמכו - שיש מתירין לגמרי בכל ענין שסוברים שלא גזרו כאן משום עשיית אוהל הואיל ונעשה דרך לבישה:
נ וכל זה ללבוש הכובע בבית, אבל אסור ללבוש על גבי כובע קטן שעל ראשו ולצאת בו אע"פ שאינו מתפשט טפח להלן מראשו - לפי שיש לחוש שמא יפריחנו הרוח מעל ראשו וישכח ויביאנו בידו ד' אמות, אלא אם כן הוא מהודק בראשו או שהוא עמוק שראשו נכנס לתוכו ואין הרוח יכול להפריחו מראשו או שהוא קשור ברצועה תחת גרונו - שבזה אין לחוש לכלום.
ובמקומות שאין דרך בני אדם לילך ברחוב בכובע קטן בלבד בלי כובע זה הגדול - מותר לצאת בו בכל ענין שבודאי לא ילך ד' אמות בלעדו.
אבל אם יש עליו כובע שדרך לילך בו ברחוב לפעמים - אסור ללבוש עליו שום כובע אחר בין גדול בין קטן, אף על פי שהוא צריך לו מחמת הקור וכיוצא בזה אלא אם כן הוא בענין שאין לחוש בו שמא יפילנו הרוח מעל ראשו כמו שנתבאר:
נא מי שמצא תפילין בשבת ברה"ר או בשדה או בכל מקום שאינן משתמרים מכלבים וכיוצא בהם, ויכולין לבא לידי בזיון, כיצד יעשה - אם יש בהם רצועות קשורות שיכול ללבשן יכניסן לעיר זוג זוג דהיינו שילבישן כדרכן בחול תפילין של יד על זרועו ושל ראש על ראשו ונכנס וחולצן בעיר, (בחצר החיצונה שהוא מקום המשתמר ראשון) וחוזר ויוצא ולובש זוג אחר עד שיכניס כולן.
ואינו יכול ללבוש ב' זוגות כאחת, אף על פי שלא יעבור בזה בבל תוסיף - שהרי שבת אינו זמן תפילין כלל, וכשמוסיף על המצוה שלא בזמנה לא שייך בל תוסיף כלל - מכל מקום כיון שבחול אין לובש לעולם ב' זוגות א"כ זוג השני אינו נקרא דרך לבישה אלא כמשוי הוא, ולא התירו חכמים משום בזיון התפילין אלא זוג אחד שהוא כדרך לבישה בחול ואינו נראה כמשוי. ואין איסורו שלא במקום בזיון אלא משום גזירה שמא יביאנו בידו כמו שנתבאר למעלה:
נב ואם היו זוגות הרבה בענין שלא יספיק היום להכניס כולן זוג זוג דרך לבישה, כיון שיצטרך להכניס גם משתחשך - לא יכניסן כלל ביום אלא ישב כאן לשמרן עד שתחשך ואז יכניס כולן בידיו.
וכל זה באיש, אבל אשה שמצאה תפילין אפילו הן זוג אחד תשב ותשמרן עד הלילה ולא תכניסן לעיר דרך מלבוש, שכיון שאין הנשים מניחות תפילין בחול אינן מלבוש להן אלא משוי גמור.
ואם מתיירא לישב כאן עד שתחשך מפני ליסטים שודדי לילה - יטול כולן בידיו מיד ויוליכן פחות פחות מד' אמות כדרך שנתבאר בסי' רס"ו, עד שמגיע לחצר החיצונה. או נותן כולן לחבירו שאצלו בתוך ד' אמות וחבירו לחבירו שאצלו עד שיגיעו לחצר החיצונה של עיר שהוא מקום המשתמר הראשון. וכשיגיע לפני החצר ההוא יושיט אותן לחבירו העומד בחצר, וחבירו יטלן מידו בשעה שהוא הולך, שנמצא הוא עושה עקירה מרשות הרבים וחבירו עושה הנחה ברשות היחיד.
או יכניסו אותן זוג זוג דרך לבישה אם יש שהות ביום להכניס כולן.
אבל לא יזרקם לחצר כלאחר יד כמו שנתבאר בסי' רס"ו - מפני בזיון התפילין כמ"ש בי"ד סי' רפ"ב:
נג ואם הוא בימי הגזירה שגזרו שלא להניח התפילין, שיש בו סכנה אפילו לישב עליהן לשמרן, וכל שכן להביאן בידיו שיאמרו שהוא מניח תפילין - מכסן במקומן והולך לו, בין שהם הרבה בין שהם מעט:
נד וכן אם מצא ספר תורה בשדה בימי הגזירה שגזרו שלא ללומדו מכסהו במקומו והולך לו ואם אינו זמן הגזירה צריך לישב ולשמרו עד שתחשך ואז יביאנו לביתו ואם היו הגשמים יורדים שמתקלקל הספר אם יהיה כאן עד הלילה יתעטף בהספר כעין מלבוש וחוזר ומכסה עליו בבגדיו ומביאו לביתו מיד שאף שאינו דרך מלבוש גמור התירו לו מפני כבוד התורה:
נה הבא להציל כליו מפני הדליקה האיך יוציאם דרך רשות הרבים יתבאר בסי' של"ד:
נו המלבן את הצמר או את הפשתן וכן כל כיוצא בהן ממה שדרכן להתלבן חייב והוא מאבות מלאכות שכן במשכן היו מלבנים הצמר והפשתים העשויים למלאכות המשכן והמכבס בגדים הרי הוא תולדת מלבן וחייב והסוחט את הבגד עד שיוציא המים שבו הרי זה כמכבס בגדים וחייב משום מלבן.
לפיכך אסור לילך בשבת במקום שיכול להחליק וליפול במים שמא ישרו בגדיו במים וישכח ויסחוט ואם הלך ונפל ונשרו בגדיו במים וכן מי שנשרו בגדיו בגשמים הרבה שירדו עליהם אינו צריך לפושטן מיד אלא יכול להלך בהן (כל היום) ואין חוששין שמא ישכח ויסחטם בהילוכו (בהם) אבל לא ינערם מן המים כמו שיתבאר בסי' ש"ב.
וכשפושטן מעליו לא ישטחם לנגבם בשבת מפני מראית העין שהרואה אותם שטוחים לנגב יאמר שכבסן בשבת ואפילו לשטחם בחדר שאין שם רואה אסור שכל דבר שאסרו חכמים מפני מראית העין שלא יחשדוהו שעשה איסור של תורה אסור אפילו בחדרי חדרים מפני שיש לחוש שמא יארע פעם אחת שיבא אחד פתאום לשם ויראהו ויחשדהו שעבר על דברי תורה לפיכך לא רצו לחלק בגזרתם ואסרו בכל ענין אף אם הוא בענין שאין לחוש לכך:
נז ולא אסרו אלא לשטחם בשבת אבל אם היו שטוחים מערב שבת אינו חייב לסלקן בשבת מפני מראית העין אבל לשטוח בשבת אסרו בכל ענין אפילו לא נשרו במים אלא מן הזיעה:
נח בגד השרוי במים אפילו אין שם אלא שרייה מועטת אסור לנגבו סמוך לאש אע"פ שאינו שוטחו שם אלא מנגבו שם כשהוא לבוש בו שאין כאן מראית העין - אעפ"כ אסור משום בישול שהמים הבלועים מתבשלים שם אם הוא סמוך לאש כל כך עד שהבגד יכול להתחמם שם כל כך עד שהיד סולדת בו אבל אם אינו סמוך כל כך מותר לנגבו שם כל שאינו שוטחו:
נט בגד השרוי במים אסור לטלטלו לאחר שפשטו מעליו שמא ישכח ויסחטנו אלא אם כן הוא בגד שאינו מקפיד על מימיו ואף בחול לא היה סוחטו או שאין בו אלא שריה מועטת שאין דרך להקפיד עליה לסוחטה.
ואם נשרו בשכר או ביין אדום או בשאר משקין שאינם מלבנים - מותר לטלטלו אע"פ שנשרו הרבה. ואף לכתחלה מותר להשרותו בהם כגון לסננם עליו כמו שיתבאר בסי' שי"ט וש"כ(ז):
ס הרוחץ פניו ידיו ורגליו בחמין שהוחמו מערב שבת או אפילו כל גופו בחמי טבריא או בצונן - התירו לו להסתפג במטפחת או בסדין וכיוצא בהן אע"פ שמקפיד על מימיהם לסוחטם בהם בחול - לא חששו שמא ישכח ויסחטם בשבת לפי שזהו דבר שאי אפשר לגזור עליו, שכיון שכל הרוחצין מסתפגין אם אתה אוסרו להסתפג אף אתה אוסרו ברחיצה וזהו דבר שאי אפשר. שפעם אחת גזרו שלא לרחוץ מפני הבלנים שהיו מחמין חמין בשבת ואמרו מערב שבת הוחמו ואח"כ ראו שאין הדבר עומד וחזרו והתירו.
ומותר לו גם כן להביא המטפחת בידו מבית המרחץ לביתו אם יש שם עירוב ואין חוששין שמא ישכח ויסחטנו בהליכתו (שאם נחוש לכך ונאסור לו להביאו הרי אנו אוסרים להסתפג שאי אפשר לו להפקירו ולהניחו בבית המרחץ) ואסור לו למוסרו להבלן מפני שהבלנים חשודים על הסחיטה לסחוט בידים.
ואף עכשיו בזמן הזה שאפשר לעמוד בלא רחיצה בשבת וא"כ אפשר למונעו מלהסתפג אעפ"כ אין איסור בדבר מאחר שלא נאסר מעולם במנין חכמים ומכל מקום טוב להסתפג בדבר שאינו מקפיד על מימיו לסוחטו אף בחול:
סא מותר לעמוד על שפת הנהר ולרחוץ ידיו בנהר ואין בזה איסור במה שמוציא המים שעל ידיו מן הנהר אל שפתו לפי שהנהר הוא כרמלית ושפת הנהר הוא ג"כ כרמלית ומותר להוציא מכרמלית לכרמלית בפחות מד' אמות, רק שיזהר לנגב ידיו יפה מיד שהוציאם מהנהר קודם שילך ד' אמות וכן הרוחץ בנהר צריך לנגב גופו יפה כשעולה מהנהר שלא ישארו עליו מים ויטלטלנו ד' אמות בכרמלית.
אבל ההולך ברשות הרבים ומטר סוחף עליו ועל לבושו - לא הקפידו חכמים על זה. לפי שהוא דבר שאי אפשר לעמוד עליו שלפעמים אדם הולך ברשות הרבים ופתאום ירד הגשם עליו לכן התירו לו בכל ענין (אף לצאת מביתו בשעת הגשם שאין לאסור דבר לחצאין):
סב בעלי הקרחה שמניחין על ראשיהם פשתן סרוק או צמר מנופץ שיהא נראה כשער בראשיהם מותרים להניחו בראשיהן בשבת ולצאת בו לרשות הרבים שתכשיט שלהם הוא ובלבד שהוכנו מבעוד יום בענין שאין בו איסור משום טלטול מוקצה וע"ד שיתבאר בסי' ש"ח:
סג מותר לתלות מצנפת בצוארו למי שיש לו מכה בראשו או בזרועו ולצאת בו לרשות הרבים וכן לכרוך סמרטוטין על היד או על האצבע שיש בו מכה ולצאת בהם לרשות הרבים וכל שכן אם כרוכים על המכה ממש כמו שנתבאר למעלה (ע"ש הטעם):