שג דיני תכשיטי אשה ובו כ"ד סעיפים:

א לא תצא אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן ולא ברצועות הכרוכין לה על ראשה גזירה שמא תזדמן לה טבילה בשבת ואם יהיה לה היתר לצאת בחוטין ורצועות אלו תלך בהם ג"כ לבית הטבילה ושם תצטרך לרפותם שלא יהיו מהודקים על ראשה שלא תהא חציצה בטבילה ויש לחוש שמא תחלצם לגמרי מעל ראשה ואחר הטבילה שמא תשכח שהוא שבת ותביאם בידה לביתה שלא תרצה לחזור ולקושרם על ראשה כי רגילות הוא אף בחול לפעמים כשחולצת תכשיטין קטנים חוץ לביתה לאיזה צורך אינה מקפדת לעולם לחזור וללבשם אלא נושאת אותם בידה לפעמים עד ביתה אבל אין רגילות כלל לעשות כן בתכשיטין גדולים כגון חגורה וסרבל שהם מעיקר המלבוש ואינה הולכת ממקומה עד שתחזור ותלבשם לפיכך אין חוששין שמא תביאם בידה לביתה אחר הטבילה ואפילו נשים זקנות שאינן צריכות לטבילה (וכן הבתולות) אסורות לצאת ברצועות וחוטין אלו שלא חלקו חכמים בגזרתם בין אשה לאשה:

ב ואם החוטין והרצועות <(א)> קלועין בתוך שערה מותרת לצאת בהן שאם תזדמן לה טבילה היא זהירה להתיר קליעתה מבעוד יום שבשבת אסור להתיר קליעת השער כמו שיתבאר ואם החוטין הם (חלולים עשוים מעשה רשת) (מעשה אריגה) שאינה יכולה למותחן ולהדקן בחזקה על ראשה ומפני כך המים באים בהן ואינן חוצצים מותרת לצאת בהן בשבת אף שאינן קלועין בתוך שערה ובלבד שלא יהיו מזוהבין שאז היא מקפדת עליהם שלא ללכלכם במים ומסירתן מעליה קודם טבילה וכן לא יהיו מטונפות בטיט לפי שמקפדת ג"כ עליהם להסירם קודם טבילה כדי שלא ימחה הטיט במים ויטנוף על בשרה בעלייתה מן הטבילה:

ג מותרת אשה לצאת בחוטין הכרוכין בצוארה מפני שאין אשה חונקת עצמה להדקם בחזקה סביב צוארה ומן הסתם הם רפוים וא"כ אינם חוצצים שהמים באים בהם אבל בקטלא שבצוארה והוא בגד שתולה בצוארה כנגד לבה ויש לו מקום שנצים כעין שעושים למכנסיים ותוחבת בו רצועה רחבה וקושרת הרצועה סביב צוארה אסורה לצאת בה לפי שהיא חונקת עצמה ברצועה זו כדי שתראה כבעלת בשר שמתוך שהרצועה רחבה אינה מזיקתה והרי זו חציצה בטבילה ואף אם רצועה זו רפויה על צוארה שאינה חוצצת אסורה לצאת בבגד זה אם הוא חשוב ומצוייר בזהב גזירה שמא תחלצנו מעליה להראות נויו לחברותיה כדרך הנשים שהן שחצניות ומראות תכשיטיהן זו לזו ואח"כ תשכח שהוא שבת ותביאנו בידה ד' אמות ברשות הרבים: ה לא תצא בכבול והוא כיפה של צמר דהיינו חוטי צמר ארוגים ברוחב שתי אצבעות כשיעור ציץ ומניחתו סביב פניה לתכשיט במקום ציץ ויש לחוש שמא תשלפנו להראותו: 

ד וכן לא תצא אשה בטוטפת והוא כמין ציץ על מצחה ומגיע לה מאוזן לאוזן ולא בשרביטין והוא ג"כ כמין ציץ שכורכתו על ראשה ותולה לה על לחייה מכאן ומכאן בין שהם של כסף וזהב בין שהם של מיני צבעונין והוא שאינן תפורים לשבכה שאז יש לחוש שמא תשלפם להראותה לחברותיה אבל אם הם תפורים לשבכה אין לחוש לכך שודאי לא תחלצם עם השבכה שלא תגלה שערה.

במה דברים אמורים בנשואה אבל בתולה שאינה חוששת לגילוי שערה יש אומרים שאסורה לצאת בהם אף אם הם תפורים בשבכה שמא תחלצם עם השבכה כדי להראות נויה ואחר כך תשכח ותביאם בידה:

ה לא תצא בכבול והוא כיפה של צמר דהיינו חוטי צמר ארוגים ברוחב שתי אצבעות כשיעור ציץ ומניחתו סביב פניה לתכשיט במקום ציץ ויש לחוש שמא תשלפנו להראותו:

ו לא תצא באיצטמא דהיינו מטלית שתולין בה חוטין של צבעונין כעין גלופקרין ותולין אותה לכלה להפריח ממנה הזבובים שאם יעמוד לה זבוב על פניה היא מתביישה לטורדו ומצטערת בו ואין דבר זה תכשיט לה כלל וכמשוי הוא ולכן לא תצא בו אע"פ שהיא צריכה לו:

ז לא תצא בעיר של זהב יש אומרים שהוא תכשיט עגול ומציירין בו צורת ירושלים ויש בו לשון באמצעו שבו מחברין אותו למלבוש ויש אומרים שהוא כעין עטרה על הראש ומציירין בו צורת ירושלים (ולענין הלכה אין בדבר מחלוקת כלל שלדברי הכל כל תכשיט שאפשר לה לשלפו ולהראותו אסורה לצאת בו בין שהוא על ראשה בין שהוא במלבושה ואפילו אינה מצוייר אלא שדברו חכמים בהווה בימיהם ופרטו כל התכשיטים שהיו בימיהם):

ח יוצאת אשה בכליל של זהב בראשה שאין יוצאה בה אלא אשה חשובה שאין דרכה לשלף ולהראות ולכן לא גזרו על כליל זה בין שהוא עשוי מחתיכות של זהב חרוזות בחוט בין שאותן חתיכות קבועות במטלית אבל אותן תכשיטין שכל הנשים (עשירות) רגילות בהם גזרו עליהם אף לאשה חשובה שלא רצו לחלק בתכשיט אחד בין אשה לאשה:

ט רסוקיא דהיינו חתיכת מעיל רחבה אם יש בה רצועות קצרות תלויות בה לקשרה בהן ולהדקה סביבותיה מותרת לצאת בו כיון שהוא מהודק יפה ואין חוששין שמא יותר הקשר ותפול מעליה אבל אם אין בה רצועות אסורה לצאת בה שמא תפול מעליה ותשכח ותביאנו בידה:

י לא תצא בנזמי האף שמא תשלפם להראותם אבל יוצאת בנזמי האוזן מפני שאזניה מכוסות בקישוריה וטורח הוא לה לגלותן לשלוף מהן הנזמים להראותן ובמקומות שנוהגין לגלות האזנים אסורה לצאת גם בנזמי האוזן ולכן הבתולות שאזניהן מגולות אסורות לצאת בנזמים:

יא דרך הנשים להעמיד קישוריהן במחטין כגון מפתחי חלוקה וצעיפה וכיוצא בהן ומותרת לצאת במחט זו מן התורה אע"פ שאין עליה שם תכשיט ומלבוש כלל שכיון שהיא משמשת לה לצורך לבישה הרי היא כבית יד להמלבושים.

במה דברים אמורים במחט שאינה נקובה אבל מחט נקובה אין דרך הנשים להעמיד בה קישוריהן והרי היא משוי גמור ולכן לא תצא בה ואם יצאת חייבת (ואע"פ שהוציאה אותה ע"י קישוריה ולא בידה אין זו הוצאה שלא כדרכה מטעם שנתבאר בסי' ש"א).

ואף מחט שאינה נקובה שראשה אחד עב ועשוי כעין תכשיט אסורה מדברי סופרים להעמיד בה קישוריה משום גזרה שמא תשלפנו להראותה ועכשיו נהגו להקל במחט שאינה נקובה שראשה אחד עב מפני שאינו עשוי כעין תכשיט.

והוא שמעמדת בה קישוריה אבל אם אינה מעמדת בה קישוריה אף שצריכה לה לאיזה צורך שיהיה כגון לחלוק בה שערה וכיוצא בהן כיון שאינה משמשת לה לצורך לבישה הרי היא משוי גמור כשאין ראשה העב עשוי כעין תכשיט שאין אדם יכול לצאת בכל החפצים הצריכים לו כשאינן לא מלבוש ולא תכשיט ואם הוא עשוי כעין תכשיט אסור מדברי סופרים משום גזירה:

יב טבעת שיש עליה חותם אינה תכשיט לאשה אלא משוי גמור שאין דרך הנשים להתקשט בטבעת אלא כשאין עליה חותם ואם יצאה בה חייבת ואין זו הוצאה שלא כדרכה מפני שלפעמים נותן האיש בחול לאשתו טבעתו שיש עליה חותם להוליכה לבית להצניעה והיא משימה אותה באצבעה עד שמגעת לביתה ונמצא שדרך הוצאה היא אף לאשה לפעמים להוציא באצבעה טבעת שיש עליה חותם וכיון שאינה תכשיט לה חייבת עליה כשהוציאה בשבת אבל כשיצאת בטבעת שאין עליה חותם פטורה אבל אסורה מדברי סופרים משום גזירה שמא תשלפנה מאצבעה להראותה:

יג לא תצא בכוליאר והוא תכשיט שקושרת בו מפתחי חלוקה ולא בכובלת והוא קשר שקשור בה בושם שריחו טוב ואשה שריחה רע טוענתו עליה ובשבת אסורה לצאת בו משום גזרה שמא תשלפם מעליה להראותו:

יד אם חסר לה שן אחד ומשימה שן אחר במקומה אם הוא של זהב לא תצא בו משום שהוא משונה במראיתו משאר השיניים ושמא ישחקו עליה ותטלנו משם בידה ותשכח ותביאנו אבל אם הוא של כסף שהוא דומה במראיתו לשאר השיניים וכל שכן אם הוא שן של אדם מותרת לצאת בו:

טו לא תצא במנעל הקרוע למעלה שמא ישחקו עליה ותחלצנו מעל רגלה ותביאנו בידה ולא תצא במנעל חדש שלא הלכה בו עדיין שמא לא יבא למדת רגלה ותחלצנו ותביאנו בידה אבל אם נסתה ללכת בו מאתמול כבר הכירה בו שהוא מכוון לה או אינה מקפדת כלל על זה וכל זה באשה אבל איש מותר לצאת בין במנעל הקרוע בין במנעל חדש שלא נסה ללכת בו מאתמול מפני שאין האיש מקפיד כל כך על מנעליו כמו האשה שהיא שחצנית ושאר מלבושים שהם קרועים או חדשים אף האשה מותרת לצאת בהם לפי שבדברים גדולים שהם עיקר המלבוש אין חוששים בהם שתשלפם מעליה כמו שנתבאר למעלה:

טז יוצאת בחוטי שיער הכרוכים לה על שער ראשה שאינן דומין לחוטי צמר ופשתן שמסירתן מעל ראשה כשצריכה לטבול משום חציצה. אבל חוטי שער אין חוצצין על שער ראשה מפני ששער בשער אינו יכול להיות מהודק יפה שלא יבואו המים ביניהם, ולכך אינה צריכה להסירם בשעת טבילה.

ואפילו אם חוטין אלו הם עשויים משער חברתה שאינה דומה במראיתו לשער שלה. ואפילו הם משער של בהמה אין חוששין שמא ישחקו עליה ותסירם בידה. ובלבד שלא תצא ילדה ששערותיה שחורות בחוטין העשויות משערות של זקנות שהן לבנות, ולא תצא זקנה בחוטין של שער ילדה - מפני ששחור על גבי לבן או לבן על גבי שחור הוא מגונה, וישחקו עליה ותסירם מראשה ותביאם בידה.

אבל לא תצא בפיאה נכרית דהיינו קליעת שער תלוש שנותנת על שערה כדי שתראה כבעלת שער הרבה - שמא תחלצנה מעל ראשה להראותה או שמא תפול מעל ראשה ותביאנה בידה:

יז יוצאת בקשר שעושין לרפואה מקיטוף עין הרע שלא ישלוט - מפני שקשר זה הוא כקמיע מומחה שנתבאר בסי' ש"א. 

ויוצאת במוך שבאזנה שנותנת לבלוע ליחה של צואת האוזן. והוא שהמוך קשור באזנה קשר מהודק שלא יוכל ליפול. וכן במוך שבסנדלה אם הוא קשור בסנדלה או בעקיבה - מפני שמוך זה הוא לה כמו תכשיט ומלבוש, שהרי הוא משמש להנאת גופה כמו שאר מלבושים. 

ובסנדל ומנעל הסתומים מכל צד - מותר אפילו אין המוך קשור כלל, כיון שאי אפשר לו ליפול משם. אבל אם הם פתוחים אפילו מצד אחד צריך לקשרו שם:

יח ויוצאת במוך שהתקינה לנדתה שיבלע בו הדם, אע"פ שאינו קשור בירכותיה - שאם יפול לא תביאנו בידה מחמת מאיסותו, ואפילו עשתה לו בית יד. 

במה דברים אמורים כשמשימה אותו שם כדי שלא יפול הדם על בשרה ויצערנה כשיתייבש, אבל אם משימה אותו כדי שלא יטנף הדם את בגדיה - אסורה לצאת בו אע"פ שקשור לה, כיון שאינו דרך מלבוש כמו שנתבאר בסי' ש"א:

יט ויוצאת בפלפל ארוך שמשימה בפיה לריח הפה, ובגרגיר מלח שמשימה בפיה לרפואת חולי השיניים - מפני שהם כתכשיטים לה. ובלבד שלא תתקנם בפיה לכתחלה בשבת. ואפילו אם נתנתם בפיה מערב שבת ונפלו בשבת - לא תחזירם לתוך פיה מפני מראית העין - שנראה כאלו היא מערמת ליתנם בפיה כדי להוציאה לרשות הרבים, שאין הכל יודעים למה היא נותנתם בפיה.

אבל מוך שבאזנה ושבסנדלה מותרת לקשרו שם בתחלה בשבת ולצאת בו - מפני שניכר הדבר למה נותנת שם המוך והכל יודעים שהיא צריכה לו ואינה מערמת כלל. 

והוא הדין שמותר לקשור קש או תבן בתוך המנעל בתחלה בשבת ולצאת בו ואם המנעל סתום מכל צד מותר אפילו בלא קשירה כמו במוך.

וכל מה שמותר באשה כל שכן שמותר באיש:

כ יוצאת בבתי שוקים שקושרתם במשיחה סביב שוקיה, אע"פ שאין המשיחה קשורה בהם (אלא עליהם) אין חוששין שמא ישתלשלו למטה (עם המשיחה שעליהם) ויפלו ותביאם בידה:

כא יוצאת באצעדה בזרוע או בשוק והוא <(ב)> שתהא דבוקה לבשר ולא תשמט ותפול ותביאה בידה:

כב אע"פ שכל מה שאסרו חכמים לצאת, בין לאיש בין לאשה, לא אסרוהו אלא מחשש שמא כשיטלם בידם יעבירם ד' אמות ברשות הרבים או יכניסם מרשות הרבים לרשות היחיד - כל דבר שהתירו לצאת בו מפני שאין שום דרך כלל שיטלנו בידו - מותר לשלפו וליטלו ביד ברשות הרבים ולחזור ולהתלבש בו או להתקשט בו קודם שילך ד' אמות בין איש בין אשה.

ואין לנו לחוש שמא כשיטול בידו ישכח ויעבירנו ד' אמות - לפי שאי אפשר לתקן חששא זו שהרי אם ישכח שהוא שבת מה נועיל כלום אם נאסר לו לשלפו מעליו ברשות הרבים בשבת הלא הוא סבור שהיום חול, ואם יהא זכור כשהוא שולפו מעליו שהיום שבת בודאי לא יעבירנו ד' אמות בידיו. ואין לחוש שמא ברגע ישכח שהוא שבת ויעבירנו ד' אמות.

משא"כ בדברים שיש דרך לפעמים שיטלם בידו הן מחמת שיפלו ויגביהם הן מחמת שישחקו עליו ויטלם ביד, הן באשה שתטלם להראותו, הן שתטלם משום טבילה - אסרו חכמים לצאת בהם בתחלה מביתו בשעה שזכור את השבת מחשש שמא ישכח את השבת כשיגיע העת שיטלם בידו ויעבירם אז ד"א בשכחתו או יכניסם אז מרשות הרבים לרשות היחיד:

כג כל תכשיט ומלבוש שאסרו חכמים לצאת בו לרשות הרבים מחשש שמא יביאנו בידו אסור לצאת בו לחצר שאינה מעורבת בין האיש בין האשה. ואין זו גזרה לגזרה - שהכל גזירה אחת היא שהחצר שאינה מעורבת איסור ההוצאה בה דומה בעיני העם לאיסור ההוצאה ברשות הרבים, ואם נתיר להם בחצר יתירו לעצמן גם ברשות הרבים - לפיכך כשגזרו חכמים על רשות הרבים גזרו ג"כ על חצר שאינה מעורבת בכל התכשיטים האסורים ברשות הרבים, חוץ מכבול ופיאה נכרית שהתירו לאשה בחצר שאינה מעורבת כדי שלא תתגנה על בעלה אם לא תתקשט כלל גם בחצר. לפיכך התירו לה מקצת תכשיטיה. 

אבל בחצר המעורבת מותר לצאת אפילו בדברים שיש בהם חיוב חטאת אם יצא בהם לרשות הרבים ואין חוששין שמא ישכח ויצא בהם מחצר לרשות הרבים.

ויש חולקין על זה ואומרים, שאפילו בתכשיטים שאסרו לצאת בהם לרשות הרבים משום גזרה שמא יביאם בידו אסור לצאת בהם אפילו בבית, דהיינו שאסור להתקשט בהם כלל בשבת חוץ מכבול ופיאה נכרית לאשה, גזירה שמא יצאו בהם לרשות הרבים.

ואין זו גזירה לגזירה שהדבר קרוב לודאי שכשירצה לצאת לרשות הרבים ישכח להסיר התכשיטין מעליו, שהרי בחול אין דרך כלל לשלוף התכשיטין כשיוצא מביתו לרשות הרבים. 

ואין צריך לומר שדבר שיש בו חיוב חטאת אם יצא בו לרשות הרבים שאסור להשים אותו עליו בבית. ולכן אסור להשים איזה חפץ בתוך חיקו או בשאר מקומות שבבגדיו בשבת אפילו בתוך ביתו. וכן לתלות מפתח או חפץ אחר בחגורתו או בשאר מקומות שבבגדיו בענין שאסור לצאת כן לרשות הרבים. ואין היתר לטלטל שום חפץ בבית אלא בידו -  שבידו בודאי אין לחוש שמא ישכח ויוציאה לרשות הרבים שהרי רואה החפץ בידו. משא"כ כשאינו בידו יש לחוש שמא ישכח שהחפץ אצלו כשיוצא לרשות הרבים. 

ואפילו אם היה אצלו מבעוד יום צריך להסירו כשתחשך, אם לא נזכר להסירו סמוך לחשיכה כמו שנתבאר בסי' רנ"ב (ואפילו בעיר המעורבת שאין בה מקום האסור עכשיו בטלטול - אסור) ואפילו שיש אומרים שאין לנו רשות הרבים כלל - אין להקל בדבר.

ויש להחמיר כסברא זו אם לא בעת הצורך שאז יש לסמוך על סברא הראשונה כמו שנתבאר בסי' ש"א.

אבל יש מקילין עוד שאפילו לחצר שאינה מעורבת מותר לצאת בכל התכשיטין שאסרו משום גזירה שמא יביאם בידו.

ויש מקילין עוד לפי זה - לצאת בהם אף לכרמלית אף על פי שאין לה מחיצות כחצר שאינה מעורבת. ועל פי דבריהם אין למחות עכשיו בנשים שלנו היוצאות בכל מיני תכשיטים לפי שיש אומרים שבזמן הזה אין לנו רשות הרבים כלל אלא כרמלית.

ויש שלימדו עליהם זכות אחר - שלא אסרו התכשיטין אלא בימיהם שלא היו התכשיטין מצוין כל כך לרוב, ולא היו מתקשטות בהם כי אם בשבת, ולכן היה דבר חידוש בעיניהן והיו מראות זו לזו. משא"כ בזמן הזה שמצויין תכשיטין לרוב ויוצאת בהן גם בחול ואינן דבר חידוש בשבת שתראה אותם לחברותיה.

ואין היתר זה מועיל אלא לתכשיטים שאסרו מחשש שמא תשלפם להראותם אבל תכשיטים שאסרו מחשש שמא יפלו או מחשש טבילה או שמא ישחקו עליה ותטלם בידה - אין לנו לומר אלא שסומכות על דברי המקילין שנתבאר.

אבל כל הדברים שאסור לצאת בהם מן התורה מפני שהם משוי גמור - אסור לדברי הכל לצאת בהם אפילו לכרמלית. 

(ואפילו אם מוציא אותם הדברים בענין שאין בהם איסור מן התורה אף לרשות הרבים מחמת שהיא הוצאה שלא כדרכה - מכל מקום כיון שהם משוי ולא תכשיט לא התירום לגמרי, אפילו בחצר שאינה מעורבת אלא הרי הם כשאר שבות דשבות שלא התירו אלא במקום מצוה או הפסד מרובה כמו שנתבאר בסי' ש"א וכמו שיתבאר בסי' ש"ז).

ולפיכך היה ראוי למחות בנשים שלא תצאנה בטבעות שיש עליהם חותם, ובאנשים שלא יצאו בטבעות שאין עליהם חותם, שהרי הן משוי גמור להן - אלא שאין למחות בנשים שכיון שלא ישמעו מוטב שיהיו שוגגות ואל יהיו מזידות.

ויש מי שלימד זכות על אנשים, שכיון שנהגו האנשים בזמן הזה לצאת בחול בטבעות שאין עליהם חותם - הרי נעשו להם כתכשיט ומותר לצאת בהן לפי דברי המקילין בתכשיטים גם לנשים. אבל לפי דברי האוסרים בנשים - גם אנשים אסורים לצאת בטבעת זו שהיא תכשיט לאיש ולאשה, כמו שנתבאר בסי' ש"א.

ולפי היתר זה יש ללמוד היתר גם לנשים בטבעות שיש עליהן חותם - שכיון שבזמן הזה נהגו הנשים לצאת בחול גם בטבעות שיש עליהן חותם הרי נעשו להן תכשיט ומותרין לצאת בהם בשבת לפי דברי המקילין.

ומכל מקום צריך להזהיר לנשים שלא תצאנה אלא במחטין שצריכות להעמיד בהן קישוריהן ולא יותר - כי בזה שאין להם תועלת בו ישמעו לנו.

וכל זה לענין להזהיר למחות בנשים או באנשים. אבל כל אדם יש לו להחמיר על עצמו כסברא השניה שנתבאר למעלה, ובעת הצורך יסמוך על סברא הראשונה שנתבאר למעלה:

כד מחט שאינה נקובה שניטל עוקצה, דהיינו הקשר שלה שבראשה העב וגם ניטל חוד שלה - אין עליה תורת כלי כלל ואסור לטלטלה בשבת. וצריך להזהיר לנשים שלא יטלטלוה לשום בצעיפים אלא אם כן ניטל חודה ועוקצה מערב שבת (ויחדה אותה) לשם כך (מבעוד יום), שע"י (יחוד מעשה) זה שמבעוד יום נעשית כלי לענין זה.

וכן מחט נקובה שניטל חודה וחורה (ויחדה אותה) מבעוד יום לשום אותה בצעיף מותר לשום אותה בצעיף בשבת ולצאת בה ג"כ:

(חסר)^[1]

 

1. ¹ חסר עד סוף הסימן וגם חסר כל סימן שד