שיד דברים האסורים משום בנין וסתירה בשבת ובו כ"א סעיפים:

א כבר נתבאר שאין בנין וסתירה בכלים שאין מחזיקים ארבעים סאה כשאינו בנין גמור - לפיכך חבית של חרס שאינה מחזקת ארבעים סאה שנשברה ודיבק שבריה בזפת מותר לשברה בשבת בין ביד בין בכלי כדי ליקח מה שבתוכה, ואין בה משום סתירה מפני שאינה בנין גמור. 

ובלבד שלא יתכוין לנקבה נקב יפה שיהא לה לפתח נאה, שא"כ הרי הוא מתקן כלי וחייב משום מכה בפטיש, כמו שיתבאר. אבל כשאינו מתכוין לכך - מותר.

ולא גזרו שמא יתכוין לכך - מפני שחבית השבורה ודבוקה בזפת היא גרועה בעיניו ואינו חושש עליה כשחוזר ושוברה לתקן לה פתח נאה. 

אבל אם היא שלימה אסור לשברה אפילו בענין שאינו מתקן לה פתח נאה - מפני שסתירת בנין גמור אסורה אף בכלים. ועוד גזירה שמא יתכוין לנקבה נקב יפה שיהא לה לפתח נאה:

ב התוקע יתד בכותל לתלות בו כלים וכיוצא בזה - חייב משום בונה. ואפילו לא תקע היתד אלא שקדח חור בכותל לתקוע בו יתד - חייב משום בונה על נקב זה הואיל ונקב זה הוא מועיל לבנין דהיינו לתקיעת היתד.

וכן העושה נקב בקרקע הבית כדי שיצאו המים - חייב משום בונה. 

אבל העושה נקב בדבר תלוש אינו חייב אלא אם כן הנקב עשוי להכניס ולהוציא בו, כגון נקב שבלול של תרנגולים שאינו מחובר לקרקע שהוא עשוי להכניס האורה ולהוציא ההבל, שנקב זה הוא פתח גמור וחייבים על עשייתו משום תיקון כלי שהיא תולדת מכה בפטיש כמ"ש בסי' ש"ב. 

ובין שעשה הנקב בעץ בין במתכת בין בכלים - חייב עליו משום מכה בפטיש, אם הוא עשוי להכניס ולהוציא:

ג וגזרו חכמים על כל נקב אפילו עשוי להוציא בלבד או להכניס בלבד שמא יבא לעשות נקב שחייבים עליו. לפיכך אין נוקבים נקב חדש בחבית שיזוב בו היין. ואפילו היה בו נקב ובא להוסיף בו מעט להרחיבו - אסור. והוא שמתכוין להוסיף אבל אם היה סכין תקוע בחבית של עץ מבעוד יום כדי שיזוב היין במקום נקיבתו כשיוציאו אותו - מותר להוציאו ולהכניסו בשבת. ואף שאי אפשר שלא יוסיף בנקב ע"י הוצאה זו - אין בכך כלום, כיון שאינו מתכוין להוסיף.

ואף שפסיק רישיה ולא ימות הוא - מכל מקום כיון שאף העושה נקב חדש כזה במתכוין אין בו איסור אלא מדברי סופרים, הואיל ואינו עשוי אלא להוציא בלבד, לפיכך לא החמירו בו כל כך לאסור אף להוסיף שלא במתכוין.

ויש חולקים ואומרים שלא התירו להוציא הסכין מהחבית בשבת אלא אם כן כבר הוציאו פעם אחת מבעוד יום שאז אינו פסיק רישיה שיוסיף בנקב ע"י הוצאה זו שבשבת אלא אפשר שלא יוסיף כלום וא"כ אף אם אירע שמוסיף אין בכך כלום שדבר שאינו מתכוין הוא.

והעיקר כסברא הראשונה ומכל מקום במקום שאין שם צורך כל כך טוב לחוש לסברא האחרונה:

ד אבל סכין שהוא תחוב בכותל של עץ מבעוד יום אם הוא תקוע קצת בחוזק נהגו בו איסור להוציאו בשבת אלא אם כן הוציאו כבר פעם אחת מבעוד יום שאז אינו פסיק רישיה שיוסיף בנקב אבל כשעדיין לא הוציאו מעולם מנקב זה אי אפשר שלא יוסיף בנקב כשמוציאו בשבת כיון שהיה תקוע קצת בחוזק ולא התירו להוסיף שלא במתכוין אלא בחבית שאף לעשות בה נקב בתחלה ובמתכוין אין בו איסור לעולם אלא מדברי סופרים אבל העושה נקב בכותל במתכוין חייב חטאת לפעמים דהיינו אם נוקבו כדי לתקוע בו יתד ואף המוסיף כל שהוא בנקב זה במתכוין חייב לכן יש להחמיר בו שלא להוסיף בו אף שלא במתכוין כשהוא פסיק רישיה זהו טעם המנהג.

אבל מן הדין אין בזה איסור ברור, כיון שמכל מקום אם היה עושה נקב חדש בכותל בענין זה ממש שהוא מוסיף בו עכשיו בהוצאת הסכין דהיינו שלא על מנת לתקוע בה יתד לא היה בו איסור מן התורה, לפי שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה, וגם הוא מקלקל הכותל, וגם מה שמוסיף בנקב בהוצאת הסכין זהו נעשה כלאחר יד, וכל כלאחר יד אין בו איסור כלל מן התורה אף במלאכה גמורה - אם כן אין לאסור להוסיף שלא במתכוין כמו שלא אסרו כן בחבית לפי מה שנתבאר שהעיקר כהמתירין שם. ומכל מקום אין להקל נגד המנהג:

ה אבל סכין התקוע בספסל או בשאר דבר התלוש - מותר להוציאו בשבת אף שעדיין לא הוציאו מעולם - מפני שבעשיית נקב בדבר תלוש אין בו איסור לעולם משום בונה, אלא משום גזירת תיקון כלי אם עשהו פתח להכניס או להוציא. אבל כשאינו עושהו פתח כלל לא להכניס ולא להוציא אלא שנעשה ממילא ע"י הוצאת הסכין - אין בו איסור כלל. ואם הוא תקוע בחבית גדולה או בשאר כלים גדולים שמחזיקין מ' סאה שיש בהם בנין וסתירה - הרי דינו כתקוע בכותל:

ו חבית שהיה בה נקב ונסתם, אפילו סתמו בידים בעץ או בדבר אחר - מותר לפותחו בשבת. במה דברים אמורים כשהוא למעלה מן השמרים, אבל אם הוא כנגד השמרים אסור לפותחו (אלא אם כן עשוי לפותחו ולסותמו תדיר כגון ברזא שבחבית) - שכיון שהוא למטה כל כך הרי כל כובד היין נשען עליו וצריך סתימה מעולה, לפיכך כשפותחה חשוב כפותח נקב חדש, משא"כ למעלה מן השמרים שאין צריך סתימה מעולה אינו חשוב כפותח מחדש:

ז במקום שמותר לפתוח נקב ישן שנסתם - מותר לנקבו אפילו במקדח, כגון אם נשברה הברזא שבחבית ואינו יכול להוציאה יכול לנקבה במקדח, ואין צריך לומר שמותר ליקח ברזא אחרת ולהכות באותה ברזא התחובה בה אם הוא לצורך לשתות יין בשבת. ובלבד שלא תהא הברזא התחובה בה נגד השמרים כמו שנתבאר:

ח יש אומרים שלא התירו לפתוח נקב ישן אלא בחבית של חרס שאין הסתימה מהודקת יפה בנקב, אבל בחבית של עץ שמהדקין מאד העץ שסותמין בו הנקב וחותכין ראשו על דעת שלא להוציאו - ודאי נראה שזהו נקב חדש ואסור. ויש חולקין על זה. ויש לסמוך על דבריהם במקום צורך גדול להקל בדברי סופרים:

ט מותר ליתן קנה חלול או שאר ברזא בחבית להוציא בהם היין, אע"פ שלא היו מעולם בחבית זו ואינו יודע כלל אם יבאו למדת הנקב של חבית זו. ואין חוששין שמא לא יבאו למדתו ויחתכם ויגרדם בסכין סביב סביב עד שיבאו למדתו ויתחייב משום מחתך כמו שיתבאר:

י אבל אסור ליתן עלה של הדס בנקב שבחבית כדי שלא יהיה היין שותת על דופני החבית אלא יהיה מקלח על העלה המקופל ועשוי כעין מרזב - גזרה שמא יתקן מרזב ליינו שיפול היין לתוכו וילך למרחוק. ומה שלא גזרו כן בנתינת קנה חלול הוא לפי שהקנה אין הוא עושה שום מעשה בגופו אלא שתוחבו בחבית לפיכך אין גוזרין שמא יבא לעשות מעשה לתקן מרזב ליינו משא"כ בעלה שעושה מעשה בגופו שלוקחו ומקפלו כעין מרזב - כיון שנראה כעושה מרזב גזרו בו שמא יבא לתקן מרזב גמור ליינו:

יא ויש אומרים שגם בעלה לא אסרו משום גזרת מרזב אלא משום גזרה שמא יתקלקל עלה זה ויקטום עלה אחר מן הענף התלוש ליתנו בנקב החבית, וקטימה זו אסורה משום תיקון כלי - שכל דבר שמתקנו בשבת שיהיה ראוי להשתמש בו איזה תשמיש יש בו משום תיקון כלי, כמו שיתבאר בסי' ש"מ. 

ואף אם העלה הוא רך וראוי למאכל בהמה אעפ"כ יש איסור בקטימתו משום תיקון כלי שלא אמרו אוכלי בהמה אין בהם משום תיקון כלי הואיל והן רכין ואין מתקיימין כמו שיתבאר בסי' שכ"ב אלא כשמתקן האוכל להיות כלי בפני עצמו, כגון שקוטם קש לחצוץ בו שיניו שאינו חשוב כמתקן כלי לפי שאין דרך האוכל כלל לעשות ממנו כלי בתחלה, כיון שאינו מתקיים הרבה, אבל דרך הוא לתקן בו כלי העשוי כבר כגון ליתן העלה בנקב שבחבית העשויה כבר - לפיכך כשקוטמה לכך יש בקטימה זו משום תיקון כלי.

ולפי סברא זו שאין איסור בנתינת העלה בנקב שבחבית אלא משום שמא יקטום, לא אסרו במקום שיש לו הרבה עלין קטומים מבעוד יום שאז אין לחוש שמא יקטום, שאף אם יתקלקל אחד או שנים הרי יש לו עוד ואין חוששים שמא יתקלקלו כולם.

ולענין הלכה בדברי סופרים הלך אחר המיקל:

יב קורע אדם עור שעל פי החבית של יין או שאר משקה שלצורך השבת, ואינו חושש - מפני שפסיקת תלוש מותר לכתחלה כמו שיתבאר. ובלבד שלא יתכוין לעשות כעין מרזב מעור הקרוע מפני שהוא כמתקן כלי:

יג מביא אדם חבית של יין לפני האורחים ומתיז ראשה (פירוש ראש החבית הוא במקום המגופה שזהו מקום הגבוה שבה כשהיא מונחת שסביב למקום זה מכל צדדיו היא משפעת ויורדת) בסייף למטה ממגופתה, דהיינו שחותך שפת פיה סביב עם המגופה שעל פיה ואף שעל ידי כך נעשה פתח חדש לחבית אין בכך כלום - מפני שבודאי אין כוונתו כדי לעשות פתח חדש שאין דרך כלל לעשות כן להתיז ראש החבית בשביל עשיית פתח, אלא לעין יפה הוא מתכוין להראות נדיבות לבו לפני האורחים שמרחיב להם מקום מוצא היין. והוא שהחבית שבורה ודבוקה בזפת וגם אינה מחזקת ארבעים סאה שאין בה משום סתירה כמו שנתבאר למעלה. 

אבל אסור לעשות נקב בגוף החבית אפילו ברומח שעושה נקב גדול, שאינו דומה לפתח, מפני שמכל מקום על כרחך הוא מתכוין לפתח, דהיינו שמפני שאינו חפץ לפתוח המגופה תדיר מאיזה טעם שיש לו לכך הוא עושה נקב זה להוציא בו יין בכל עת שלא יחפוץ לפתוח המגופה, והרי זה פתח גמור העשוי להוציא שאסרוהו חכמים, שאם היה מתכוין לעין יפה היה לו לפתוח המגופה שדרך שם יכולין להוציא יין יותר בריוח מדרך הנקב שעשה הוא:

יד אבל מותר לעשות נקב במגופה מלמעלה להוציא בו יין אף אם החבית היא שלמה - לפי שאין דרך כלל לעשות פתח במגופה מלמעלה אלא נוטל כל המגופה, ולפיכך נקב זה שמלמעלה אינו נראה ונחשב כפתח כלל, ולכן לא אסרוהו במגופה הואיל ואף העושה בה נקב גמור להכניס ולהוציא בו היין אינו חייב מן התורה, כמו העושה בחבית עצמה - מפני שהמגופה אינה חשובה חיבור להחבית אף כשהיא נתונה על פיה אלא הוא דבר בפני עצמו ולכן אין הנקב שבה קרוי עשוי להכניס ולהוציא בו, לפי שכשמוציא ומכניס דרך הנקב שבה הרי זה כאלו מוציא ומכניס דרך פי החבית בלבד, לפי שהנקב אינו מועיל כלום להוצאה והכנסה זו שאף מבלעדו היה יכול להכניס ולהוציא דרך פי החבית, ואף שפיה סתום במגופה אין זו סתימה גמורה הואיל ואין המגופה חשובה חיבור לחבית לכן לא החמירו בה כל כך לאסור בה אפילו נקב שאינו עשוי אלא להוציא בלבד אם הוא עשוי במקום שאין דרך לעשות שם פתח דהיינו על גבה מלמעלה.

אבל אסור לעשות בה נקב בצדה דהיינו במקום שהיא משפעת ויורדת - לפי שדרך הוא לפעמים לעשות בה פתח מן הצד כשרוצה שתהא החבית פתוחה להוציא ממנה יין תדיר ואינו רוצה לפתוח המגופה שלא יפול עפר או פסולת ביין לכן עושה בה פתח פתוח מן הצד:

טו אבל בגופה של חבית אסור לעשות נקב אפילו מלמעלה, אף שאין דרך לעשות שם פתח - לפי שכיון שאם היה עשוי להכניס ולהוציא היה חייב עליו מן התורה אף שעשאו מלמעלה, לפיכך גם כשאינו עשוי אלא להוציא בלבד אסור מדברי סופרים, אף שעשאו מלמעלה:

טז המחתך את העור ומקפיד לחתכו במדה הצריכה לו כגון שמקצעו לרצועות וסנדלים - הרי זה אב מלאכה שכן במשכן היו מחתכים עורות אילים ותחשים במדה, לעשותן מכסה לאהל. וכל המחתך איזה דבר תלוש ומקפיד לחתכו במדה - הרי זה תולדת המחתך. כגון הקוטם ראש הנוצה שהוא דק ורך וראוי ליתנו בכר או בכסת - חייב אם מתכוין לכך, מפני שמקפיד לקטמו במדה הראויה לו. וכן המגרד ראשי כלונסות שיהיו שוין וחדין חייב משום מחתך.

וכן המבקע עצים לחתיכות אם מקפיד לחתכן במדה חייב משום מחתך. ואף אם אינו מקפיד על מדתן אם מבקע לחתיכות דקות מאד להבעיר בהן האש - חייב משום טוחן. אבל המבקע לחתיכות גדולות ואינו מקפיד על מדתן אין בו איסור אלא מדברי סופרים משום שהוא מעשה חול וזלזול שבת, אם אין בהם משום טלטול מוקצה כגון עצים המיוחדים לתשמיש ומוכנים לטלטל.

אבל שאר דבר תלוש שאין בחתיכתו משום מעשה חול - מותר לחתכו לכתחלה כל שאינו מתכוין לחתוך במדה, ואינו חותך לחתיכות דקות מאד, וגם הוא דבר שאין בו תיקון כלי בחתיכתו, וכמו שיתבאר בסי' ש"מ. לפיכך מותר לחתוך קשרי השפוד שקושרים בטלה או עוף הצלויים בו וכן עופות ממולאים שתפרן מותר לחתוך חוט התפירה:

יז וכן חותמות שבכלים, כגון שידה תיבה ומגדל שהכיסוי שלהם קשור בהם בחבל - מותר לחתוך החבל אפילו בסכין או להפקיעו, דהיינו להתיר קליעתו כדי לפותחם ליקח מה שבתוכם. ואין צריך לומר שמותר להתיר הקשר - שהרי אינו קשר של קיימא שהוא עשוי להתירו תדיר. ואף שהחבל עשוי לחבר הכיסוי עם הכלי וכשחותכו או מפקיעו הרי זה סותר חיבורם - אין בזה משום סתירה לפי שהחבל הוא חיבור גרוע שאינו חזק כל כך, וכשסותרו הרי הוא סותר בנין גרוע, ואין סתירה בכלים אלא כשסותר בנין גמור. לפיכך אינו מותר לחתוך ולהפקיע אלא בחבל וכיוצא בו אבל פותחות של עץ ושל מתכת שהם חזקים - אסור להפקיע ולשבר אם נאבד המפתח, שזהו סתירה גמורה האסורה אף בכלים.

וכן אסור להסיר הצירים שאחורי התיבה (דהיינו היתידות שמחברים כיסוי התיבה עם דופנה מאחורים שתוחבין יתד בחורים קטנים שבשני ברזלים משולבים אחד קבוע בכיסוי ואחד קבוע בדופן וע"י היתד התקוע בשניהם יחד הם מחוברים ומשולבים זה עם זה, ויתד זה ראשו אחד עב קצת וראשו השני יש בו נקב ותוחבין בו יתד קטן) מפני שהם תקועים בחוזק והרי זו סתירה גמורה. וכן אסור להסיר החשוקים מחבית של עץ העשויה מנסרים הרבה והם מחוברים ע"י החשוקים שעליהם וכשמסיר החשוקים הרי זו סתירה גמורה.

ומכל מקום ע"י נכרי יש להקל בין בשבירת פותחות בין בהסרת הצירים והחשוקים, לפי שיש אומרים שאין בנין וסתירה בכלים אפילו בבנין גמור וסתירה גמורה. ולא אמרו שהמחזיר דלת שידה תיבה ומגדל ותוקעה בחוזק, וכן המחזיר כלי של פרקים ותקע בחוזק - חייב חטאת, אלא מפני שהוא מתקן כלי וחייב משום מכה בפטיש, אבל כשסותר דבר התקוע בחוזק ואפילו סותר ושובר כלי שלם לגמרי אין בזה שום איסור כלל אם הוא לצורך השבת. 

ויש לסמוך על דבריהם לענין אמירה לנכרי אם הוא לצורך השבת:

יח חותלות של תמרים ושל גרוגרות, דהיינו כלים העשוים מכפות תמרים ומניחין בתוכם גרוגרות או תמרים שלא נתבשלו בחמה שיגמרו שם בישולם - אם הכיסוי קשור בהם בחבל - מותר להפקיע החבל או לחתכו כמו שנתבאר למעלה. ואפילו גופן של כלים אלו מותר להפקיע ולחתוך מפני שבנין כלים אלו העשויים מכפות תמרים הוא בנין גרוע שאינו עשוי להתקיים הרבה, וכשסותרו אינו אלא כמי ששובר אגוזים ושקדים בשביל האוכל שבהם:

יט חותמות שבקרקע, כגון דלת של בור שקשור בו בחבל מותר להתיר הקשר מפני שאינו קשר של קיימא שהוא עשוי להתירו תדיר. אבל אם אינו יכול להתיר הקשר אסור להפקיע קליעת החבל או לחתכו משום איסור סתירה - שבכל דבר המחובר לקרקע יש בו בנין וסתירה אפילו אינו בנין גמור.

במה דברים אמורים כשהדלת עשויה שם לקיום על מנת שלא להסירה בשבת אלא כשרוצה לפתוח הבור מתיר הקשר ופותח הדלת, אבל אינו מסירה משם לגמרי אלא היא קבועה שם לאיזה זמן. אבל אם אינה עשויה לקיום כלל אין בה משום סתירה לא בהפקעת החבל או חתיכתו ולא אפילו בהסרת הדלת עצמה, אלא אם כן היא סובבת על צירה והוא שומט הציר מחורו, כמו שנתבאר בסי' שי"ג. ומטעם זה מותר להסיר הדף שמשימין לפני התנור ושורקין אותו בטיט מערב שבת כמו שנתבאר בסי' רנ"ט - מפני שאינו עשוי לקיום כלל אלא על מנת להסירו בשבת:

כ כשם שאסור לפתוח כל נקב משום גזרת תיקון כלי כמו שנתבאר למעלה, כך אסור לסתום כל נקב מפני שהוא כמתקן כלי. לפיכך אסור לסתום נקב החבית אפילו בדבר שאינו מתמרח ואינו בא לידי סחיטה, כגון שיסתום בצרור או בקיסם שהוכנו לתשמיש מבעוד יום שאין בהם משום איסור טלטול. אבל אם מניח איזה אוכל וכל כיוצא בו בתוך הנקב כדי להצניעו ונמצא הנקב נסתם - מותר.

ומותר לתלמיד חכם להערים בדבר זה שיסתום הנקב באיזה אוכל או כל כיוצא בו ויאמר לכל רואה שאינו מתכוין אלא להצניעו - הואיל ואף אם יעשה בלא הערמה שיאמר שמתכוין לסתום אין כאן איסור אלא מדברי סופרים. וגם כיון שהוא תלמיד חכם לא יבא לעשות בלא הערמה. 

אבל לעם הארץ לא התירו להערים - שמא יבא לעשות בלא הערמה שלא יאמר כלל שהוא מתכוין כדי להצניעו אלא כדי לסתום הנקב. ויש מתירים בזה אף לעם הארץ. ויש לסמוך על דבריהם להקל לתלמיד חכם שמותר לו להערים בדבר זה, אף בזמן הזה שאין לנו תלמידי חכמים לענין שאר דברים.

וכל זה לסתום הנקב בדבר שאין דרך לסתום בו. אבל מותר לסתום בעץ שדרך לסתום בו דהיינו לסתום בברזא את הנקב העשוי להוציא בו יין אפילו אינו עשוי לפתחו ולסתמו תדיר אלא לעתים רחוקים, מפני שאינו נראה כמתקן כלי בסתימה זו כיון שדרך הוא לעולם לסתמו בעץ זה. אבל בדבר שאינו מתוקן לברזא אסור לסתום בו הנקב העשוי להוציא בו יין אם נאבדה הברזא אלא אם כן ע"י הערמה לתלמיד חכם כמו שנתבאר:

כא הממרח רטייה, דהיינו שמחליק ומשווה הגומות שבה וכן הממרח שעוה או זפת וכל כיוצא בהן מדברים המתמרחים עד שהחליק פניהם - הרי זה תולדת ממחק את העור, דהיינו שמגרר את הצמר או השער מעל העור עד שמחליק פניו, שהוא אב מלאכה שכן היו עושין במשכן כמו שנתבאר בסי' ש"ב.

לפיכך אין סותמין נקב בשעוה וכיוצא בה, אפילו אינו מכניס השעוה בתוך הנקב אלא מניחה על פי הנקב שאינו נראה כמתקן כלי בסתימה זו, כיון שאין הסתימה נכנסת בתוך עובי דופני הכלי שבמקום הנקב אלא היא על פי הכלי מגבו, וגם אפילו אם אין בשעוה זו משום איסור טלטול כגון שהכינה לתשמיש מבעוד יום - אעפ"כ אסור לסתום בה משום גזירה שמא ימרח השעוה לדבקה בדופני הכלי סביב הנקב עד שיחליק פניה שם ויתחייב משום ממחק. ואפילו בשומן או בשמן עב אסור לסתום גזרה משום שעוה.

ואסור להערים בכאן ולומר שאינו מתכוין אלא להצניעו אפילו הוא תלמיד חכם - שכיון שבשעוה קרוב הדבר מאד לבא לידי חיוב חטאת שישכח וימרח כדרכו בחול כדי שתהא הסתימה מהודקת יפה, לכן אסרו גם בשומן ושמן - גזרה משום שעוה וכיוצא בה: