שכט על מי מחללין שבת ובו י' סעיפים:
א כל פיקוח נפש דוחה את השבת והזריז ה"ז משובח אפילו נפלה דליקה בחצר אחרת וירא שמא תעבור לחצר זו ויבא לידי סכנה כגון שיש בה חולה או קטנים ואין שהות להבריחם טרם שתגיע לה הדליקה מכבין כדי שלא תעבור ואפילו אפשר להבריחם דרך רשות הרבים גמורה מוטב לכבות מפני שהכיבוי מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא כמ"ש בסי' רע"ח והוצאת חולה או קטנים שאינם יכולים לילך היא מלאכה גמורה כמ"ש בסי' ש"ח:
ב אין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב אין צריך לומר אם היו ט' נכרים וישראל אחד עומדים בחצר ונפלה מפולת על אחד מהם באותה חצר ואין ידוע אם ישראל הוא אם נכרי שמפקחין עליו את הגל שהרי הישראל והנכרי היו קבועים באותה חצר וכל הקבוע הוא כמחצה על מחצה וספק נפשות להקל אלא אפילו פירש אחד מהם לחצר אחרת ושם נפלה עליו מפולת שהיה ראוי לילך אחר הרוב אעפ"כ מפקחין עליו שכיון שנשאר קביעות הראשון במקומו (בשעת פרישתו מהקביעות) הרי אנו חושבין אותו כקבוע עמהם להקל בספק נפשות.
אבל אם נעקרו כלם בזה אחר זה ובשעת עקירתם פירש אחד מהם לחצר אחרת ונפלה עליו מפולת אין מפקחין עליו שכיון שניער כבר קביעות הראשון ממקומו (בשעת פרישתו של זה) אי אפשר להקל בו משום קבוע והולכין בו אחר הרוב שהם נכרים.
אבל אם נעקרו כולם הרי עדיין הם קבועים ביחד וכשפירש אחד מהם הרי פירש מהקבוע ומפקחין עליו.
וכן תינוק שנמצא בעיר שרובה נכרים - יש אומרים שאין מחללין עליו את השבת כיון שבכל יום ויום פורשים כולם ממקום קביעותם הולכין אחר הרוב. (כמ"ש באה"ע סי' ד' ע"ש שיש חולקין):
ג מי שנפלה עליו מפולת: ספק עודנו חי ספק כבר מת, ספק הוא שם ספק אינו שם, אפילו אם תמצי לומר שהוא שם, ספק ישראל ספק נכרי - מפקחין עליו אע"פ שיש בו כמה ספיקות שהרי אמרה תורה וחי בהם שלא יוכל לבא בשום ענין לידי מיתת ישראל ע"י שמירת המצות.
ואפילו מצאוהו מרוצץ שאינו יכול לחיות אלא לפי שעה - מפקחים ובודקים עד חוטמו אם יש בו חיות מפקחים ומוציאים אותו בשביל חיי שעה, ואם לא הרגישו בחוטמו חיות אז ודאי כבר מת אפילו אינו מרוצץ. בין שפגעו בראשו תחלה ובין שפגעו ברגליו תחלה וראו שאין חיות בלבו אעפ"כ בודקין עד חוטמו, כי עיקר היכר חיות הוא בחוטם, שנאמר: כל אשר נשמת רוח חיים באפיו:
ד מצא עליונים מתים - לא יאמר כבר מתו התחתונים אלא מפקח עליהם שמא הם חיים. מעשה היה ומצאו עליונים מתים ותחתונים חיים:
ה הבא במחתרת בענין שאין לו דם ומותר להרגו ונפלה עליו מפולת שם - אין מפקחין עליו (שהרי אין מצווין להחיותו):
ו נכרים שצרו על עיירות ישראל. אם באו על עסקי ממון - אין מחללין עליהם את השבת. ואם באו על עסקי נפשות, ואפילו באו סתם ויש לחוש שמא באו על עסקי נפשות ואפילו עדיין לא באו אלא ממשמשים לבא - יוצאים עליהם בכלי זיין ומחללין עליהם את השבת.
ובעיר הסמוכה לספר אפילו אינן רוצים לבא אלא על עסקי תבן וקש מחללין עליהם את השבת שמא ילכדו העיר ומשם תהא הארץ נוחה ליכבש לפניהם:
ז יש אומרים שבזמן הזה שאנו דרין בין האומות ששוללין והורגין אפילו אם לא באו אלא על עסקי ממון - מחללין עליהם את השבת לפי שאם לא יניחנו הישראל לשלול ולבוז יהרגנו, וחזקה שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ויש לחוש שמא יעמוד אחד נגדם ויהרג והרי זה עסק נפשות.
ומכל מקום הכל לפי הענין. אבל יחיד שבאו עליו ליקח ממונו יניח להם ליטול כל אשר לו ולא יחלל שבת אפילו באיסור דברי סופרים אלא ע"ד שנתבאר בסי' ש"א:
ח הרואה ספינה שיש בה ישראל המטורפת בים, וכן נהר שוטף, וכן יחיד הנרדף מפני נכרי - מצוה על כל אדם לחלל עליהם שבת כדי להצילם. ואפילו הוא ספק אם יציל.
ומכל מקום אם יש סכנה אין לו לסכן עצמו כדי להציל את חבירו מאחר שהוא חוץ מן הסכנה ואף שרואה במיתת חבירו.
ואע"פ שהוא ספק וחבירו ודאי מכל מקום הרי נאמר וחי בהם ולא שיבא לידי ספק מיתה על ידי שיקיים מה שנאמר לא תעמוד על דם רעך:
ט כל היוצאים להציל חוזרים בכלי זיינם למקומם אם מתפחדים מפני הנכרים לשבות במקום שהצילו כמו שיתבאר בסי' ת"ז:
י מי שרוצים נכרים לאנסו להמיר אם מחללין עליו להצילו נתבאר בסוף סי' ש"ו: