שלד דיני דליקה בשבת ובו כ"ט סעיפים:

א נפלה דליקה בשבת גזרו חכמים שלא יצילו כלום מפניה אפילו למקום המותר בטלטול וחפצים המותרים בטלטול ואפילו אוכלים ומשקים לא יציל אלא מה שצריך לו לאותה שבת בלבד כגון אם נפלה בליל שבת קודם הסעודה מציל מזון ג' סעודות הראוי לאדם לאדם הראוי לבהמה לבהמה ובשחרית מזון שתי סעודות ובמנחה מזון סעודה אחת שאם יהיה מותר להציל כל חפציו יש לחוש שמחמת טרדת ההצלה שהוא בהול ונחפז להציל ישכח שהיום שבת ויבא לכבות הדליקה:

ב במה דברים אמורים בבית שהדליקה בו אבל בתים הקרובים ויראים שתגיע להם הדליקה יכולים להציל כל מה שירצו לפי שהם אינן בהולין כל כך שישכחו השבת מחמת טרדת ההצלה.

ואפילו מעות או שאר דברים המוקצים החשובים מותר להם להציל והוא הדין שמותר לטלטלם כדי להצילם מפני הלסטים או מפני עבדי המושל הבאים לחפש בתיבתו וכיוצא בענין זה לפי שלא גזרו כלל על טלטול מוקצה במקום הפסד מרובה אלא אם כן אפשר להציל בענין אחר כגון מי ששכח ארנקי ברחוב שאסור להביאה לביתו אפילו בעיר המעורבת מפני שיכול להושיב שם שומר או לשמור בעצמו כמ"ש בסי' רס"ו וכן כל כיוצא בענין זה אבל יש אוסרים טלטול מוקצה ואפילו במקום הפסד מרובה ואי אפשר להציל בענין אחר וכן עיקר.

ואף על פי כן יש אומרים שמותר להציל מעות וכיוצא בהם מפני הדליקה או מפני הליסטים לפי שאדם בהול על ממונו ובודאי יצילם מהפסד ואם לא נתיר לו להציל ע"י טלטול מוקצה יבא לידי איסור חמור שיכבה הדליקה או שיחפירם ויטמינם בקרקע וכיוצא בענין זה (ואף שיכול להצילם בלבד מכל מקום מחמת שהוא בהול ונחפז בהצלתם ימהר להצילם בכל הצלה שתזדמן לו יותר במהרה אף שהיא באיסור חמור כי יאמר איך שאציל לא אציל בהיתר משא"כ כשהתירו לו להציל ע"י טלטול לא יציל ע"י איסור חמור).

ומטעם זה יש מתירין אפילו להוציא דרך כרמלית כמ"ש בסי' ש"א אבל לפי שהרבה חולקין על היתר זה לפיכך אין להקל אלא באיסור טלטול שיש אומרים שלא גזרו כלל טלטול מוקצה במקום הפסד מרובה אבל בכרמלית אין להקל כלל וגם אפילו בטלטול לבד אין להקל אלא בבתים הקרובים לדליקה אבל בבית שהדליקה בו אפילו מזונות אסור להציל יותר מג' סעודות וכל שכן מעות.

וכל זה בדליקה ולסטים וכיוצא בזה שהדבר בהול (ונחפז הוא) מאד (להציל מפניהם) אבל אם ירדו גשמים על סחורה המוקצה כיון שאין הדבר בהול כל כך אין לחוש שיבא להציל על ידי איסור חמור אם נאסור לו הטלטול ולכן אין היתר בזה וכל כיוצא בזה אלא לטלטל על ידי נכרי אם יש שם הפסד גדול כמו שנתבאר בסי' ש"ז:

ג הציל פת נקיה לשלש סעודות לא יחזיר ויציל פת הדראה אבל אם הציל פת הדראה יכול לחזור ולהציל פת נקיה כי יכול להערים ולומר בפת נקיה אני חפץ וכן יכול להערים להציל שלש סעודות מכל מין שאם הציל בשר שלש סעודות יכול להציל אחר כך דגים שיכול לומר בדגים אני חפץ וכן שאר כל המינים ואפילו יש לו מה יאכל במקום אחר כל השבת רשאי להציל ג' סעודות מהדליקה לפיכך אפילו אם הציל הוא הרבה רשאים בני ביתו להציל כל אחד ג' סעודות אע"פ שיש להם מה יאכלו ממה שהציל הוא:

ד מצילין מיום הכיפורים לשבת כגון אם חל יום הכיפורים בערב שבת ואף שעכשיו לפי הקביעות שבידינו אי אפשר שיהיה יום הכיפורים בערב שבת מכל מקום גם אם חל בה' ויודע שלא ימצא לקנות בערב שבת מצילין בו ג' סעודות לשבת אבל אין מצילין משבת ליום הכיפורים ויו"ט ולא לשבת הבאה אבל ביום הכיפורים למוצאי יום הכיפורים מצילין מזון סעודה אחת מפני עגמת נפש:

ה מצילין לחולה ולזקן ולרעבתן כבינוני:

ו לא אסרו להציל יותר מג' סעודות אלא כשמוציא וחוזר ומוציא אבל כשמוציא הכל בפעם אחת מותר והוא שלא יהיו בכלים הרבה אלא בכלי אחד לפיכך מצילין סל מלא ככרות אע"פ שיש בו מאה סעודות ועיגול של דבילה וחבית של יין ואפילו אם פירש טליתו והביא אוכלין והניח לתוכו וחזר והביא והניח מותר אע"פ שטורח לאסוף ולכנוס הרבה פעמים אין בכך כלום שכיון שמוציא הכל בפעם אחת הצלה אחת היא ואפילו היו האוכלין בכלים ומערה אותם לתוך הטלית מותר אבל להניח הרבה כלים מלאים אוכלים תוך הטלית ולהוציאם בבת אחת אסור כיון שהם בכלים מחולקים ולא התירו להציל אלא בכלי אחד:

ז כשם שהוא אינו רשאי להציל יותר מג' סעודות כך אחרים אינם רשאים להציל לו אבל מותר לו לומר להם בואו והצילו לכם אע"פ שיודע בהם שיחזירו לו ובלבד שלא יצילו כל אחד יותר מג' סעודות בכלי אחד ואע"פ שאינם בהולים כל כך על הדליקה שיבאו לכבותה אעפ"כ לא חלקו חכמים בגזרתם.

ואם הם רוצים יכולים לזכות לעצמן במה שהצילו כיון שהוא אמר להם הצילו לכם הרי הפקיר להם וזכו מן ההפקר ואם הם יראי שמים ואינן רוצים לזכות כיון שיודעים שלא מרצונו הפקיר אלא רוצים להחזיר לו ולקבל שכר על טורח הצלתם הרשות בידם ואין בזה משום שכר שבת שהרי הכל שלהם שזכו בו מן ההפקר אלא שהם מוחלים לו המותר על כדי שכרם אבל עד כדי שכרם אינן מוחלין לו ושלהם הוא שזכו בו מן ההפקר ואינו נקרא שכר שבת כלל ומדת חסידות שלא ליטול שכר על טורח הצלה שבשבת אע"פ שאינו שכר שבת כי החסיד יש לו לוותר משלו בכל דבר שיש בו נדנוד עבירה.

אבל אם לא אמר להם הצילו לכם - אינם יכולים לזכות לעצמן כלל אם רצו אע"פ שהוא אינו רשאי להציל יותר' כי אינו הפקר בשביל כך מפני שלא נתייאש ממנו עדיין' כי יכול לומר אני הייתי ממציא לי אנשים שהיו מצילין לעצמן ומחזירים לי ולפיכך אין הללו שהצילו רשאים ליטול שכר מפני שהוא שכר שבת כיון שלא זכו בו מן ההפקר:

ח מותר לו להציל כלי תשמישו הצריכים לו היום (לג' סעודות הללו) כגון כוסות וקיתוניות (וכיוצא בה משאר כלי סעודה):

ט כל הצלה שאמרנו אינה אלא לחצר אחרת המעורבת עם חצר זו אבל לא לשאינה מעורבת ואין צריך לומר לכרמלית שלא התירו איסור דברי סופרים בשביל ג' סעודות של שבת אלא ההצלה בלבדה:

י וכל זה במזונות וכלי תשמישו הניטלים ביד אבל בגדים שיכול ללבשם מותר לו ללבוש ולעטוף כל מה שיכול לעטוף ומוציא ופושט וחוזר ולובש ומוציא אפילו כל היום כולו - שכיון שלא התירו להציל אלא בדרך לבישה זכור הוא ולא יבא לכבות. ואפילו לרשות הרבים מותר לו להוציא בדרך לבישה (אפילו לובש בו בענין שאין דרך ללבוש כן בחול כגון ב' חגורות זו על גבי זו ואע"פ שיש אומרים שהשני הוא כמשוי כמו שנתבאר בסי' ש"א - מכל מקום בדליקה הקילו) ויכול לומר לאחרים בואו והצילו לי והם לובשים כל מה שיכולים ללבוש ועוטפים כל מה שיכולים לעטוף ומוציאים ופושטים וחוזרים ולובשים ומוציאים:

יא יש אומרים שלא אסרו להציל יותר מג' סעודות וכלי תשמישו הצריכים לו היום אלא כשמציל לחצר המעורבת או למבוי המעורב שהן סמוכים לרשות הרבים וגם אינן מקורין ודומה קצת לרשות הרבים, אבל לבית אחר שעירב עמו יכול להוציא כל מה שירצה. ואף לחצר לא אסרו אלא לחצר חבירו שהיא צריכה לערב עמו אע"פ שעירב עמו, אבל לחצר שלו שאין צריך עירוב כלל יכול להוציא כל מה שירצה.

ויש אומרים שאין חילוק כלל בכל זה שכיון שטעם האיסור הוא משום חשש כיבוי מה לי [ל]חצר מה לי לבית מה לי לחצר חבירו מה לי לחצרו. ויש לחוש לדבריהם:

יב כל כתבי הקדש מצילין אותם מפני הדליקה ובימי חכמי התלמוד לא ניתנו ליכתב אלא כ"ד ספרים אבל לא תורה שבעל פה ולא כל הברכות והתפלות שתיקנו חכמים אלא היו בעל פה ואף כ"ד ספרים לא ניתנו ליכתב אלא על עור בהמה טהורה ובכתב אשורי ולשון הקודש ובדיו אבל לא על הנייר ולא בכתב או לשון אחר אפילו תרגום אלא היו מתרגמין בעל פה ולא במיני צבעונים כמ"ש בסי' ל"ב גבי תפילין.

ואם נכתבו בכתב או לשון אחר - אפילו בחול אסור לקרות בהם אלא מניחם במקום התורפה והם מתאבדים מאליהם עם האזכרות שבהם הכתובות ג"כ באותו כתב או לשון ולפיכך אין מצילים אותם בשבת מפני הדליקה ולא (ממים) או שאר דבר המאבדם מפני שהם אסורים בטלטול. (וגם בחול אין להצילם אלא יניחם שיאבדו)

אבל אם כתובים בלשון הקודש וכתב אשורי על נייר או במיני צבעונים - אע"פ שאסור לקרות בהם אפילו בחול אעפ"כ מצילין אותם מפני הדליקה בשבת, מפני האזכרות שבהם חוץ ממגילת אסתר שאין בה אזכרות מפני שנשתלחה ליכתב בדתי פרס ומדי ולפיכך אין בה קדושה אלא אם כן כתובה כהלכתה.

וכל זה בימיהם אבל עכשיו משום: עת לעשות לה' הפרו תורתך - התירו לכתוב כל הספרים אפילו של תורה שבעל פה וכל הברכות והתפלות מפני שנתמעט הלב ונתרבה השכחה ולכן מצילין אותם מפני הדליקה ומכל מקום התורפה בשבת.

וכן התירו משום עת לעשות לה' וגו' לכתוב אפילו כ"ד ספרים תרגום וכל לשון ובכל כתב על הנייר - מפני שאין כל אדם יכול לכתוב אשורית וגם אין הכל מבינים לשון הקודש וגם אין ספק ביד הכל לקנות הקלף - ולכן מצילים אותם ג"כ מפני הדליקה ומכל מקום התורפה.

אבל מכל מקום אסור לכתבם במיני צבעונים אפילו בזמן הזה מפני שבקל יוכל לקנות דיו כמו מיני צבעונים. ואם נכתבו - אסור לקרות בהם אפילו בחול. ואעפ"כ מצילין אותן מפני הדליקה ומכל מקום התורפה - מפני האזכרות שבהם חוץ ממגילת אסתר שאין בה אזכרות.

במה דברים אמורים כשנכתבו בכתב אשורית ולשון הקודש אבל בכתב או לשון אחר מותר לכתבם אפילו במיני צבעונים וקורין בהם ומצילין אותם.

וכל זה בכ"ד ספרים של תורה שבכתב אבל שאר ספרים מותר לכתוב במיני צבעונים בכל ענין וקורין בהם ומצילין אותם:

יג לא התירו בזמן הזה לכתוב בשאר לשונות אלא כשאותו העם בקיאין באותו לשון, אבל אם אינן מבינים אותו אסור לכתוב ואין קורין בו ואין מצילים אותו (בין בכ"ד ספרים בין בשאר ספרים של תורה שבעל פה) - שהרי לא התירו אלא משום: עת לעשות לה', וכשאין העם מבינים לא שייך עת לעשות לה'.

(וכן אסור לכתוב שמות שאינן נמחקין או פסוקים בקמיעות או בשאר מקומות שלא שייך בהם עת לעשות לה')

ואפילו כותב אשורית ולשון הקודש ובדיו על הקלף - הרי לא ניתנה תורה ליכתב אלא ספר שלם ולא פרשיות פרשיות אלא משום: עת לעשות לה' כמ"ש בי"ד סי' רפ"[ג] ולפיכך אין קורין בהם ואין מצילין אותם בשבת מפני הדליקה, שהרי אינן בכלל כתבי הקדש. 

(אבל מצילים אותם ממים או שאר דברים המאבדם שהרי אינם אסורים בטלטול כמ"ש בסי' ש"ח שאפילו קמיע שאינו מומחה מותר לטלטלו)

ומכאן אמרו חכמים כותבי קמיעין וכל כיוצא בהם מדברים שלא שייך לומר בהם עת לעשות לה' הרי הם כשורפי תורה - שהרי לא יצילו אותם מפני הדליקה בשבת ויניחום לישרף.

ויש אומרים: שמותר לכתוב ולהציל שכיון שניתן רשות לכתוב אזכרות בברכות וכן פסוקים שבסידורי תפלות ותחנונים משום עת לעשות לה' - הוא הדין שניתן רשות לכתבם בקמיעות או שאר מקומות אע"פ שלא שייך בהם עת לעשות לה', ובלבד שלא יכתבם במקום שיוכלו לבא לידי בזיון כגון באגרות כמ"ש בי"ד סי' רע"ו. והעיקר כסברא הראשונה:

יד תורה שבכתב קודמת להציל לתורה שבעל פה:

טו ספר תורה שבלה או נמחק ויש בו ללקט פ"ה אותיות אע"פ שאין בהם אזכרה - הרי הוא עומד בקדושתו ומצילין אותו - לפי שכן מצינו ספר שלם בתורה שאין בו אלא פ"ה אותיות דהיינו פרשת ויהי בנסוע הארון שנחשבה לספר בפני עצמו. והוא שפ"ה אותיות אלו הן תיבות שלמות אע"פ שהן מפוזרות אבל תיבה שנחסר ממנה אות אחת אין הנשאר ממנה מצטרף לעלות לחשבון פ"ה. ואם יש בספר תורה זו אזכרה אחת שלימה מצילין אותה בשבילה לבדה אע"פ שהשאר כולה נמחק ובלה:

טז תיבות של תרגום שבמקרא, כגון: יגר שהדותא, וכדנא תימרון להום שכתבו בלשון הקודש - אעפ"כ הן מצטרפות ועולות לחשבון פ"ה:

יז כל דבר שמצילים אותו מפני קדושתו מצילין אותו אפילו לחצר שאינה מעורבת או למבוי שאין בו שיתוף, ובלבד שיהיו כל תיקוניו קיימים דהיינו ג' מחיצות ולחי או קורה - שלא הקילו בכתבי הקדש אלא לענין חסרון תיקון העירוב או השיתוף בלבד אבל לא לענין חסרון תיקון אחר בין במבוי בין בחצר:

יח מצילין תיק הספר עם הספר ותיק התפילין עם התפילין אפילו לחצר שאינה מעורבת, אע"פ שיש בתוכם מעות. ולא הצריכוהו לנער המעות מהם - כי שמא בתוך כך תתחזק הדליקה ולא יוכל להצילם כלל. וכן אם הניח תפילין בארנקי מלאה מעות - יכול להצילה מפני הדליקה או מפני הגנבים והגזלנים למקום שיכול להציל התפילין, ואין מחייבים אותו להוציא התפילין ממנה אפילו הניחן בתוכה בשבת (ע"י נכרי) - שע"י ישראל אסור להצניע תפילין בתוכה שאי אפשר שלא יטלטלנה קצת והיא בסיס להמעות שבתוכה. 

אבל לכתחלה אסור להניח תפילין לתוכה בשעת הדליקה כדי שיציל אגב התפילין - שהרי לא התירו אלא מחמת חשש שמא לא יוכל להציל התפילין כלל אם יצטרך להוציאם ממנה ואיך יניחן שם לכתחלה. אבל מותר להניח בתוכה תפילין מערב שבת כדי שיוכל להצילה עמהן בשבת לחצר שאינה מעורבת אם תפול דליקה או מפני גנבים והגזלנים - כיון שמניחן בשעת היתר. והוא הדין למזוזה או ספר.

אבל אם מניח (טבעת או) אוכלין לתוך ארנקי אינן מועילין שיוכל להצילה על ידי כך מבית שהדליקה בו אפילו לחצר המעורבת כי אין (הטבעת או) האוכלין חשובים לגבי הארנקי והן בטלין אצלה. ולפיכך אף אם אי אפשר לנערן ממנה אינו רשאי ליטול את הארנקי בשבילן אלא יניחן לישרף עם הארנקי.

ויש מתירין להניח עליה אפילו לכתחלה בשעת הדליקה ככר או תינוק או שאר דבר שמותר להצילו לחצר המעורבת אע"פ שהארנקי חשובה ממנו הרבה ונוטלה ומצילה על ידי כך מבית שהדליקה בו לחצר המעורבת. 

ואף שלא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד כמ"ש בסי' שי"א - מכל מקום מפני הפסד הדליקה הקילו גם כן כמו במת שתהא הארנקי טפלה לדבר המותר שעליה והרי זה כמציל דבר המותר בלבדו ויש לסמוך על זה להקל בדברי סופרים במקום הפסד מרובה.

וכל זה בבית שהדליקה בו אבל בבתים הקרובים יש מתירין לטלטל אפילו מוקצה בלבד אם יש בו הפסד מרובה והוא הדין מפני הלסטים כמ"ש למעלה:

יט יש מתירין לומר לנכרי להציל ספרים אפילו דרך רשות הרבים - שלא גזרו על שבות אמירה לנכרי במקום בזיון כתבי הקודש. ואף שלא התירו להצילן לכרמלית אע"פ שאין איסורה אלא שבות מדברי סופרים - מכל מקום אינו דומה שבות הנעשה ע"י ישראל לשבות אמירה לנכרי:

כ הגליונים שלמעלה ושלמטה ושבין פרשה לפרשה ושבין דף לדף ושבין ספר לספר אין מצילין אותם אם נחתכו מן הספר או שנמחק הספר ולא נשתיירו בו פ"ה אותיות:

כא המינים דהיינו האדוקים בעבודה זרה, וכן מומרים לעבודה זרה שכתבו להם כתבי הקדש, אע"פ שכתובים אשורית בלשון הקודש על הקלף ובדיו - אין מצילין אותם. ואף בחול שורפם עם האזכרות שבהם - מפני שכיון שהם אדוקים בעבודה זרה בודאי כתבו אותן לשם עבודה זרה. 

ומכאן יש להזהיר על אותן מטבעות של זהב וכסף שיש עליהן שם בן ד' אותיות שטבעו אותו המינים לשם עבודה זרה שאסור לתלותם. וגם אין להחזיק אותן ברשותו אלא יתיכם מיד כדי שלא יהיה זכרון למעשיהם שעשו לשם עבודה זרה שמטעם זה צריך לשרוף הספרים שלהם עם האזכרות שבהם:

כב תיבה שאחז בה האור מצדה האחד - מותר ליטול עור של גדי המותר בטלטול ע"ד שנתבאר בסי' ש"ח ולפרוס אותו עליה סמוך לאור כדי שלא יתפשט האור יותר, שהעור הוא מתחרך ואינו נשרף ומגין על התיבה.

ומותר לעשות מחיצה בכל הכלים בין ריקנים בין מלאים להפסיק הדליקה. ואפילו בכלי חרס חדשים מלאים מים אע"פ שהם אינם יכולים לקבל את האור ומתבקעים ומכבים את הדליקה - לא גזרו במקום הפסד על גרם כיבוי כזה שבשעה שנותן המים יש דבר המפסיק בינם לאור דהיינו דופני הכלי שנותנם בתוכו והאור הוא שמבקע את הכלי ומכבה את עצמו והאדם הנותן מים אינו אלא גורם בעלמא כמו שנתבאר בסי' רס"ה:

כג טלית שאחז בה האור מצד אחד מותר ליתן עליה משקין רחוק קצת מן האור כדי שיכבה האור כשיגיע לשם. ואף על פי שאין כאן דבר המפסיק בינם לאור - מכל מקום הם אינם מכבין כלל מה שנדלק כבר אלא שמונעים האור מלדלוק יותר והוא כבה מאליו.

במה דברים אמורים במשקים שאינם מלבנים אבל מים או שאר משקים המלבנים אסור ליתן על הטלית משום גזרת סחיטה או משום ששריית הבגד זהו כיבוסו כמ"ש בסי' ש"ב ושי"ט:

כד טלית מקופלת שאחז בה האור פושטה ומתכסה בה כדי שלא יתפשט האור יותר ואף אם על ידי זה נכבה מה שנדלק כבר-  אין בכך כלום כיון שאינו מתכוין לכך ולאו פסיק רישיה הוא. ולכן לא ירוץ ויקפוץ וינענע אותה אנה ואנה כדי שיכבה אלא מתכסה בה כדרכה. 

וכן ספר תורה שאחז בו האור פושטו וקורא בו כדי שלא יתפשט בו האור יותר.  ואף אם על ידי זה נכבה מה שנדלק כבר אין בכך כלום ובלבד שלא ינענע אותו אנה ואנה:

כה אסור לומר לנכרי לכבות הדליקה משום הפסד ממונו אפילו להאומרים שמלאכה שאינה צריכה לגופה אינה אסורה אלא מדברי סופרים והכיבוי היא מלאכה שאינה צריכה לגופה כמ"ש בסי' רע"ח. ובמקום הפסד גדול יש להתיר אמירה לנכרי בדבר שאינו אסור לישראל אלא מדברי סופרים כמ"ש בסי' ש"ז - מכל מקום כאן בדליקה שהדבר בהול ונחפז הוא מאד להציל ממונו ואין לבו עליו ואם נתיר לו כלום אף הוא לא יתן דבריו לשיעורים ויבא לכבות בעצמו (ומטעם זה אסור ג"כ להציל ע"י נכרי בבית שהדליקה בו יותר מג' סעודות וכלי תשמישו הצריכים לו היום כמ"ש למעלה) אבל מותר לומר לו לכבות מפני ספרים אם אי אפשר בענין אחר:

כו נכרי שבא לכבות מעצמו - אין צריך למחות בידו, לפי שהנכרי יש לו שקול הדעת, ששוקל בדעתו שכך ראוי לו לעשות מפני שישתכר בו עכשיו או לאחר זמן ולהנאת עצמו הוא מתכוין. ואפילו הוא עבדו המושכר לו לזמן - אין צריך למחות בו מטעם שנתבאר בסי' רמ"ד.

אבל קטן שבא לכבות צריך למחות בידו אפילו לא הגיע לחינוך ואפילו אין אביו שם - לפי שהקטן אין לו שקול הדעת שיתכוין להנאת עצמו אלא כיון שיודע שדליקה זו היא הפסד לאביו (או לישראל אחר) הרי הוא מכבה מן הסתם בשבילו כדי לעשות לו נחת רוח. 

אבל קטן המחלל שבת להנאת עצמו אין צריך למחות בו אלא אביו בלבד אם הגיע לחינוך כמ"ש בסי' שמ"ג:

כז בדליקה התירו לומר בפני הנכרי כל המכבה אינו מפסיד. ואם אינו כאן יכול לקרותו לכאן ולומר כן בפניו כמ"ש בסי' ש"ז:

כח יש אומרים שכל מה שאסרו חכמים בדליקה לא אסרו אלא בימיהם שלא היו שרויים בין הנכרים ואפילו בגלותם היו להם מקומות לעצמם אבל בזמן הזה אותם ששרוים בין הנכרים ויש חשש סכנת נפשות כשהדליקה מתגברת שאז הם חוטפים ושוללים וכשאדם מעמיד עצמו על ממונו יבאו להרוג אותו - מותר לכבות הדליקה בשבת אפילו הדליקה היא בבית נכרי' כי יש לחוש פן תתגבר הדליקה ויבאו לחטוף ולשלול ולהרוג. וכל הזריז לכבות הרי זה משובח. 

ומכל מקום הכל לפי הענין שאם הם בטוחים בודאי שלא יהיה להם סכנה בדבר - אסור לכבות. אבל בחשש ספק סכנת נפשות מותר לכבות וכן נוהגין.

ומכל מקום לא הקילו אלא בכיבוי הדליקה שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה ויש חשש סכנה אם לא יכבה, אבל משום הצלת ממונו אסור לחלל שבת אפילו במלאכה שאינה צריכה לגופה, ואפילו בדבר שעיקרו מדברי סופרים, כגון איסור תחומין.

ואם עבר וחילל - צריך כפרה. והכפרה הסכימו האחרונים שיתענה מ' יום אע"פ שאינן רצופים אלא ב' וה', ולא יאכל בשר ולא ישתה יין בלילה שאחר התענית, ויתן י"ח פשוטים לצדקה במקום חטאת, אם נתחייב בה. והוא שיעור סלע של תורה. וכמה שיעור סלע במטבעות שלנו - יתבאר בי"ד סי' ש"ה ע"ש. ואם ירצה לפדות התענית יתן בעד כל יום לערך י"ב פשוטים אם אפשר לו, והעשיר יתן יותר, הכל לפי עשרו - שהרי טעם הפדיון ששקול צער הממון כנגד צער התענית, ובעשיר דין מאה מנה כדין פרוטה לעני. 

ואם יוכל לדחות התענית לימות החורף יתבאר בסי' תקס"[ח].

וכל זה במחלל שבת בשביל הצלת ממון, אבל המכבין הדליקה במקומות שיש שם חשש סכנה בדליקה ורוצים להחמיר על עצמן ולעשות תשובה על זה - אין מניחין אותם כדי שלא ימנעו מלכבות:

כט גחלת של מתכת לא שייך בה כיבוי מן התורה, הואיל ואינה בוערת אבל אסור לכבותה מדברי סופרים. ואם היא מונחת במקום שרבים ניזוקים בה - מותר לכבותה שבמקום היזק הגוף של רבים לא גזרו. 

אבל גחלת של עץ שייך בה כיבוי ואף אם היא מונחת במקום שרבים ניזוקים בה - אסור לכבותה להמחייבים מלאכה שאינה צריכה לגופה שאיסור של תורה לא הותר לעולם אלא במקום פיקוח נפש בלבד. 

אבל להאומרים שמלאכה שאינה צריכה לגופה אינה אסורה אלא מדברי סופרים מותר לכבות אפילו גחלת של עץ המונחת במקום שרבים ניזוקים בה - שבמקום היזק הגוף לא גזרו אף על פי שגזרו במקום הפסד ממון. וכן עיקר. (ואעפ"כ כל בעל נפש יש לו להחמיר לעצמו):