תקב דיני האש ביום טוב ובו ט' סעיפים:

א אין מוציאין האש לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן העפר כגון צפיעי הבקר ולא מן המים שמקרבין נעורת של פשתן אצל זכוכית לבנה מלאה מים שמניחין אותה כנגד עין השמש שיחזור נגהה להנעורת ותדלק כל זה וכיוצא בו אסור לעשות ביו"ט מפני שהוא מוליד דבר חדש ודומה קצת למלאכה וכיון שהיה אפשר לעשות מערב יו"ט אסור לעשות ביו"ט ואם עבר ועשה מותר להשתמש בהאש ביו"ט שלא קנסו חכמים להעושה מלאכה ביו"ט כמו שקנסו להעושה מלאכה בשבת החמורה:

ב אין עושין פחמין אפילו רוצה להסיקן תחת תבשילו ביו"ט מפני שהוא מתקן כלי שהרי הן ראויים לצורפי זהב ועוד שהוא מכבה שבעשיית הפחם נכבה האש:

ג אין נופחין במפוח כדי שלא יעשה כדרך שהאומנין עושין אבל נופחין בשפופרת והעולם נוהגין היתר במפוח של בעלי בתים ע"י שינוי להפכו מלמעלה למטה אבל במפוח של אומן אסור אפילו ע"י שינוי:

ד מותר לכסות האש בכלי או בעפר מוכן כדי שישתמר האש ולא יכבה לגמרי ואע"פ שע"י כיסויו אפשר שהאש נכבה מעט מכל מקום כיון שאפשר בלא כיבוי אף אם נכבה מעט אין בכך כלום כיון שאינו מתכוין לכיבוי במה דברים אמורים כשצריך להאש ביו"ט עצמו אבל אסור לכסותו כדי שישתמר ליו"ט שני אפילו הוא ראש השנה דאין מכינין מיו"ט אחד לחבירו כמו שיתבאר בסימן תק"ג:

ה דרך עושי מדורה גדולה לעשות ארבע שורות של עצים לארבע רוחות כעין ארבע דופני התיבה ונותנים עליהם עצים למעלה ודומה לאהל - לפיכך הרוצה לעשות כך ביו"ט לא יעשה הדפנות תחלה ואח"כ יעשה עליהם הגג מפני שזהו דרך בנין ואפילו בנין עראי אסור ביו"ט. אלא אדם אחד יאחוז העצים העליונים שהם לגג בידיו באויר ואח"כ יסדרו הדפנות תחתיהם כדי לשנות מדרך חול. 

וכן אם הוא מסדר עצים כעין גג על גבי שני אבנים העשויין כעין דפנות יאחוז העצים בידיו באויר ואח"כ יסדרו האבנים תחתיהם. 

וכן השופת את הקדרה על גבי שני אבנים יאחוז הקדרה בידו באויר ואח"כ יסדר האבנים תחתיה כדי שלא יעשה אהל עראי בלי שינוי וכן ביצים כשצולין אותן ומניחים אחד על גבי שנים והאש ביניהם יאחוז העליונה בידו ויתן האחרות תחתיה:

Start here

ו במה דברים אמורים כשמניח אש בין שתי התחתונות, שהרי הוא צריך לאויר שביניהם והרי זה דומה לאהל שהוא צריך לאויר שתחתיו. אבל אם אין צריך לאויר שביניהם אינו דומה כלל לעשיית אהל ומותר לסדר העליונה על גבי התחתונה. 

ולכן מותר לסדר דף השלחן על גבי רגליו אע"פ שיש להן דפנות מגיעות לארץ מארבע רוחות - כיון שאין צריך לאויר שביניהן ועיין בסימן שט"ו:

ז אגודה של עצים שהודלקה במדורה כל עץ שלא אחז בו האור מותר לשמטו מן המדורה, אבל אותן עצים שאחזה בהן האור אסור לסלקן מן המדורה, שהרי הוא מכחיש אורן דכשהן באגודה אחת הן דולקין יותר בטוב מכשהן נפרדין, והרי זה דומה למכבה. 

אבל מותר ליטלן מצד אחד של המדורה ולהניחן בצד אחר של המדורה או להניחן במדורה אחרת דכיון שאינו מסירן לגמרי מן האש אינו דומה למכבה. ואף שלפעמים הן נכבים קצת קודם שמחזירן למדורה - אין בכך כלום כיון שאפשר בלא כיבוי כלל והוא אינו מתכוין לכבוי.

במה דברים אמורים שאינו רשאי להסירן לגמרי בעצים אגודים ביחד או אפילו אם אינן אגודים אלא שהם עצים דקים דכשמסיר אחד מהם הוא קרוב ליכבות. אבל עצים גסים שאינם אגודים מותר להסירן לגמרי מן האש אפילו כבר אחזה בהן האור. 

ומכל מקום העולם נזהרים בכך ואין מסירין לגמרי מן המדורה שום עץ שאחזה בו האור וכן נכון להחמיר:

ח אין סומכין את הקדרה ולא שום דבר אחר בבקעת של עץ. ולא התירו לטלטל עצים אלא להסקה בלבד לפי שהן עומדין ומיוחדין לכך. אבל שלא לצורך הסקה אסור לטלטלן אפילו לצורך גופן ומקומן מפני שאין עליהם תורת כלי כלל והרי הן כאבנים שאסור לטלטלן שלא לצורך אוכל נפש, כמו שיתבאר בסי' תק"ט.

אבל ענף עץ שהוא חד בראשו כקוץ וראוי לתקעו בצלי כמין שפוד ולצלות בו - מותר לטלטלו כדי לצלות בו, מפני שתשמיש זה דומה להסקה דמה לי לצלות בו או לצלות בגחלתו שאילו היה רוצה היה מסיקו תחת תבשילו.

במה דברים אמורים כשהוא יבש דראוי להסקה אבל אם הוא רטוב שאינו ראוי להסקה בלי תערובת עצים אחרים ואינו יכול לצלות בגחלתו בלבד אסור לתקעו בצלי כעין שפוד.

ומכל מקום מותר לטלטלו להסיק עם עצים אחרים אף על פי שאינו ראוי להסיק בפני עצמו.

ויש אומרים דעצים יבשים כיון שהן ראויים להסקה הרי הן מוכנים ליו"ט ואין עליהם דין מוקצה ומותר לטלטלן אפילו שלא לצורך הסקה ושלא לצורך צלייה אבל עץ רטוב שאינו ראוי להסקה בפני עצמו רק ע"י תערובת עצים אחרים אסור לטלטלו אפילו לצורך צלייה רק להסיקו עם עצים אחרים וכמו שנתבאר.

ולענין הלכה לכתחלה יש לחוש לסברא הראשונה. אבל אם הוא שעת הדחק כגון שנצרך לו מאד להשתמש בעץ יבש - יש לסמוך על סברא האחרונה:

ט אסור לבשל בקדרה חדשה של חרס ביו"ט, מפני שע"י בישול הראשון הן מתחזקין ומתקשין ומחזיקין מים בטוב, וזהו גמר תיקון עשייתן ואסור משום תולדת מכה בפטיש שהוא גמר מלאכה של כל דבר ודבר, כמ"ש בסי' ש"ב ע"ש.

אבל מותר לבשל בכלי חרס המצופין שקורין (גיגליזר"ט) לפי שהן מחזיקין מים בטוב אפילו קודם הבישול הראשון ונמצא שאין הבישול גמר מלאכתן.

ויש מתירין לבשל בכלי חרס חדשים שלנו אפילו אינן מצופין - לפי שכל תיקונן וגמר עשייתן של כלי חרס שלנו הוא בתנור של יוצרים.

ולענין הלכה יש להחמיר כסברא הראשונה. ולכן נהגו כשקונין קדרות חדשות בפסח מבשלין בהם פעם אחת קודם יו"ט. אבל בשעת הדחק כגון שאין לו קדרות אחרות ונמצא בטל משמחת יו"ט  -יש לסמוך על סברא האחרונה: