תקטו דין דברים הבאים ביום טוב חוץ לתחום ובו כ"ד סעיפים:

א נכרי שהביא דורון לישראל מיני פירות שיש מאותו המין במחובר לקרקע שיש לומר שאלו שהביא היו מחוברין לקרקע בתחילת כניסת יום טוב וכן אם הביא מיני בעלי חיים שיש מאותו המין מחוסר צידה שיש לומר שאלו שהביא היו מחוסרין צידה בתחלת כניסת יו"ט הרי אלו אסורין באכילה ובטלטול עד הערב ואפילו עבר או שכח ונתן לתוך פיו אסור לבלוע אלא יפלוט מיד כדין כל מאכלות אסורות.

ואפילו לערב אינן מותרין אלא לאחר שהמתין בכדי שיעשו (פירוש בכדי שילך הנכרי למקום שליקט או צד משם ויגמור המלאכה ויחזור לכאן כמו שיתבאר) דכיון שהביא הדורון לישראל בודאי ליקט או צד לשמו וכל המביא דורון הוא מתכוין להביא מן המשובח והמובחר ויביא מאותן שליקט וצד היום ונמצא שעשה הנכרי מלאכה גמורה ביו"ט לצורך הישראל לפיכך הצריכו חכמים להמתין בכדי שיעשו שלא יהנה כלום ממלאכת יו"ט הנעשית בשביל ישראל ומטעם זה אפילו אדם אחר שלא הובא בשבילו צריך להמתין בכדי שיעשו שלא יהנה ממלאכת יו"ט.

ולפי זה הטעם אם הביא ביו"ט ראשון מותרים באכילה ביו"ט שני של גליות לאחר שהמתין לערב כניסת יו"ט שני בכדי שיעשו ואע"פ שאי אפשר לעשות מלאכה זו בערב זה שהוא יו"ט ונמצא שנהנה ממה שהביא הנכרי ביו"ט מכל מקום ממה נפשך אם ערב זה הוא יו"ט הרי יו"ט ראשון שהובא בו היה חול ואינו צריך להמתין כלל ומכל מקום קודם שהמתין בכדי שיעשו אסורין ג"כ בטלטול כיון שהיום הוא יו"ט והן אין ראויין עדיין לאכילה וכל שאינו ראוי לאכילה אסור לטלטלו ביו"ט.

אבל אם הביא לו ביו"ט שחל להיות בערב שבת כיון ששני הימים הן קדושים בודאי צריך להמתין במוצאי שבת בכדי שיעשו שאם לא ימתין ויאכל מיד הרי נהנה ממלאכת יו"ט שהרי אם לא היה מביא לו ביו"ט לא היה יכול ליהנות מהן בהיתר אלא אם כן היה מביא לו במוצאי שבת לפיכך צריך להמתין בכדי שילך לשם ויביא והוא הדין ביו"ט שחל להיות אחר השבת והביא לו בשבת שאסורין עד שימתין במוצאי יו"ט בכדי שיעשו וכן הדין בשני ימים טובים של ראש השנה ששני הימים הן קדושים בודאי כמ"ש בסי' ת"ר לפיכך אם הביא לו ביו"ט ראשון צריך להמתין במוצאי יו"ט שני בכדי שיעשו שלא יהנה ממלאכת יו"ט.

ויש אומרים שמה שהצריכו חכמים להמתין בכדי שיעשו אין הטעם מפני שאסור ליהנות ממלאכת יו"ט אלא שחששו חכמים אם נתיר לו ליהנות במוצאי יו"ט מיד מן המלאכה שנעשית בשבילו ביו"ט שמא יאמר להנכרי שיביא לו ביו"ט כדי למהר אכילתו בליל מוצאי יו"ט שאיסור אמירה לנכרי הוא קל בעיני הבריות לפיכך הצריכוהו להמתין בכדי שיעשו דאז כיון שלא ירויח כלום במה שהביא ביו"ט לא יעשה איסור בחנם.

ולפי דבריהם אין צריך להמתין בכדי שיעשו אלא מי שהנכרי הביא בשבילו וכן אנשי ביתו כמוהו. אבל אדם אחר שלא הובא בשבילו מותר לאכול מהם במוצאי יו"ט מיד דכיון שלא הצריכו להמתין אלא כדי שלא יאמר להנכרי שיביא לו ביו"ט א"כ די לנו אם נאסור על מי שהובא בשבילו שהרי אם מי שהובא בשבילו דהיינו מי שיצוה את הנכרי שיביא ביו"ט יצטרך להמתין א"כ שוב אין לחוש שיאמר שום אדם לנכרי שיביא ביו"ט כדי שחבירו ימהר אכילתו בליל מוצאי יו"ט כיון שהוא בעצמו לא ירויח כלום באמירה זו - אין אדם חוטא ולא לו.

ולפי סברא זו אם הביא לו ביו"ט ראשון צריכים הוא ואנשי ביתו להמתין במוצאי יו"ט שני בכדי שיעשו אף אם הוא יו"ט שני של גליות. ואע"פ שממה נפשך אחד מהם הוא חול - מכל מקום כיון שעכשיו אסרו לנו חכמים לעשות מלאכה בשני הימים אם נתיר לו ביו"ט שני במה שהובא בשבילו ביו"ט ראשון יש לחוש שמא יאמר להנכרי שיביא לו ביו"ט ראשון כדי שימהר אכילתו בליל מוצאי יו"ט שני.

ומכל מקום אין איסור אלא באכילה אבל לטלטל מותר מיד במוצאי יו"ט ראשון אפילו קודם שהמתין בכדי שיעשו ואפילו הוא שבת או יו"ט שני של ראש השנה. דכיון שלאדם אחר מותר אפילו באכילה אין לזה דין מוקצה כלל. ואף הוא בעצמו מותר לטלטל שהרי דבר זה ראוי לאכילה לכל בני אדם ואין איסור אלא לו ולאנשי ביתו.

ואם חל יו"ט בחמישי ובששי מותר לו לאכול בשבת שלאחריהן מה שהביא לו ביו"ט ראשון ובלבד שימתין בליל שבת בכדי שיעשו לפי סברא זו ואין לחוש שמא יאמר להנכרי שיביא ביו"ט ראשון כדי שיאכל מזה בשבת כיון שיש עדיין שני ימים עד השבת. אבל אם הביא לו ביו"ט שני דהיינו בערב שבת צריך להמתין עד מוצאי שבת בכדי שיעשו אף לפי סברא הראשונה כמ"ש למעלה.

ולענין הלכה כבר נהגו במדינות אלו להחמיר כסברא האחרונה. ונוהגין להחמיר אפילו לאדם אחר שלא הובא בשבילו שימתין עד מוצאי יו"ט שני בכדי שיעשו אף ביו"ט שני של גליות. ולפיכך נוהגין להחמיר אפילו בטלטול עד מוצאי יו"ט שני כיון שאינו ראוי לאכילה לשום אדם.

ואם מוצאי יו"ט שני הוא שבת (אין מטלטלין עד שימתין בליל שבת בכדי שיעשו. ומכל מקום ביו"ט שני שהוא ערב שבת) מותר לבשלו ע"י נכרי (בענין שאין בו משום בישולי נכרים. ועל דרך שנתבאר ביו"ד סי' קי"ג ע"ש) לצורך אכילת שבת לאחר שימתין בכדי שיעשו - כיון שאיסור הטלטול ביו"ט שני אינו אלא חומרא בעלמא לפיכך יש להקל ע"י נכרי.

במה דברים אמורים כשיש לו ממין זה בתוך ביתו לכבוד שבת אבל אם אין לו ממין זה בתוך ביתו והוא (א) צריך לו לכבוד השבת מותר לטלטלו ולבשלו בעצמו לכבוד השבת לאחר שהמתין במוצאי יו"ט ראשון בכדי שיעשו רק שיזהר מלטעום ממנו עד שימתין בליל שבת בכדי שיעשו.

ואם יש אורחים סמוכים על שלחנו ביו"ט, בין שבאו אליו קודם יו"ט בין שזימן אותם ביו"ט לאחר שהביא הנכרי אליו את הדורון - אם האורחין הן מעיר אחרת שיש כאן מצות הכנסת אורחים מותר להאכילם ביו"ט שני של גלויות מה שהביא לו הנכרי ביו"ט ראשון. ואף הוא עצמו שהובא בשבילו מותר לו לאכול עמהם דאין זה כבודם שלא יאכל עמהם וכיון שיש כאן מצות הכנסת אורחים יש לסמוך על סברא הראשונה.

במה דברים אמורים כשאין לו ממין זה בתוך ביתו והוא צריך לו לכבוד האורחים והוא הדין אם צריך לו לצורך שאר סעודות מצוה אבל אם יש לו ממין זה בתוך ביתו שמספיק לו לכל בני הסעודה אין ליתן לפניהם ממין זה כדי שיאכיל לאנשי ביתו ממה שיש לו בתוך ביתו.

וכל זה לאחר שהמתין במוצאי יו"ט ראשון בכדי שיעשו אבל קודם שיעור זה אסור בין באכילה בין בטלטול בין לו בין לאחרים שלא הובא בשבילם כמו שנתבאר למעלה לפי סברא הראשונה כי כן הסכמת רוב המורים:

[הגהה. ואע"פ שבסי' שכה ביארנו דעיקר הטעם בכל מקום שהצריכו להמתין בכדי שיעשו הוא משום גזירה שמא יאמר לנכרי לעשות כמ"ש לפי סברא האחרונה, וא"כ היה ראוי שלא לאסור אלא על מי שהמלאכה נעשית בשבילו כמ"ש למעלה, מכל מקום לא רצו חכמים לחלק בגזרתם ואסרו על הכל אף על מי שלא נעשית בשבילו עד לאחר בכדי שיעשו, לפי שראו חכמים להחמיר הרבה בדבר שנעשה בו מלאכה גמורה ע"י נכרי. ומכל מקום לאחר שהמתין בליל מוצאי יו"ט א' כדי שיעשו ראוי להקל אף אם הוא יו"ט ב' של גלויות כמ"ש בסברא הראשונה. ואע"פ שעדיין לא יצאנו מידי חשש שמא יאמר לנכרי שיביא לו ביו"ט א' כדי שיוכל ליהנות מהן ביו"ט ב' אחר המתנת בכדי שיעשו, מכל מקום לא רצו להחמיר כל כך בהמתנה זו שימתין עד מוצאי יו"ט ב' בכדי שיעשו, כיון שהמתנה זו אינה אלא קנס בעלמא שלא יאמר להנכרי שיעשה כן פעם אחרת, א"כ כיון שקנסוהו ומנעוהו מליהנות מזה במוצאי יו"ט א' מיד עד לאחר שימתין בכדי שיעשו די בכך, כי בזה יהיה לו היכר זכרון שלא יאמר להנכרי שיעשה כן פעם אחרת (עד כאן הגהה.)]

ב שיעור בכדי שיעשו הוא כדי שילך הנכרי במוצאי יו"ט משחשכה מביתו למקום שליקט הפירות או למקום שצד הדגים ויגמור המלאכה ויחזור לכאן. ואם נסתפק לו מהיכן הביאן הנכרי אין צריך להמתין רק בכדי שיבואו מחוץ לתחום. אם הביאן הנכרי רוכב על הסוס אין צריך להמתין רק בכדי ששהה הנכרי ברכיבה זו עד שהביאן לכאן:

ג וכל זה בנכרי שהביא דורון לישראל דמן הסתם ליקט או צד היום בשביל הישראל שהביא לו כמ"ש למעלה. אבל אם הוא בענין שיש להסתפק שמא נלקט וניצוד מאתמול, וגם יש להסתפק שמא ליקט וצד לצרכו או לצורך נכרי אחר ואח"כ נמלך והביאן לישראל - כיון שיש כאן ב' ספיקות להקל הרי אלו מותרים באכילה במוצאי יו"ט מיד ואין צריך להמתין בכדי שיעשו. 

אבל אם אין כאן אלא ספק אחד שמא נלקטו וניצודו מאתמול בשביל ישראל או שמא ליקט וצד היום ובשביל נכרי ואחר כך (ב) נמלך והביאן לישראל - צריך להמתין בכדי שיעשו לפי שהוא דבר שיש לו מתירין דהיינו אחר שימתין בכדי שיעשו. לפיכך אין אומרים כאן ספק דברי סופרים להקל:

ד וכל זה לענין המתנת בכדי שיעשו במוצאי יו"ט אבל ביו"ט עצמו אפילו אם ידוע שליקט וצד לצורך נכרי אלא שיש להסתפק שמא ליקט וצד היום. וכן פירות הנמצאים תחת האילן שיש להסתפק שמא נשרו מהאילן ביו"ט - הרי אלו אסורים באכילה ובטלטול עד הערב אפילו אם הוא בענין שאין בהן משום מוקצה, כגון דקל העומד בחצרו והיתה דעתו מערב יו"ט על התמרים שישיר הרוח מן הדקל ביו"ט או ששמע מנכרי בערב יו"ט שאמר למחר אתלוש פירות הללו ותלשן ביו"ט לצרכו - הרי הן אסורים לישראל באכילה ובטלטול לפי שחכמים גזרו על כל דבר שנעקר מהמחובר בשבת או ביו"ט לאסרו באכילה בו ביום אם הוא דבר מאכל ולהשתמש בו אם אינו דבר מאכל משום גזרה שמא יתלוש בעצמו כמ"ש בסי' שכ"ב וכיון שאסור לאכלו ולהשתמש בו אסור ג"כ לטלטלו שהרי אינו ראוי לכלום בו ביום.

ואפילו בספק החמירו חכמים אף ביו"ט שני של גלויות. ואע"פ שיום טוב שני של גליות אינו אלא מחמת ספק ונמצא שיש כאן ב' ספיקות להקל - מכל מקום כיון שכבר הנהיגו חכמים את כל בני הגולה לעשות שני ימים הרי הוא כודאי של דבריהם לענין זה שלא להתיר בו ספק מוקצה שעיקר איסור המוקצה בשבת הוא (ג) סייג לאיסורי תורה שלא יעלה ויתלוש כמ"ש בסימן שכ"ב או משום גדר להוצאה כמ"ש בסימן ש"ח, לפיכך החמירו בספיקו אף ביו"ט שני כדי שלא לחלק בינו לראשון אבל לענין שאר דברים אין דינו כודאי של דבריהם אלא כספק. וכמו שיתבאר:

ה אם הפירות ניכרים שלא נתלשו היום כגון שהן כמושין וכן אם ניכרים הדגים שניצודו מערב יו"ט כגון (ד) שנס ליחן ואדמומית שתחת לחייהן שבודקין אותן שם - מותרין אף למי שהובאו בשבילו אם ידוע שבאו מתוך התחום והוא הדין אם הובאו לו בתחלת ליל יו"ט ראשון בענין שבודאי נלקטו וניצודו מערב יו"ט:

ו אפילו אם ידוע שנלקטו וניצודו היום אם ידוע שלא ליקט וצד בשביל ישראל מותרין לערב אפילו הוא יו"ט שני של גליות שהרי ממה נפשך אחד מהן הוא חול אבל אם הוא יו"ט שני של ראש השנה אפילו אם הוא (ה) ספק אם נתלש וניצוד ביום טוב ראשון אסור באכילה ובטלטול גם בשני עד הערב לפי ששני הימים הן קדושה אחת וכיום אחד ארוך הן:

ז וכן ספק שנתלש וניצוד ביום טוב אפילו הוא יום טוב שני של גליות אסור באכילה ובטלטול גם בשבת שלאחריו לפי שע"י תלישה זו או צידה זו הן מוכנין לאכילה ואין יו"ט מכין לשבת.

ואיסור הכנה זו אינה אלא מדברי סופרים שהרי מן התורה מותר לאכלן בו ביום שנתלשו וניצודו בו וא"כ יו"ט לעצמו הכין אלא כיון שמדברי סופרים אסור לאכלן ביום שנתלשו וניצודו בו אלא ביום שלאחריו נמצא שיום טוב הכין לשבת שלאחריו:

ח וכן הדין ביו"ט שלאחר השבת שהפירות שנתלשו בשבת אסורים גם ביו"ט שלאחריו ואיסורן אינו אלא מדברי סופרים כמו שנתבאר.

במה דברים אמורים בפירות הנאכלין חיין בלא בישול שיכול לאכלם בשבת עצמה מן התורה אבל בפירות שאינן נאכלין חיים כיון שאינן ראויים לאכילה בשבת עצמה שאסור לבשלן נמצא ששבת הכינה ליו"ט שלאחריו לפיכך הן אסורין מן התורה ביו"ט.

במה דברים אמורים בפירות שנתלשו בשבת אבל בדגים שניצודו בשבת אע"פ שאינן נאכלים חיים אעפ"כ אינן אסורים ביו"ט שלאחריו אלא מדברי סופרים לפי שהצידה בעצמה אינה נקראת הכנה כלל שהרי אין נעשה שום שינוי בגוף הדג ע"י הצידה אלא כיון שאם היה ניצוד ביו"ט עצמו לא היה אפשר לאכלם בו ביום מחמת גזרת חכמים ואם הניצוד בשבת יהא מותר ביו"ט נמצא שע"י הצידה שבשבת הותר לאכילה ביום טוב והרי זה דומה כאילו שבת הכינה ליו"ט ואסור מדברי סופרים:

ט ראש השנה שחל להיות בחמישי ובששי פירות שנתלשו ודגים שניצודו בחמישי אפילו נתלשו וניצודו בשביל נכרי או שנתלשו וניצודו מאליהן הרי הן אסורים באכילה ובטלטול גם בשבת שלאחריהן כמו שאם היו נתלשין וניצודין בששי שהיו אסורין גם בשבת משום איסור הכנה שהרי שני ימים אלו הן כיום אחד ארוך אבל במוצאי שבת מותרין באכילה מיד אפילו נתלש וניצוד בחמישי בשביל ישראל אין צריך להמתין במוצאי שבת בכדי שיעשו מטעם שנתבאר למעלה אבל נתלש וניצוד בששי בשביל ישראל צריך להמתין במוצאי שבת בכדי שיעשו כמו שנתבאר למעלה:

י נכרי שהביא בשבת או ביו"ט שלאחר השבת פירות שאינן נאכלין חיים אפילו אם ידוע שנלקטו בשביל נכרי אלא שיש להסתפק שמא נתלשו בשבת ונכרי זה או אחר מסיח לפי תומו שנתלשו מערב שבת אין סומכין עליו לאכלם ביו"ט שלאחר השבת שהן אסורים בו ביום מן התורה ואין סומכים על נכרי מסיח לפי תומו אלא באיסור דברי סופרים כגון לאכלם ביו"ט שני שחל במוצאי שבת אפילו הוא יו"ט שני של ראש השנה שאיסורו אינו אלא מדברי סופרים או אפילו ביו"ט ראשון שחל במוצאי שבת אם הן פירות הנאכלים חיים או להתירן בו ביום שהביאן אם הביאן בשבת שאין יו"ט ראשון סמוך לו מלפניו או ביו"ט שאין שבת סמוך לו מלפניו שבכל אלו אין שום חשש הכנה של תורה ועיין בסי' תקי"ג אימתי סומכין על נכרי מסיח לפי תומו:

יא נכרי שהביא לעיר דבר שאין במינו במחובר ואינו מחוסר צידה דהיינו שהביא פירות יבשים או בהמות ועופות שאינן מחוסרין צידה כגון אווזים ותרנגולים - אם מתוך התחום הביאם מותרים לכל אף למי שהובאו בשבילו כמ"ש למעלה. אבל אם מחוץ לתחום הביאם דהיינו שבתחלת כניסת יו"ט היו עדיין חוץ לתחום - הרי אסורין באכילה בו ביום למי שהובאו בשבילו ולכל אנשי ביתו הסמוכים על שלחנו שגם בשבילם נתכוין הנכרי בהבאתו ולערב צריכים להמתין בכדי שיעשו דהיינו שישהה כל כך כמו ששהה הנכרי בהבאתו אותם ממקום שהחשיך לו היום בערב יום טוב עד שהביא אותם לתוך עיבורה של עיר של הישראל דהיינו מקום שמשם מתחילין למדוד תחומי העיר כמו שנתבאר בסי' [ש]צ"ח ע"ש:

יב הטעם שהצריכו חכמים להמתין בכדי שיעשו אינו בשביל שלא יהנה ממלאכת יו"ט שהרי אינו נהנה כלל מגוף המלאכה דהיינו ההליכה מחוץ לתחום אלא הוא נהנה מהדבר שנעשה בו המלאכה אבל לא מן גוף המלאכה בעצמה ולפיכך לא היו חכמים מצריכים להמתין בכדי שיעשו ולמה הצריכו להמתין משום גזרה שמא יאמר לנכרי שיביא לו מיני מאכל מחוץ לתחום ביו"ט כדי למהר אכילתו בלילה וכיון שקנסו אותו בשעה שמן הדין היה מותר לו לאכול דהיינו במוצאי יו"ט שוב לא יאמר לנכרי להביא לו:

יג ואפילו אם מוצאי יו"ט הוא שבת או יו"ט שני של ראש השנה או יו"ט שני של גליות שאף שימתין בכדי שיעשו אעפ"כ יש לחוש שמא יאמר לנכרי שיביא לו ביו"ט ראשון כדי לאכול ביו"ט שני או בשבת שלאחריו לאחר שימתין בכדי שיעשו במוצאי יו"ט ראשון מכל מקום לא רצו חכמים לקנסו כל כך שלא יאכל עד מוצאי שבת או עד מוצאי יו"ט שני דכיון שאיסור תחומין הוא קל שאינו נתקן בשביל סייג לאיסור של תורה לפיכך הקילו בו ודי אם קנסוהו שלא יאכל בו ביום שהביאו לו ובכדי שיעשו ביום שלאחריו:

יד וכל זה למי שהובא בשבילו ולאנשי ביתו אבל לשאר כל אדם מותר באכילה אפילו בו ביום שהביא מחוץ לתחום דכיון שאיסור תחומים הוא קל הקילו בו שלא לאסור אלא למי שהובא בשבילו ואפילו אם הביא הנכרי מחוץ לג' פרסאות שיש אומרים דבג' פרסאות יש איסור תחומין מן התורה אעפ"כ כיון שאי אפשר לאסור לכל בני אדם בשוה שהרי איסור תחומין הוא אינו שוה לכל בני אדם שמה שהוא חוץ לתחומו של זה הוא תוך תחומו של זה וכיון שהוצרכו חכמים לחלק באיסור זה לאסור לזה ולהתיר לזה עשו עוד חילוק בין מי שהובא בשבילו למי שלא הובא בשבילו שאין ראוי לאסור לו מטעם שנתבאר לעיל:

טו וכיון שהוא ראוי לאכילה בו ביום למי שלא הובא בשבילו לפיכך אף מי שהובא בשבילו מותר לטלטלו ביום טוב ואין לו דין מוקצה כלל כיון שראוי לאחרים בו ביום רק שיזהר שלא יטלטלנו חוץ לד' אמות במקום שאסור לטלטל בשבת בין הוא בין אחר שלא הובא בשבילו ואע"פ שהותר לו לאכלו בו ביום מכל מקום לא הותר לו להוציא חוץ לד' אמות בכרמלית אפילו לצורך אכילה כגון שרוצה לבשלו ואי אפשר לו לבשלו אלא אם כן יוציאנו חוץ מד' אמות בכרמלית אסור לו להוציאו אפילו ע"י נכרי ואפילו הובא לצורך נכרי דכיון שיצא חוץ לתחום אין לו אלא ד' אמות כמ"ש בסימן ת"א אבל במקום שמותר לטלטל שם בשבת כגון בחצר או בעיר שתיקנו מבואותיה בלחי או קורה או צורת הפתח או שהיא מוקפת חומה וכן מבצר שהוא בענין שמותר לטלטל בו בשבת כגון שידוע שישב (פירוש שבנו בו בתים לדירה) ולבסוף הוקף כמ"ש בסי' שנ"ח ות"א מותר לטלטל בהן ג"כ מה שהובא מחוץ לתחום דכל רשות שמותר לטלטל בו בשבת הרי כולו נחשב כד' אמות לענין יוצא חוץ לתחום כמ"ש בסי' ת"ה ע"ש:

טז וכל זה כשידוע בבירור שהביא ביו"ט מחוץ לתחום בשביל ישראל אבל אם יש להסתפק שמא בתחלת כניסת יו"ט היה הנכרי כבר בתוך תחום העיר יש להקל ביו"ט שני של גליות אף למי שהובא בשבילו כיון שיש כאן ב' ספיקות שהרי יו"ט שני עיקר תקנתו מחמת הספק אבל ביו"ט ראשון יש להחמיר אף בספק כיון שהוא דבר שיש לו מתירין:

יז במה דברים אמורים כשהנכרי שהביא הדורון הוא דר חוץ לעיר או שהוא דר בעיר אלא שפירותיו הן חוץ לעיר. אבל נכרי הדר בעיר ויש לו פירות בעיר כיוצא באלו שהביא להישראל מותר אף למי שהובא בשבילו אפילו הוא יו"ט ראשון. לפי שאין כאן ספק כלל אלא הוא בודאי, דמן הסתם הביא מפירותיו שבעיר. ואפילו יש להנכרי ב' בתים ובהן פירות אחד מהן תוך התחום והב' חוץ לתחום אין חוששין שמא הביא מאותן שחוץ לתחום אלא מן הסתם הביא מאותן שבתוך התחום שהן קרובים יותר לעיר:

יח וכל זה בנכרי שהביא דורון לישראל אבל נכרי שהביא למכור אם רוב העיר הן נכרים בודאי לצורך הנכרי הביא ומותר ליקח ממנו (על דרך שנתבאר בסי' שכ"ג ע"ש) ולאכול אפילו ביו"ט ראשון אם הוא דבר שאין במינו במחובר ואינו מחוסר צידה. ואם הוא דבר שיש במינו במחובר או מחוסר צידה מותר באכילה לערב מיד ואין צריך להמתין בכדי שיעשו כדין מביא לצורך נכרי דכיון שרוב העיר הן נכרים מן הסתם הביא לצורך רוב אנשי העיר.

ואם אנו רואים שאם נתיר ליקח ממנו ביו"ט ירבה להביא עוד ביום טוב אף לצורך ישראל - אסור ליקח ממנו ביו"ט אף על פי שרוב העיר הן נכרים. אבל מן הסתם אין חוששין שמא ירבה להביא גם בשביל ישראל ומותר ליקח ממנו בעיר שרובה נכרים.

ומכל מקום נכרי המביא דגים למכור בעיר שרובה נכרים אף בסתם יש לחוש שירבה להביא בשביל ישראל אם אנו מתירין ליקח ממנו כיון שדרך ישראל לקנות דגים לכבוד יום טוב. וצריך להתיישב בדבר זה כי הכל לפי ראות עיני המורה:

יט אבל <(ו)> העיר שחציה נכרים וחציה ישראל - נכרי המביא שם למכור בודאי לצורך שניהם הוא מביא וכיון שכוונתו גם לצורך ישראל הרי דינו כדין נכרי שהביא דורון לישראל. (שאם יש במינו במחובר צריך כל אדם להמתין בכדי שיעשו אף מי שלא הובא בשבילו ואם אין במינו במחובר אלא שהובא מחוץ לתחום מותר למי שלא הובא בשבילו דהיינו מי שאינו מאנשי העיר ובא לעיר אחר שכבר היה הנכרי בתוך תחום העיר):

כ וכל זה כשהנכרי שהביא למכור הוא דר בעיר זו שמוכר בה והביא מפירותיו שחוץ לתחום אבל אם הוא דר בכפר חוץ לעיר אפילו אם הרוב הן ישראל והביא לשם דבר שיש במינו במחובר או מחוסר צידה דינו כדין מביא לעיר שרובה נכרים. דכיון שהוא דר מחוץ לעיר אנו הולכים אחר רוב העולם ואנו אומרים שמן הסתם לקטן וצדן לצורך נכרים שהן רוב העולם ואח"כ נמלך והביאן לעיר זו. לפיכך אם הביאן מתוך התחום מותר לערב מיד כדין פירות שנלקטו בשביל נכרי ואם הביאן מחוץ לתחום מותרים לערב אחר שהמתין בכדי שיעשו אף אם הוא שבת או יו"ט שני של ראש השנה או של גליות כדין דבר שאין במינו במחובר שהובא לצורך ישראל מחוץ לתחום:

כא ישראל שקצץ דמים לנכרי שיביא לו דגים בערב יו"ט בעד סכום דמים אלו שקצץ לו ונשתהה הנכרי והביאן ביו"ט אם הוא בענין שיש להסתפק שמא ניצודו ביום טוב הרי אלו אסורין באכילה ובטלטול עד הערב כמ"ש למעלה.

אבל בערב יש להסתפק אם צריך להמתין בכדי שיעשו לפי שיש לומר שלא הצריכו חכמים להמתין בכדי שיעשו במלאכה הנעשית ביו"ט בשביל ישראל אלא אם הוא בענין שאם נאסור [ל]הישראל ליהנות ממלאכה זו עד לאחר שימתין בערב בכדי שיעשו אזי לא יעשה הנכרי המלאכה ביום טוב עד הערב בשעה שהישראל רשאי ליהנות ממנה כגון שהישראל לא קצץ עם הנכרי שיעשה מלאכה זו בשבילו אלא הנכרי מדעת עצמו הוא עושה כן לצורך הישראל ואילו היה יודע הנכרי שהישראל לא יהנה ממנה ביום טוב בודאי לא היה מזרז את עצמו לעשותה ביום טוב ונמצא כשהנכרי עושה אותה ביו"ט בודאי עושה אותה לדעת כן שיהנה ממנה הישראל ביו"ט לפיכך קנסוהו חכמים שלא יהנה ממנה ביו"ט עצמו וגם לערב עד לאחר שימתין בכדי שיעשו.

אבל כשהישראל קצץ עם הנכרי מערב יו"ט שיעשה לו מלאכה זו ואף אם נאסור להישראל ליהנות ממלאכה זו אעפ"כ יעשנה הנכרי להשלים קציצתו וליטול דמיו מהישראל נמצא כשהנכרי עושה המלאכה ביו"ט אינו עושה אותה בשביל שיהנה ממנה הישראל ביום טוב עצמו אלא בשביל עצמו הוא מזרז את עצמו למהר מלאכתו. לפיכך אפשר שזהו דומה לקצץ עם הנכרי מערב שבת שיעשה לו מנעלים והביאן לו הנכרי בשבת שהן מותרים להישראל בו ביום כמ"ש בסי' רנ"ב ע"ש.

וכבר נתבאר שם דיש אוסרין ללבוש המנעלים עד שימתין במוצאי שבת בכדי שיעשו ולדבריהם אף דגים אלו אסורין עד מוצאי יו"ט בכדי שיעשו.

אבל לאחר כדי שיעשו אפשר שהן מותרים אף אם הוא יו"ט שני של גליות כמו שנתבאר לענין המנעלים.

ואם ידוע שדגים אלו ניצודו מערב יו"ט אלא שהביאן ביו"ט מחוץ לתחום כיון שאין כאן איסור מוקצה אפשר שהן מותרים אף בו ביום להמתירין גבי מנעלים.

וכבר ביארנו שם שבשעת הדחק (שהוא צריך למנעלים אלו בשבת) יש לסמוך על המתירין עיין שם כל פרטים אלו:

כב ישראל ששיגר דורון לחבירו ע"י נכרי מערב יו"ט והביא הנכרי את הדורון לחבירו ביו"ט מחוץ לתחום אם ישראל השולח הוא יודע שאי אפשר שיגיע הדורון ליד חבירו אלא אם כן ילך הנכרי ביום טוב חוץ לתחום הרי זה אסור באכילה למי שהובא בשבילו (ולאנשי ביתו) ולערב צריך להמתין בכדי שיעשו כיון שנעשה איסור בשבילו.

אבל אם השולח לא ידע שילך הנכרי ביום טוב חוץ לתחום שהיה לו שהות להגיע לשם מבעוד יום ונתעכב השליח בדרך והביא ביו"ט מחוץ לתחום הרי זה מותר באכילה אף למי שהובא בשבילו שהרי אין הנכרי מביא משלו כדי שנגזור שמא יאמר לו הבא לי מחוץ לתחום אלא משל ישראל אחר הוא מביא והישראל לא ישמע אליו לשלוח לו ביום טוב מחוץ לתחום שאין אדם חוטא ולא לו רק שצריך ליזהר שלא יטלטלנו חוץ לד' אמות במקום שאסור לטלטל שם בשבת ואפילו אם לא הובא בשבילו ואפילו ע"י נכרי כמ"ש למעלה:

כג במה דברים אמורים בדבר שאין במינו במחובר ואינו מחוסר צידה אבל אם הדורון הוא דבר שיש במינו במחובר או מחוסר צידה אסור לקבלו מיד הנכרי ביום טוב אף על פי שהנכרי יצא מבית ישראל המשלח מערב יו"ט וא"כ דורון זה נלקט וניצוד מערב יו"ט מכל מקום יש לחוש שמא החליף הנכרי את הדורון בפירות שנלקטו היום ולפיכך אין לקבל ממנו אלא אם כן חתום בתוך חותם אחד ועל דרך שנתבאר ביו"ד סי' קי"ח ע"ש:

כד במה דברים אמורים בישראל ששיגר דורון לחבירו משלו שמקבל הדורון אינו יודע אם מה ששיגר לו חבירו היה טוב ויפה יותר ממה שהביא לו הנכרי או לאו ולפיכך יש לחוש שמא היה טוב יותר והחליפו הנכרי ברע ממנו (שנלקט וניצוד ביו"ט) כיון שהוא נהנה בחליפין.

אבל ישראל שקנה מערב יו"ט דבר שיש במינו במחובר או מחוסר צידה והניחו ביד הנכרי בלא חותם עד למחר ולמחר ראה שהוא טוב ויפה כמו הראשון שהניח אצלו אף על פי שאינו מכיר בטביעות עין שזהו הראשון שהניח אצלו מותר ואין אנו חוששים שמא החליפו הנכרי כיון שאינו נהנה בחליפין שהרי זה הוא כל כך טוב ויפה כמו הראשון שהניח אצלו: