תקכז דיני עירוב תבשילין ובו ל' סעיפים:

א אע"פ שאסור לעשות אפילו כל מלאכות אוכל נפש לצורך מוצאי יו"ט מכל מקום אם חל יו"ט להיות בערב שבת מן הדין היה מותר לעשותן ביו"ט לצורך השבת שלאחריו שהרי המבשל (או עושה שאר מלאכות) ביו"ט לצורך החול אינו לוקה מן התורה הואיל והתבשיל ראוי לבו ביום (אלא אם כן בישל סמוך לחשכה שאין עוד שהות ביום לאכול ממנו) כמ"ש בסי' תק"ג אלא שחכמים אסרו לטרוח ביו"ט לצורך החול כיון שאפשר לטרוח בחול עצמו אבל שבת שאחר יו"ט כיון שאי אפשר לטרוח בשבת עצמה היה ראוי להתיר לטרוח ביו"ט לכבוד השבת כיון שהוא שעת הדחק שאי אפשר בענין אחר ומן התורה אין כאן שום איסור כלל כשמבשל בעוד היום גדול שיש שהות ביום שאם מזדמנים לו אורחים שלא אכלו עדיין היום היו אוכלים מתבשיל זה שמבשל לצורך השבת כמ"ש בסי' תק"ג אעפ"כ תיקנו חכמים שלא לבשל ולעשות שאר כל מלאכות אוכל נפש ביו"ט לצורך שבת שלאחריו אפילו בעוד היום גדול אלא אם כן הניח עירוב תבשילין דהיינו שיבשל תבשיל אחד מערב יו"ט ויהיה תבשיל זה שמור אצלו שלא יאבדנו ולא יאכלנו עד לאחר שתיקן ועשה כל צרכי שבת:

ב ומפני שני דברים תיקנו חכמים דבר זה א' כדי להרבות בכבוד יו"ט שיאמרו הבריות מה אם לכבוד השבת אסור לבשל בתחלה ביו"ט אלא אם כן התחיל לבשל תבשיל אחד מערב יו"ט דמה שמבשל ביו"ט אינו אלא כגומר והולך מה שהתחיל מערב יו"ט קל וחומר שאסור לבשל ביו"ט לצורך החול אפילו התחיל לבשל מערב יו"ט הב' כדי להרבות בכבוד שבת שע"י שאתה מזקיקו לבשל תבשיל אחד מערב יו"ט בשביל תיקון צרכי סעודות השבת שלאחריו הוא נזכר על כל צרכי השבת מערב יו"ט ובורר מנה יפה לשבת ומנה יפה ליו"ט ואינו מכלה את הכל ליו"ט.

ולפי טעם הראשון אין צריך להניח העירוב בערב יו"ט ממש אלא מותר להניח עירוב תבשילין אפילו כמה שבועות קודם יו"ט ולהתנות עליו שבעירוב זה יהא מותר לו לבשל ולאפות ביו"ט הבא עלינו לשבת שלאחריו רק שיהא העירוב קיים וראוי לאכילה שלא נתקלקל בהנחתו עד יו"ט כגון שלא עירב בתבשיל אלא בבשר מעושן שמתקיים ימים רבים וכן מותר להניח עירוב אחד לימים טובים הרבה שיהיו בערב שבת אם מתנה עליו בפירוש שבעירוב זה יהא מותר לי לבשל ולאפות בכל ימים טובים של שנה זו שיהיו בערב שבת לצורך השבת שלאחריה רק שיהיה העירוב קיים וראוי לאכילה בכל יו"ט ויו"ט.

אבל לפי טעם הב' שביארנו צריך להניח עירוב תבשילין בערב יו"ט ממש שהרי אם הניח הרבה ימים קודם יו"ט עדיין כשיגיע ערב יו"ט לא יהא נזכר על צרכי שבת ולא יברור מנה יפה לכבודו וכן אם עירב בערב יו"ט אחד ליו"ט אחר אפילו הוא סמוך לו כגון יו"ט של סוכות שחל בחמישי ובששי ושמיני עצרת ושמחת תורה ג"כ בחמישי וששי ועירב בערב יו"ט הראשון גם ליו"ט האחרון לא הועיל כלום שעדיין כשיגיע ערב יו"ט האחרון לא יהא נזכר על שבת שלאחריו.

לפיכך לענין מעשה אין לערב לכתחלה אלא בערב יו"ט ממש ליו"ט זה בלבד כמו שנתבאר לפי טעם הב' אבל בדיעבד שכבר עירב ימים רבים קודם יו"ט ובערב יו"ט ממש שכח או הזיד ולא עירב - מותר לו לסמוך על עירובו ולבשל בתחלה מיו"ט לשבת.

אבל אם נזכר בערב יו"ט יניח עוד עירוב או יקח עירוב הראשון ויאמר עליו בדין יהא שרי וכו' אבל לא יברך עליו.

וכן אם כשהניח העירוב התנה עליו שבעירוב זה יהא מותר לו לבשל ולאפות בכל ימים טובים שיהיו בערב שבת לצורך השבת שלאחריו אעפ"כ צריך לערב כשיגיע ערב יו"ט שלפני השבת אלא שלא יברך עליו רק יאמר עליו בדין יהא שרא לנא כו' כמו שנתבאר. ואם לא עירב בערב יו"ט סומך על עירובו הראשון כל זמן שהוא קיים וראוי לאכילה כמו שנתבאר:

ג כיצד מצות הנחת ערוב תבשילין נוטל בידו חתיכת פת שיש בה כביצה וכזית בשר מבושל או שאר דבר מבושל שיש בו כזית כדי שבפת זו יהא מותר לו לאפות מיו"ט לשבת ובתבשיל זה יהא מותר לו לבשל מיו"ט לשבת.

ואם לא עירב אלא בתבשיל לבד ולא נזכר עד לאחר שנכנס ליל יו"ט אפילו הוא יו"ט ראשון של גליות שחל בחמישי בשבת שיוכל לערב על תנאי כמו שיתבאר אעפ"כ אין צריך לחזור ולערב כיון שכבר עירב בתבשיל שהוא עיקר העירוב.

אבל אם עירב בפת בלבד צריך לחזור ולערב ואם לא עירב אסור לו אפילו לאפות מיום טוב לשבת שאין זה עירוב כלל כמו שיתבאר:

ד ואחר שנטל העירוב בידו חייב לברך אשר קדשנו במצותיו וציונו על מצות עירוב כמו שמברכין על שאר כל מצות חכמים:

ה ואחר כך יאמר בדין יהא שרי לנא לאפויי ולבשולי ולאטמוני ולאדלוקי שרגא ולמעבד כל צרכנא מיומא טבא לשבתא. ואם (א) אינו מבין בלשון ארמי יאמר בלשון שמבין:

ו ואם חל יו"ט בערב שבת ובשבת - טוב שיפרט היתר עשיית מלאכה מיו"ט ראשון ליו"ט שני שיאמר ולמעבד כל צרכנא מיו"ט לשבת ומיו"ט לחבירו  -לפי שאדם מבשל תבשילין יתירים לכבוד יו"ט שחל בשבת יותר ממה שהוא מבשל לכבוד שבת בלבד. ואם לא יאמר רק מיו"ט לשבת בלבד לא יהא נכלל בזה היתר בישול התבשילין היתרים שמבשל לכבוד יו"ט שני:

ז ואם בדעתו לשחוט מיום טוב לשבת בהמתו או שאר בעלי חיים שלו, אף על פי שאינו שוחט בעצמו כיון שאם לא היה מניח עירוב תבשילין היה השוחט אסור לשחוט לצרכו, לפיכך טוב שגם הוא יפרט היתר השחיטה בהנחת עירוב תבשילין שיאמר: ולמישחט ולבשולי וכו'. והשוחט הקבוע לרבים טוב שיאמר כן בכל ערב יום טוב שלפני השבת שמא יביאו לו לשחוט מיום טוב לשבת.

ומכל מקום אם לא אמר כן לא השוחט ולא מי ששוחט בשבילו - אין זה מעכב כלל, ומותר לשחוט לו. לפי שהיתר השחיטה והפשט העור ומליחת הבשר נכלל במה שאמר: ולבשולי - שכל המלאכות שקודם הבישול נכללים בהיתר הבישול וכן כל המלאכות שקודם האפייה נכללים בהיתר האפייה והיתר הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים והכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד.

וכן שאר כל מלאכות אוכל נפש נכללים במה שאומר ולמעבד כל צרכנא. ולא הצריכו לפרט רק האפייה והבישול לפי שהן עיקר של כל מלאכות האכילה. וההטמנה והדלקת הנר - לפי שאם לא היה מניח עירוב תבשילין היה יותר ראוי לאסור ההטמנה והדלקת הנר מיו"ט לשבת משאר כל המלאכות, לפי שבשעת עשייתן ניכר שעושה שלא לצורך יו"ט שאין דרך האדם להטמין חמין לבו ביום אלא לצורך מחר. וכן אין דרך בני האדם להדליק נר מבעוד יום אלא בערב שבת לצורך ליל שבת - לפיכך כשמניח עירוב תבשילין צריך לפרט מלאכות אלו יותר משאר כל המלאכות שהן נכללים בו למעבד כל צרכנא.

ואם עבר או שכח ולא פרט אחת מארבע מלאכות אלו שהן: האפייה והבישול וההטמנה והדלקת הנר יש אומרים שאותה המלאכה שלא הזכירה בפירוש אסור לו לעשותה מיו"ט לשבת לא הוא בעצמו ולא אדם אחר בשבילו, והרי הוא לאותה מלאכה כמי שלא הניח כלל עירוב תבשילין. ואם לא הזכיר שום אחת מארבע מלאכות הללו אע"פ שאמר ולמעבד כל צרכנא - הרי הוא אסור בכל (הארבע) מלאכות ודינו (בהם) כמי שלא הניח עירוב תבשילין כלל.

אבל יש חולקין על זה ואומרים שלא הצריכו לפרט ולומר בדין יהא שרי כו' אלא למצוה מן המובח.ר אבל בדיעבד אפילו לא אמר כלום אלא שעשה תבשיל מיוחד לשם עירוב תבשילין או שנטל תבשיל שנתבשל כבר והפרישו לעשות בו עירוב תבשילין ולברך עליו ואח"כ שכח או הזיד ולא בירך עליו ולא אמר עליו כלום - הרי עליו שם עירוב תבשילין ומותר לסמוך עליו לעשות כל המלאכות מיו"ט לשבת.

ולענין הלכה יש להחמיר בכל זה כסברא הראשונה. וצריך להקנות קמחו ותבשילו לאחרים כמו שיתבאר. או יחזור ויניח עירוב תבשילין כהלכתו בתנאי, אם נזכר ביו"ט ראשון שחל להיות בחמישי כמו שיתבאר. 

אבל בשעת הדחק כגון שלא נזכר עד ערב שבת ואין שם אחרים שיקנה להם קמחו ותבשילו יש לסמוך בכל זה על סברא האחרונה.

ואם נזכר בערב יו"ט קודם כניסת ליל יו"ט יחזור ויטול בידו את העירוב ואם עדיין לא בירך עליו יברך עליו ויאמר בדין יהא שרי כו' כהלכתו.

ואם כבר בירך עליו אלא שלא אמר עליו כלל בדין יהא שרי כו' או שאמר ודלג אחת מהמלאכות - יאמר עליו בדין יהא שרי כו' כהלכתו. אבל לא יברך עליו שהרי לסברא האחרונה כבר הניח עירוב כשר ואין כאן עוד מצוה שיברך עליה. וספק ברכות להקל:

ח אין עירוב תבשילין מועיל אלא להתיר לעשות כל צרכי שבת ביו"ט בעוד היום גדול, דהיינו שיש שהות ביום שאם היו מזדמנים לו אורחים שלא אכלו היום היו אוכלים ונהנים בו ביום קודם בין השמשות ממלאכתו שעשה ביו"ט. אבל אם אין שהות ביום ליהנות ממלאכתו הרי יש כאן איסור מן התורה בעשיית מלאכה זו כמ"ש בסי' תק"ג. ואין עירוב תבשילין שתקנו חכמים מועיל כלום להתיר איסור של תורה. 

ולפי שאין הכל בקיאין בהלכה זו לפיכך נהגו כשחל יו"ט בערב שבת שמקדימין להתפלל ערבית של שבת מבעוד יום שהכל הן זריזין למהר לגמור כל צרכי שבת קודם תפלת ערבית של שבת:

ט אע"פ שאין מערבין עירוב תבשילין ביו"ט עצמו אלא צריך להניחו מערב יו"ט - מכל מקום מותר לערב בבין השמשות של ליל יו"ט אע"פ שהוא ספק לילה, לפי שספק דברי סופרים להקל ואנו תולין לומר עדיין יום הוא.

במה דברים אמורים כשעדיין לא התפלל תפלת ערבית של יו"ט, וגם עדיין לא קבלו רוב הצבור עליהם קדושת יו"ט, דהיינו שעדיין לא אמרו ברכו של תפלת ערבית של יו"ט, שאמירת ברכו הוא קבלת שבת ויו"ט כמ"ש בסי' רס"א. 

אבל אם כבר אמרו רוב הצבור ברכו הרי הוא נגרר אחר רוב הצבור וחל גם עליו קדושת יו"ט ואסור לערב עירובי תבשילין כמו ביו"ט עצמו.

ואין צריך לומר שאם הוא בעצמו קיבל עליו יו"ט כגון שהתפלל תפילת ערבית של יו"ט אע"פ שהצבור לא אמרו עדיין ברכו שאסור לו לערב:

י מי שהוא בבית הכנסת בערב יו"ט סמוך לחשכה ועדיין לא התפלל תפלת המנחה ונזכר שעדיין לא הניח עירוב תבשילין ואם ילך לביתו להניח עירוב תבשילין יעבור זמן תפלת המנחה יתפלל מנחה ואל יניח עירוב תבשילין שהרי אפשר להקנות קמחו לאחרים כמו שיתבאר:

יא אין מערבין עירוב תבשילין אלא בתבשיל הראוי ללפת בו הפת, כגון בשר ודגים וביצים וכיוצא בהן ממיני לפתן שדרך בני אדם ללפת בהן הפת. אבל אין מערבין בריפות וכיוצא בהן מדברים שאין דרך רוב בני אדם ללפת בהן הפת, אפילו במקום שמלפתין בהן הפת אין מערבין בהן לפי שבטלה דעתן אצל רוב בני אדם. 

ואפילו דברים שדרך הרבה בני אדם ללפת בהן אם יש מקום שאנשי מקום ההוא אין רגילים ללפת בהם כגון תפוחים מבושלים או שאר פירות מבושלים שיש מקומות שאין מלפתין בהן - אין מערבין בהן באותן מקומות. ואפילו בדיעבד שכבר עירב בהן הרי זה כמי שלא עירב כלל:

יב תבשיל זה של עירוב תבשילין אין צריך שיהיה מבושל ממש אלא אפילו הוא צלי אפילו שלוק (פירוש מבושל יותר מדאי) אפילו מעושן אפילו הוא חי אלא שנכבש מעת לעת במים או בשאר משקים או שנכבש בחומץ חזק או בציר אפילו לא שהה בתוכה אלא בכדי שאם היו נותנים החומץ והציר עם התבשיל שבתוכה על גבי האור היה התבשיל מתחיל להרתיח הרי הוא כמבושל כמ"ש ביו"ד סי' ק"ה. 

ואם הוא ראוי לאכילה - מערבין בו לכתחלה. אבל אם לא נכבש כהלכתו אע"פ שהוא מלוח ונאכל כשהוא חי מחמת מלחו כגון דגים קטנים מלוחים אין מערבים בהם אלא אם כן נתבשלו או נכבשו כהלכתן. ועל דרך שנתבאר.

אבל מין דגים קטנים הנקרא קוליית האיספנין (שקורין טונינ"א) שבשרן רך ביותר ומדיחין אותן במים חמין ועל ידי כן הם ראויים לאכלן חיים בלא בישול אם הדיחן בערב יו"ט או קודם לכן - מותר לערב בהן לפי שע"י הדחה זו הן מוכשרים לאכילה כמבושלין ממש:

יג אם אין לו בערב יו"ט שום תבשיל אלא עדשים שנשארו בשולי קדירה שאכלן קודם יו"ט - אם יש בהם כזית מותר לערב בהן במקום שדרך ללפת בו הפת. וכן אם אין לו שום תבשיל אלא אותו שמנונית הנדבק בסכין שחותכין בו את הצלי - הרי זה גוררו מעל הסכין ומערב בו אם יש בו כזית. אבל אם יש לו תבשיל אחר אין לערב לכתחלה בעדשים שנשארו בשולי קדרה ולא בשמנונית שגרר מעל גבי הסכין מפני ביזוי מצוה ואם עירב אין צריך לחזור ולערב:

יד אע"פ שכל אדם חייב לערב בביתו, מכל מקום כל גדול העיר יש לו לערב על כל בני עירו כדי שאם ישכח אחד מהן לערב או שיהיה טרוד ולא יהיה לו פנאי לערב בערב יו"ט, או מי שהוא עם הארץ שאינו יודע לערב או מי שעירב ונאבד עירובו ביו"ט קודם שתיקן צרכי שבת - כל אלו יוכלו לסמוך על עירובו שמערב בעד כל בני העיר.

אבל מי שהיה לו פנאי לערב ומחמת עצלותו שאינו חרד על דבר ה' שכח ולא עירב, כיון שלא היה אנוס בשכחה זו אלא עצלותו גרמה לו לשכוח - הרי זה פושע ואינו יוצא בעירובו של הגדול, אע"פ שנתכוין לו בפרטות להוציאו בעירובו. ואין צריך לומר שאם לא שכח כלל אלא שסמך על עירובו של גדול העיר או על אדם אחר שנתכוין להוציאו בעירובו שאינו יוצא בעירוב זה כלל - שכל אדם חייב לערב בעצמו (ב) או יצוה לאחרים שיערבו בתוך ביתו משלו ששלוחו של אדם כמותו.

ואם הוא אינו יודע הלכה זו והיה סבור שאין צריך לערב בעצמו אלא מותר לסמוך על עירובו של גדול העיר שמערב בעד כל בני עירו הרי זה מותר לסמוך על עירוב זה כיון שהיה אנוס בטעותו.

אבל אם הוא תלמיד חכם ונתעלמה ממנו הלכה זו או שלא למד אותה מעולם הרי זה פושע ואינו יוצא בעירובו של הגדול ששגגת תלמוד עולה זדון:

טו כשמערב על כל העיר אין צריך לפרט כל אחד בשמו אלא אומר בדין יהא שרי לנא כו' לנו ולכל ישראל הדרים בעיר הזאת. ואפילו מי שהוא חוץ לעיר אם הוא בתוך התחום כיון שיכול לבא לעיר ביו"ט הרי הוא בכלל בני העיר ויוצא בעירוב זה על דרך שנתבאר. 

אבל מי שהוא חוץ לתחום העיר אע"פ שהניח עירובי תחומין שהוא יכול לבא לתוך העיר ביו"ט מכל מקום כיון שהוא דר חוץ לתחום מן הסתם לא היה כלל בדעת המערב להוציאו בעירובו - לפי שמן הסתם אינו נותן דעתו אלא על אותן שבתוך תחומו. וכל מי שאין דעת המערב עליו להוציאו בעירובו אינו יוצא בו אפילו בדיעבד. שהרי העירוב הוא של המערב אבל אם התנה המערב בפירוש שגם זה הדר חוץ לתחום יהא יוצא בעירוב הרי זה יוצא בו (ועל דרך שנתבאר למעלה) אם הניח עירובי תחומין:

טז אפילו מי שאינו גדול העיר אם הוא רוצה לערב על אחריםף אין צריך להודיע להם בערב יו"ט שהוא רוצה לערב עליהם, שהרי עירוב זה זכות הוא להם וזכין לאדם שלא מדעתו. 

אבל צריך להודיע להם ביו"ט קודם שיתקן צרכי שבת. (ג) ואין הלה רשאי להתחיל בצרכי שבת עד שידע בבירור שהניחו עליו עירוב תבשילין. ואל יסמוך על גדול העיר לומר בודאי הניח על כל בני העיר אלא אם כן ידוע לו שדרך זה הגדול להניח על כל בני עירו:

יז כשמערב גם לאחרים אין צריך להוסיף בשיעור התבשיל בשבילם, אלא בכזית די בין לאחד בין לאלפים. ומכל מקום צריך שלכולם יהיה חלק וזכות בעירוב זה, שאין מערבין לאדם אלא בשלו. לפיכך צריך לזכות להם את העירוב דהיינו שיגביה אדם אחר את העירוב גובה טפח מן המקום שהיה מונח עליו (שבהגבהה פחותה מטפח אינו קונה כלום) ויאמר לו זכה בעירוב זה בשביל כל אנשי העיר, כלומר שהוא יהיה שלוחם וכאלו הן בעצמם הגביהו העירוב וקנו אותו בהגבהה, והרי יש להם חלק וזכות בו.

לפיכך אין המערב יכול לזכות להם העירוב ע"י הגבהת עצמו שהרי העירוב הוא שלו וכשהוא מגביהו בידו לזכות בו הרי עדיין העירוב הוא שלו כמו שהיה ואין אחרים יכולים לזכות בהגבהה זו.

וכשם שאינו יכול לזכות ע"י עצמו כך אינו יכול לזכות ע"י עבדו ושפחתו הכנענים אפילו אינן סמוכים על שלחנו אלא אוכלים משלהם ולא ע"י בנו ובתו הקטנים שהן אוכלין משלו אף על פי שאינן סמוכים על שלחנו ממש. ואם זיכה על ידי אחד מאלו אין מועיל כלום אפילו בדיעבד מפני שידן כידו ממש.

אבל על ידי בנו ובתו הגדולים שאוכלין משלו ועל ידי בנו ובתו הקטנים שאינן אוכלים משלו וע"י אשתו שהיא אוכלת משלו - יש אומרים שיכול לזכות על ידיהם מטעם שנתבאר בסי' שס"ו. ויש אומרים שאינו יכול לזכות על ידי אחד מכל אלו מטעם שנתבאר שם.

לפיכך לכתחלה אין לזכות על ידי אחד מכל אלו אבל בדיעבד שכבר זיכה ע"י אחד מכל אלו וכבר נכנס ליל יו"ט שאי אפשר לזכות עוד יש לסמוך על דברי המקילין. וכן אם אין לו אדם אחר לזכות על ידו יכול לזכות לכתחלה על ידי אחד מכל אלו.

וכל זה בבנו ובתו ואשתו. אבל אחר שאוכל משלו אפילו הוא סמוך על שלחנו ממש בין שאוכל בחנם בין שאוכל בשכר כגון עבדו ושפחתו העברים יכול לזכות על ידיהן לכתחלה אפילו הן קטנים כמ"ש בסי' שס"ו. 

ואפילו בנו הגדול אם הוא נשוי אשה יכול לזכות על ידו לכתחלה אע"פ שהוא סמוך על שלחנו ממש כמו שנתבאר שם:

יח אין צריך לזכות את העירוב אלא לאחרים, דהיינו כל אנשי העיר שאינן אוכלין מעיסתו ומתבשילו. אבל בני ביתו האוכלים מעיסתו ומתבשילו אין צריך לזכות להם, והן מותרים לעשות כל מלאכת אוכל נפש מיו"ט לשבת ע"י עירובו של בעל הבית, לפי שהן טפלים לבעל הבית ונגררים אחריו כיון שהן אוכלים מאכליו. (אע"פ שאין אוכלים מתבשיל אחד מכל מקום כיון שהתבשיל שהן אוכלין הוא שלו הרי הן טפלין אצלו ויוצאים בעירובו)

אבל אם אחד מבני הבית אינו אוכל מתבשילין של בעל הבית אלא בעל הבית נותן לו קמח ובשר והוא אופה ומבשל לעצמו או שמצוה לאחר לבשל לו, (דכיון שבשעת האכילה כבר התבשיל הוא שלו שהרי כבר נתן לו הבעל הבית במתנה גמורה הקמח והבשר) הרי זה אינו טפל לבעל הבית וצריך עירוב בפני עצמו.

לפיכך יכול הבעל הבית לזכות על ידו את העירוב אפילו הוא בנו אם אינו קטן. ואע"פ שלכתחלה אין לזכות ע"י בנו גדול האוכל משל אביו - מכל מקום כיון שזה אוכל בפני עצמו וצריך ערוב תבשילין בפני עצמו א"כ צריך הוא לזכות בעירוב זה לעצמו אם עדיין לא הניח ערוב תבשילין ומתוך שזוכה בו לעצמו זוכה בו אף לאחרים.

וכן אם הוא נותן לאשתו קמח ובשר והיא אופה ומבשלת לעצמה ואינה אוכלת מתבשילין שלו יכול לזכות את העירוב על ידה לאחרים כיון שהיא צריכה עירוב לעצמה מתוך שהיא צריכה לזכות בו בשביל עצמה יכולה לזכות אף בשביל אחרים:

יט נוהגין שהמערב גם לאחרים מזכה להם את העירוב בתחלה ואח"כ מברך על מצות עירוב ואומר בדין יהא שרי כו'. ואם ירצה לברך ולומר בדין יהא כו' בתחלה ולזכות העירוב אח"כ הרשות בידו:

כ המזכה עירובו לכל בני עירו צריך שיאמר בדין יהא כו' מיו"ט לשבתא לנא ולכל ישראל הדרים בעיר הזאת. אבל אם אינו מזכה להם עירובו אף אם הוא אומר כך אין אמירה זו מועלת להם כלום וכבר נתבאר דכל גדול העיר יש לו לזכות עירובו לכל בני עירו ובפרט אם יש אלמנות בעיר שאינן יודעות לערב או שאר עם הארץ שאינו יודע לערב שאז הוא חובה על בני עירם להצילם מעון שכל ישראל ערבים זה בזה:

כא שני ימים טובים שחלו להיות בחמישי בשבת ובערב שבת מערבין ערוב תבשילין מיום רביעי שהוא ערב יו"ט. ואם עבר או שכח ולא עירב בערב יו"ט ונזכר ביו"ט ראשון מניח ערוב תבשילין בו ביום בתנאי. כיצד? - לוקח בידו כזית תבשיל בין שנתבשל היום בין שנתבשל מאתמול וכביצה פת בין שנאפה היום בין שנאפה מאתמול (ובדיעבד או שאין לו פת די בתבשיל בלבד כמו שנתבאר למעלה) ומברך עליו אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב ואומר אם היום הוא י"ט למחר הוא חול ואיני צריך לערב כלל ואם היום הוא חול ולמחר יו"ט בעירוב זה יהא שרי לן לאפויי ולבשולי כו':

כב במה דברים אמורים בשני ימים טובים של גליות אבל בשני ימים טובים של ראש השנה אע"פ שנזכר ביום ראשון אי אפשר לו לערב בתנאי לפי שאין כאן ספק חול ששני הימים הן קדושים בודאי והן כיום אחד ארוך כמו שיתבאר בסי' ת"ר:

כג אפילו בשני ימים טובים של גליות אסור לאפות או לעשות שאר מלאכות אוכל נפש ביום טוב ראשון לצורך השבת בין שהניח עירוב תבשילין בו ביום בין שהניח מערב יו"ט. ואפילו אם היה ידוע לו בשעת הנחת עירוב שביו"ט שני (ד) יארע לו אונס ולא יוכל לאפות בו לכבוד השבת כגון שהוא יום אידם והיה בדעתו בשעה שעירב שבעירוב זה יהא מותר לו לאפות ביו"ט ראשון לצורך השבת - אעפ"כ אין מועיל כלום. לפי שערוב תבשילין אינו מתיר אלא לאפות ולבשל מיום טוב לשבת הסמוך לו שאין יום חול מפסיק ביניהם. אבל זה שאופה ביו"ט ראשון אם הוא קדש הרי יו"ט שני שהוא חול מפסיק ביניהם, והרי זה כאופה ביו"ט שחל להיות באחד בשבת לצורך השבת שלאחריו שבודאי אין עירוב תבשילין מועיל לזה:

כד תבשיל של עירוב תבשילין שנאכל מקצתו או שנאבד קודם שתיקן צרכי שבת - אסור לו לעשות שום מלאכה מיום טוב לשבת אלא אם כן נשתייר מהתבשיל כזית שלם הראוי לאכילה.

אבל אם נאכל או נאבד הפת של עירוב תבשילין אין בכך כלום ואפילו חל יו"ט בחמישי ובששי ונזכר ביו"ט ראשון אין צריך לערב בתנאי - שעיקר העירוב הוא התבשיל:

כה אבל לכתחלה צריך שיהיו הפת והתבשיל שמורים אצלו עד לאחר שתיקן כל צרכי שבת שאז רשאי לאכלם מעיקר הדין. ומכל מקום מצוה מן המובחר להמתין מלאכול הפת של עירוב תבשילין עד אחד משלש סעודות השבת כדי לבצוע עליו, אם הוא ככר שלם. שכל דבר שנעשה בו מצוה אחת ראוי לעשות בו מצוה אחרת. 

ויש נוהגין שלא לבצוע עליו עד סעודה שלישית של שבת כדי לעשות בו מצות הרבה שמניחין זה הככר ללחם משנה בסעודה הראשונה ובסעודה שניה של שבת ובסעודה שלישית בוצעין עליו:

כו מי שהתחיל ללוש עיסתו מיו"ט לשבת וקודם שהספיק לגמור לישתו נאכל עירובו או שנאבד - מותר לו לגמור הלישה והאפייה של עיסה זו שהתחיל בה בהיתר בעוד עירובו קיים. אבל אסור לו ללוש עיסה אחרת מיום טוב לשבת אחר שנאבד עירובו. ואין צריך לומר שאסור לו לבשל או להתחיל לעשות שאר מלאכות אוכל נפש מיום טוב לשבת אחר שנאבד עירובו.

וכן אם התחיל להתעסק בתיקוני תבשילו בעוד עירובו קיים כגון שחתך הלפתות וכיוצא בזה מתיקוני התבשילים, אע"פ שלא הספיק להעמיד הקדרה אצל האש עד שנאבד עירובו מותר לו לבשל תבשיל זה שהתחיל בו בהיתר. אבל אסור לו לבשל תבשילים אחרים שלא התחיל להתעסק בתיקונם בעוד עירובו קיים.

ואין צריך לומר שאסור לו ללוש או להתחיל לעשות שאר מלאכות אוכל נפש מיום טוב לשבת אלא אם כן ידוע לו שיש בעיר מי שמזכה עירובו לכל בני העיר כמו שנתבאר למעלה:

כז מי שלא עירב כלל או שנאבד עירובו קודם שתיקן צרכי סעודת שחרית של י"ט שחל להיות בערב שבת מותר לו לבשל הרבה קדירות לצורך יו"ט אע"פ שיודע שבודאי לא יאכל כולם ויותיר מהם לשבת והוא שלא יהיה מין תבשיל אחד בשתי קדירות אלא בכל אחת ואחת מין תבשיל אחד שאינו דומה לחבירו ויטעום מכל תבשיל ותבשיל ביו"ט עצמו כמ"ש כל זה בסי' תק"ג. (עיין שם כל ההלכות השייכות לכאן).

ואפילו אם לא בישל רק קדירה אחת לצורך יו"ט בלבד ואח"כ נמלך להניחה לשבת ולבשל אחרת ליו"ט צריך לטעום ממנה ביו"ט עצמו שאם לא יטעום ממנה ביו"ט נמצא שבישולו למפרע היה מיום טוב לשבת בלא עירוב תבשילין.

(ומכל מקום אם עבר או שכח ולא טעם ממנה ביו"ט אפילו בישל הרבה מיני קדירות קודם סעודת שחרית והיה בדעתו לטעום מכל אחת ואחת ביו"ט עצמו ואח"כ עבר או שכח ולא טעם מאומה - מותר לאכלם בשבת כיון שבישולו היה בהיתר כמ"ש בסי' תק"ג. עיין שם כל ההלכות השייכות לכאן לענין זה).

אבל אם לא נאבד עירובו עד לאחר שבישל או אפה לצורך יו"ט - מותר לו להניח פת ותבשיל זה לשבת. ואין צריך לטעום ממנו מאומה ביו"ט כיון שנעשה בשעה שהיה מותר לו לאפות ולבשל מיום טוב לשבת. ויאפה לו פת אחר ויבשל לו תבשיל אחר לצורך י"ט:

כח מי שלא עירב או שנאבד עירובו כשם שאסור לו לאפות ולבשל ולעשות כל מלאכות אוכל נפש מיום טוב לשבת לצורך עצמו כך אסור לו לעשות לאחרים אפילו בתוך ביתם, דכיון שלא הניח עירוב תבשילין הרי יום שבת אצלו כיום חול וכל דבר שאסור לעשות או להכין מיום טוב לחול כמ"ש בסי' תק"ג אסור לו לעשות או להכין מיום טוב לשבת בין לעצמו בין לאחרים.

וכשם שהוא אסור כך אחרים אע"פ שעירבו אסורים הן לעשות או להכין מיום טוב לשבת לזה שלא עירב. ואין לו תקנה אלא שהקמח שהוא צריך לאפות והתבשילין שהוא צריך לבשל והנרות שהוא צריך להדליק וכן כל דבר שהוא צריך להכין מיום טוב לשבת - יתן במתנה גמורה לאדם אחר שעירב והוא אופה ומבשל ומדליק את הנרות ומכין כל צרכי שבת לזה שלא עירב. והוא שיקנה את המתנה בקנין גמור כגון במשיכה לתוך ביתו או בהגבהה טפח אפילו בתוך ביתו של הנותן:

כט ואם אין שם אדם אחר שעירב שיוכל להקנות לו קמחו ותבשילו ונרותיו או אפילו שיש אדם שעירב ואינו רוצה להקנות לו התירו לו חכמים להכין כל צרכי שבת בצמצום כדי חייו משום כבוד שבת דהיינו שיאפה לו פת אחת ויבשל לו קדרה אחת וידליק לו נר אחד שיאכל אצלו אבל בחדר שאינו אוכל שם אסור לו להדליק שם נר לצורך השבת.

אבל מותר לו לילך לתוך החדר מבעוד יום סמוך לחשכה לחפש איזה דבר ויוליך עמו נר דולק ויניחנו שם שיהיה דולק שם בשבת מלבד נר אחד הדולק בביתו שהתירו לו חכמים להדליקו לצורך השבת מפני שלום בית שלא יאכל בחשיכה ואפילו בלא אכילה אין שלום בית בלא נר:

ל כבר נתבאר דאין עירובי תבשילין מתיר לעשות מלאכות אוכל נפש מיום טוב לשבת אלא משום שמן התורה אין כאן איסור בעשיית מלאכה זו הואיל והיא ראויה לו לבו ביום אם היו מזדמנים לו אורחים שלא אכלו עדיין היום.

לפיכך מי שמתענה מחמת נדרו ביו"ט שחל בערב שבת כיון שאסור לו לעשות שום מלאכה לצורך אכילה ושתיה של אחרים אפילו יאכלו וישתו בו ביום כמ"ש בסי' תצ"ה אין עירובי תבשילין מועיל לו שיהא מותר לו בעצמו לעשות מלאכה ביו"ט לצורך אכילה ושתיה של שבת. אלא מועיל לו עירובי תבשילין לענין שאנשי ביתו או אחרים שעירבו יהיו מותרים לעשות לו כל מלאכות שלצורך אכילה ושתיה של שבת: