תמ דין חמצו של נכרי שהופקד אצל ישראל ובו י"ז סעיפים:

א כתוב בתורה, "לא יראה לךחמץ".

יכול אם טמן אותו בבור עד שאינונראה, או שהפקיד אותו ביד נכרי, לא יהיה עובר עליו, שהרי אינו נראה לו כל ימי הפסח.

תלמוד לומר, "שבעת ימיםשאור לא ימצא בבתיכם".

אפילו הטמינו, או הפקידו.

ביןביד נכרי בין ביד ישראל.

אפילו אם הנפקד קיבל עליואחריות שאם יגנב או יאבד ממנו יתחייב לשלם לו דמי חמצו, ונמצא שהנפקד עובר עליו בבליראה, כמו שיתבאר.

אף על פי כן, עובר עליו גםהמפקיד ב"בל יראה ובל ימצא", כיון שגוף החמץ הוא שלו.

 

ואע"פ שנאמר "לא ימצאבבתיכם", וחמץ זה אינו בביתו?

מכל מקום, כיון שהנפקד קיבלהפקדון מדעתו, ונותן לו רשות להניחו בתוך ביתו, הרי השאיל להמפקיד את המקום שהחמץמונח עליו, והרי מקום זה קנוי להמפקיד.

לפיכך עובר הוא על החמץ המונחשם, כאלו היה מונח בביתו שהוא דר בו.

שהרי אמרה תורה, "לא יראהלך שאור בכל גבולך", כל מקום שהוא גבולו, אע"פ שאינו ביתו שהוא דר בו.

אבל מי שהטמין חמצו בחצירו שלחבירו (א) שלא מדעתו, שלא השאיל לו חבירו מקום בחצירו להניח שם חמצו, אינועובר עליו מן התורה.

כיון שאינו מונח לא בביתו ולאברשותו של בעל החמץ.

[ומה שמבואר בסימן תמ"ה סעיף ב' שאם הוא במקום שאינו מופקר לכל, עובר עליו בבל יראה ובל ימצא מדובר בחצר שלו, שיש לו בו רשות והוי גבולו]

ומכל מקום, (ב) מדבריסופרים, חייב לבערו או למכרו לא"י בערב פסח, קודם שעה ששית.

כיון שגוף החמץ הוא שלו, אלאשאינו מונח ברשותו.

ואם לא מכרו עד שהגיע שעה ששית, חייבלבערו מן העולם לגמרי.

וכל רגע ורגע שאינו מבערו הואעובר עליו בבל ימצא מדברי סופרים.

ואם עבר עליו הפסח, ולא ביערו,הרי חמץ זה אסור באכילה ובהנאה לכל אדם מישראל, כדין חמץ שעבר עליו הפסח בביתישראל:

ב הואיל והאדם עובר על חמצו אעפ"י שהוא מופקדביד אחרים, או שהוא טמון שאינו נראה לו, א"כ למה אמרה תורה "לא יראהלך"?

לומר לך שאף החמץ הנראה לך, והואמצוי בביתך, אף על פי כן, אין אתה עובר עליו אלא אם כן אני קורא בו"לך", כלומר שהוא שלך.

פרט לחמצו של נכרי המופקד ביד הישראל, אפילו הואעמו בביתו, שהוא דר בו בפסח, הרי זה מותר, מפני שאינו שלו.

ואפילו החמץ הוא של גר תושב, שידהישראל שולטת עליו ועל נכסיו, ואפילו הוא שרוי בחצירו של ישראל, והוא וכל אשר לו,כבוש תחת יד ישראל.

אף על פי כן, כל זמן שאין שםהישראל נקרא על זה החמץ, אין צריך לבערו:

 

ג ומכל מקום, מדברי סופרים, נכרי שהביא חמצו לישראלבתוך הפסח, כדי להפקידו אצלו, לא יקבל ממנו הישראל.

אע"פ שאינו נוגע בהחמץבידו, אלא הוא אומר להנכרי, "הנה הבית לפניך, הנח במקום שתרצה".

אף על פי כן אסור, גזירה שמא ישכח ויאכל ממנו.

שאיןהנכרי משמר חמצו שלא יאכל ממנו הישראל, כיון שכבר הפקידו אצלו, הרי סמךעל נאמנותו.

אבל אם הנכרי אינו מפקיד אצלו החמץ מותר לו להניחו שיכנס לביתו וחמצועמו.

ואף על פי שהישראל רואה אותו, אין בכך כלום, שהרי נאמר "לך" שלך אי אתה רואה, אבלאתה רואה של אחרים.

ומכל מקום אם נכרי זה הוא עבדו או פועלו שמזונותיו עליו, איןלהניחו שיכנס לבית לאכול חמץ.

אף על פי שהחמץ הוא של הנכרי.

מכל מקום יש לחוש למראית העין,שיחשדו אותו שהוא מאכיל את עבדו חמץ בפסח.

אבל נכרי אחר שאין מזונותיועליו, מותר להניחו ליכנוס לבית לאכול מחמצו.

אבל אסור להניחו שיאכל מחמצו עלהשלחן בשעה שישראל אוכל על זה השלחן.

אפילו אם זה הישראל אין לו שום הכירות עם זההנכרי, שאין לחוש שמא יאכילנו הנכרי מחמצו.

מכל מקום כיון שחמץ בפסח במשהו,רחוק הדבר, שלא יתערב פירור אחד של הנכרי בשל ישראל.

ואפילואם הישראל הוא אוכל על מפה מיוחדת, אף על פי כן יש להחמיר, שלא יאכל על השלחןשהנכרי אוכל עליו חמצו, משום "לך לך אמרינן לנזירא, סחור סחור לכרמא לא תקרב":

 

ד אבל מותר להניחו לאכול חמצו עלהשלחן בשעה שאין ישראל אוכל עליו.

רק שיזהר הישראל, לנקות השלחןיפה, אחר אכילת הנכרי, שלא ישארו שם פירורין מחמצו.

וכן צריך ליזהר, כשילך הנכרימביתו, שיטול כל חמצו דעמו, ולא ישתייר ממנו מאומה בבית הישראל.

גזירה שמא ישכח ויאכלנו, כיוןשהוא רגיל בחמץ כל השנה, יש בו לחוש לשכחה, יותר משאנו חוששים בשאר איסורי תורה,שאדם בודל עצמו מהם, ואינו שוכח איסורו, כיון שאינו רגיל בהם.

אבל כל זמן שהנכרי בבית, איןלחוש שמא יסתפק הישראל מחמצו, שהרי הנכרי הוא משמרו בעצמו:

 

ה ואם הלך משם הנכרי, והניח חמצומונח בבית ישראל שלא מדעתו, ואין הישראל רוצה <(ג)> להתגרות עם הנכרי להשליך חמצו מן ביתו לרשות הרבים, צריך שיעשה לפניו מחיצה גבוה י' טפחים, כדישיהיה לו היכר, ולא ישכח על איסור חמץ, ולא יבא להסתפק

ממנו.

וצריך שתהא המחיצה עשויה, מדברקבוע שחוסמת היא העוברים שם.

אבל לא מסדין וכיוצא בו.

כיון שיכולין לילך ולבא תחתהסדין יש לחוש שמא יבואו להסתפק מן החמץ המונח שם.

ואם הוא שבת או יו"ט, שאיאפשר לעשות מחיצה מדבר קבוע, יכפה עליו את הכלי עד הערב, כדי שיהיה מכוסה מן העין,ולא יבואו לאכול ממנו.

ולערב, מיד יעשה לפניו מחיצהכהלכתה.

ולא יסמוך על כפיית הכלי, גזירה שמא ינטל הכלי לצורךתשמישו, ויתגלה החמץ, וישכח, ויאכלנו:

 

ו ואם הדבר ברור וידוע, שלאישתהה הנכרי חוץ לביתו של הישראל שחמצו מונח בתוכו רק כחצי היום, ואח"כיחזור לבית הישראל ליטול חמצו משם - א"צ לעשות לפניו מחיצה.

אפילו הוא חולו שלמועד שמותר בעשיית מלאכה.

(שאינה מעשה אומן, כמו שיתבארבסימן תק"מ)

אלא די לו בכפיית כלי, עד שיבאהנכרי ויטול חמצו.

דכיון שלא ישתהה הנכרי רק כחציהיום, אין חוששין שמא ינטל הכלי בחצי יום זה:

 

ז וכל זה, כשכבר הלך לו הנכרי,ונשאר חמצו מונח בבית הישראל שלא מדעת הישראל.

אבל לכתחלה, לא יניחנו הישראללילך מביתו, אלא אם כן יטול חמצו עמו, אפילו לא ישתהה שם חוץ לביתו רק שעה אחת.

ואפילו רוצה לעשות לפניו מחיצהכהלכתה:

 

ח במה דברים אמורים בתוך הפסח,או בערב פסח משעה ששית ולמעלה, אבל קודם שעה ששית, מותר לקבל פקדונות חמץ מןהנכרי, אע"פ שיהיה הפקדון בביתו כל ימי הפסח, אין בכך כלום, רק שיעשה לפניומחיצה כהלכתה כמו שנתבאר:

 

ט במה דברים אמורים, כשאיןאחריות הפקדון על ישראל מגניבה ואבידה באונס.

דהיינו, שאם ישמרנו הישראל כדרךהשומרים, ואח"כ יגנב או יאבד ממנו, לא יתחייב הישראל לשלם לו, מדין תורה, ולאמדין המלך וחוקיו על עמו,

כגון, שקיבל ממנו הפקדון בסתםולא אמר לו הישראל שיתחייב לשלם לו אם יגנב או יאבד ממנו באונס.

[עכשיו מבאר אדה"ז אופן א' שיש מחלוקת בין דעה הראשונה, להדיעה האחרונה שמביא אחר כך. דלדיעה הראשונה, רק אחריות של גניבה ואבידה באונס, הרי זה נחשב כאילו הוא שלו, משא"כ לדיעה האחרונה גם אחריות של גניבה ואבידה בפשיעה נחשב כאילו הוא שלו]

אבל אם אחריות הפקדון על הישראל,שאם יגנב או יאבד ממנו באונס, יתחייב לשלם לו מדין תורה, אע"פ שלא פשעבשמירתו.

כגון שאמר לו הישראל, "אם יגנב אויאבד ממני, אשלם לך", וקנה ממנו הנכרי בקנין סודר, שלאיחזור בו.

או אפילו לא קנה ממנו, אלא שדיןהמלך הוא שישלם לו, כיון שאמר לו כן בפירוש בשעת הפקדון, ועל סמך זה הפקידו אצלו.

הרי פקדון זה נחשב להישראל,לענין ביעור חמץ, כאלו הוא שלו ממש, כיון שהוא חייב באחריותו, וחייב לבערו בערב פסח מן התורה.

ואם לא ביערו, עובר עליו בלאתעשה.

שנאמר "לא ימצאבבתיכם", ולא נאמר "לא ימצא לכםבבתיכם", פרט לשל אחרים.

אלא על כרחך אף בשל אחרים, עוברעליו אם הוא מופקד אצלו.

ואי אפשר לומר אף כשלא קיבל עליואחריות יעבור עליו, שהרי כבר נאמר "לא יראה לך", שלך אי אתה רואה, אבלאתה רואה של אחרים.

הא אין הכתוב מדבר אלא כשקיבלעליו אחריות, כיון שאלו היה נגנב או נאבד חל ההפסד על הישראל, הרי הוא כשלו ממש,לענין ביעור חמץ בלבד, מגזירת הכתוב:

י אבל אם לא קיבל עליו הישראלאחריות גניבה ואבידה באונס *.

[עכשיו מבאר אדה"ז אופן א' שיש מחלוקת בין דעה הראשונה, להדיעה האחרונה שמביא אחר כך. דלדיעה הראשונה, רק אחריות של גניבה ואבידה באונס, הרי זה נחשב כאילו הוא שלו, משא"כ לדיעה האחרונה גם אחריות של גניבה ואבידה בפשיעה נחשב כאילו הוא שלו]

ואפילו אם הנכרי הוא אלם ויכפהו לשלם לו, אף אם יגנבאו יאבד ממנו באונס.

מכל מקום, כיון שהישראל לא קיבלעליו אחריות האונס, והוא פטור מדין תורה ומדין המלך, אין החמץ נחשב כשלו, עדשמתחייב באחריותו בגזילת הנכרי:

 

[* אף על פי שקיבל עליו לשמרושמירה מעולה, כדרך השומרים, ואם יפשע בשמירתו ולא ישמרנו כדרך השומרים, יתחייבלשלם לו.

אין זה נקרא קבלת אחריות, להיותהפקדון נחשב כשלו על ידי כן, כיון שקבל עליו אחריותו.

אלא זה נקרא קבלת השמירה בלבד,שקיבל עליו שישמור חמצו של נכרי, ואם יפשע ולא ישמרנו יפה חייב לשלם לו.

שהפושעהוא כמזיק בידים, כיון שקיבל עליו לשמור כדרך השומרים, והמפקיד סמך עליו, ולא שמרובעצמו].

 

יא וכל זה כשקיבל ממנו הפקדון בסתם, שלא ייחד לו מקוםלהניח בו הפקדון, אלא נטלו הישראל מיד הנכרי, והניחו באיזה זוית שבביתו.

ורשות בידו, לטלטלו ולפנותומזוית זו ולהניחו בזוית אחרת, כיון שלא הבטיח להנכרי ליחד קרןזוית אחת לחמצו.

וכן, אם אמר להנכרי "הרי כלביתי לפניך, הנח פקדונך באיזה מקום שתרצה בבית".

דכיון שלא ייחד לו הישראל זויתמיוחדת לחמצו, הרי החמץ מסור ביד הישראל לפנותו מקרן זוית זו ולהניחו בזוית אחרת,כמו חמץ שלו ממש

לפיכך, אם קיבל עליו אחריותו,הרי הוא נעשה כשלו ממש, ועובר עליו.

[עכשיו מבאר אדה"ז אופן ג' שיש מחלוקת בין דעה הראשונה להדיעה האחרונה שמביא אחר כך. דלדיעה הראשונה, כשאין החמץ מסור ביד הישראל לטלטלו מזוית לזוית, אין צריך לבערו, משא"כ לדיעה האחרונה, אינו נפטר מחיובו משום זה שאין מסור בידו לטלטלו.]

אבל אם בשעה שהפקיד אצלו ייחד לוזוית מיוחדת, שיהיה חמצו מונח שם עד שיבא הנכרי ליטלו משם, והניחו הנכרי בעצמובאותה זוית שייחד לו הישראל, או שהניחו שם הישראל <(ד)> במעמד הנכרי, והבטיחלו שזוית זו תהא מיוחדת לחמצו עד שיבא הנכרי ויטלנה משם.

כיון שאין החמץ מסור ביד הישראללטלטלו ולפנותו מזוית זו למקום אחר, שהרי כבר מסר אותה זוית להנכרי, אין צריךלבערו, אף שקיבל עליו אחריות מגניבה ואבידה באונס.

(רק שיזהרו לעשות לפניו מחיצהכהלכתו, כמו שנתבאר)

שנאמר "לא ימצא", מישמצוי בידך, יצא זה, שאינו מצוי בידך, שהרי הוא מונח בזוית המיוחדת לנכרי.

והרי זה דומה, למקבל עליו אחריותחמצו של נכרי המונח ברשות הנכרי, שאינו עובר עליו.

אע"פ שהחמץ של ישראל ממשהמונח ברשות נכרי, הרי זה עובר עליו, כמו שנתבאר למעלה?

מכל מקום חמץ זה הוא של הנכרי,אלא שאחריותו הוא על הישראל, לפיכך אין לו דין חמצו של ישראל ממש, ואינו עובר עליואלא אם כן הוא מסור בידו לטלטלו ולפנותו לכל מקום שירצה, כמו חמץ שלו ממש:

 

יב במה דברים אמורים, כשהחמץ הזה בשעת הביעור, דהיינושעה ששית בערב פסח, הוא מונח באותה זוית שייחד לו, ולכך אין צריך לבערו.

וכן בכל ימי הפסח, כל זמן שהחמץהוא מונח בזוית שייחד לו, אינו עובר עליו, מטעם שנתבאר.

אבל אם פינה הישראל את החמץמזוית זו שייחד לו לזוית אחרת שבבית, או שבכל מקום שברשותו. וכשהגיע שעת הביעור,הוא מונח באותו זוית האחרת - חייב לבערו, או שיחזירנו מיד למקומו.

ואפילו <(ה)> נטל הישראלאת החמץ הזה קודם שהגיע זמן הביעור, והוליכו לנכרי אחר והפקידו אצלו בביתו.

אף על פי כן, כשיגיע זמן הביעור,חייב לילך וליטלו מיד הנכרי ולבערו, או שיחזירנו לאותו זוית שייחד להנכרי המפקיד.

[עכשיו מבאר אדה"ז אופן ד' שיש מחלוקת בין דעה הראשונה להדיעה האחרונה שמביא אחר כך. דלדיעה הראשונה, אם קבל הנכרי השני הנפקד כל האחריות שהיה על הישראל, אין צריך לבערו, משא"כ לדיעה האחרונה, חייב לבערו]

במה דברים אמורים, כשהנכרי הנפקדהשני לא קיבל עליו אחריות החמץ כדרך שקיבל עליו הישראל.

אבל אם כל האחריות שהיה עלהישראל קיבל עליו גם כן הנכרי הנפקד השני, אין צריך לבערו.

אע"פ שחמץ שהוא של ישראלממש, המופקד אצל נכרי, אף שקיבל עליו הנכרי אחריות, אין מועיל כלום לפטור אתהישראל, שלא יעבור עליו בבל יראה, כמו שנתבאר למעלה.

 

מכלמקום, חמץ זה שהוא של נכרי, אלא שאחריותו הוא על הישראל, וע"י כןנעשה כאלו היה שלו, וכיון שנכרי אחר קיבל עליו אחריות שהיה על הישראל, אין לישראלחלק ונחלה בחמץ זה, ואין צריך לבערו כלל, אף אם הישראל לא ייחד זוית מיוחדת לנכריהמפקיד:

 

יג ויש חולקין על כל זה ואומרים,

[עכשיו מביא אדה"ז אופן הא', שלדיעה הראשונה,כשקבל עליו רק אחריות של גניבה ואבידה, אינו נחשב כשלו, ולדיעה האחרונה נחשב כשלו]

דכל שאחריות החמץ הוא על הישראל, אפילו לא קיבל עליו אלא אחריות של גניבה ואבידה הבאים מחמת פשיעותו שלא שמר כדרך השומרים, ולא באחריות של גניבה ואבידה הבאים באונס [הרי הוא כשלו ממש].

[עכשיו מביא אדה"ז אופן הב', שלדיעה הראשונה, אינו נחשב כשלו, ולדיעה האחרונה נחשב כשלו]

וכן אפילו אם לא קיבל עליו אחריות כלל, בין מחמת פשיעה בין מחמת אונס אלא (ו) לשמור בחנם, ונמצא שהנכרי הוא אלם ויפרע ממנו אם יגנב ויאבד ממנו מחמת (ז) פשיעותו בשמירתו.

הרי חמץ זה הוא כשלו ממש, וחייב לבערו בערב פסח מן התורה.

[עכשיו מביא אדה"ז אופן הג', שלדיעה הראשונה, כשאין החמץ מסור ביד הישראל לטלטלו וכו', אין צריך לבערו, ולדיעה האחרונה צריך לבערו]

וכן אפילו אם השכיר לנכרי חדר (ח) מיוחד בביתו שיניח שם חמצו. [מ"מ חייב הוא לבערו].

שאינו נפטר מחיובו בשביל זה (אלא) שאין החמץ מסור ביד הישראל לטלטלו ולפנותו למקום שירצה:

 

[עכשיו מביא אדה"ז אופן הד', שלדיעה הראשונה, אם קבל עליו הנכרי השני כל האחריות שהיה על הישראל, אין צריך לבערו, ולדיעה האחרונה צריך לבערו]

יד וכן אפילו (ט) אם נטל הישראל את הפקדון והוליכו לבית נכרי אחר והפקידו אצלו וקיבל עליו הנכרי השני כל האחריות שהיה על הישראל, אף על פי כן חייב לבער.

דכיון שאם יגנב או יאבד מהנכרי השני, הרי נכרי המפקיד חוזר על הישראל שישלם לו חמצו, ואין לו כלום על הנכרי השני, שהרי לא הפקיד בידו מאומה, לפיכך נחשב חמץ זה להישראל כאלו היה שלו ממש, שהוא חייב לבערו.

אף אם הוא מופקד ביד נכרי, וקיבל עליו הנכרי אפילו אחריות של גניבה ואבידה באונס, כמו שנתבאר למעלה.

[עכשיו מסביר אדה"ז שבאופן דלהלן גם לדיעה השניה אין צריך לבערו]

אבל אם הנכרי המפקיד לא הפקיד כלל את החמץ ביד הישראל, אלא הפקידו ביד הנכרי אחר, והישראל קיבל עליו אחריות הפקדון, אינו עובר עליו.

אפילו אם הנכרי הנפקד לא קיבל עליו שום אחריות.

שהרי נאמר "בבתיכם", וזה החמץ אינו בביתו וברשותו של הישראל, שהרי נכרי הנפקד לא השאיל להישראל את המקום שהחמץ מונח עליו בביתו, אלא להנכרי המפקיד אצלו הוא שהשאילו.

ואף מדברי סופרים אין צריך לבערו.

דכיון שגוף החמץ אינו שלו, אלא ע"י שאחריותו עליו הוא נעשה כשלו, לפיכך לא גזרו עליו חכמים בשלא הפקידו הוא בעצמו ביד הנכרי:

 

טו ואין צריך לומר (י) [שאין צריך לבערו באופן] שאם אחר שהפקיד הנכרי בעל החמץ את חמצו ביד הישראל וקיבל עליו הישראל אחריות, חזר הישראל והוליכו לבית בעליו הנכרי והפקידו אצלו, אע"פ שהתנה עמו הנכרי שיהיה עליו עדיין אחריות הפקדון כמו שהיה מקדם, אף על פי כן אינו עובר עליו אפילו מדברי סופרים.

כיון שאינו בביתו ולא ברשותו של הישראל:

[והוא יותר פשוט מהדין שבהלכה יד, והוי "אין צריך לומר", כי שם מדובר בנכרי שאין הוא בעל החמץ, אבל כשמחזיר החמץ להנכרי בעל החמץ, פשוט שאין לומר שהמקום של החמץ הוא ברשות של הישראל, כיון שנמצא ברשות של בעלי החמץ]

 

טז ולענין הלכה בכל ד' דברים שיש בין סברא הראשונה לסברא האחרונה

[היינו: א', כשקבל עליו רק אחריות פשיעה ולא אונס. וב', בנכרי אלם. וג' כשנתן להנכרי מקום מיוחד. וד', כשקבל עליו נכרי שני כל האחריות שהיה להישראל, שבכל אלו, לדעה הראשונה אין צריך לבערו, ולדיעה האחרונה צריך לבערו]

יש להחמיר לכתחלה כסברא האחרונה.

דהיינו, שיחזיר הפקדון לבעליו (יא) או שימכרנו לנכרי אחר קודם שתגיע שעה ששית בערב פסח.

[בקו"א מבאר איך יכול הוא למכור הפקדון של נכרי שאינו שייך לו לנכרי אחר. ומבאר שם דכיון שהמכירה להנכרי השני יגמר בסוף הפסח, אין זה נקרא גזל הנכרי]

אבל בדיעבד שכבר הגיע שעה ששית שאי אפשר למכרו לנכרי כמו שיתבאר בסי' תמ"ג, וגם הנכרי בעל החמץ אינו בעיר שיחזירנו לו, יש לסמוך על סברא הראשונה בכל זה.

ואין הישראל חייב לבערו מן העולם לגמרי, אלא מותר לו להשהות חמץ זה עד שיבא בעליו הנכרי לעיר.

אפילו בא בתוך הפסח, יחזיר לו חמצו מיד בבואו.

(רק שיזהר שלא יגע בו בידיו, כמו שיתבאר בסימן תמ"ד)

כדי לצאת מחשש איסור של תורה, שיש בשהייה זו לפי סברא האחרונה.

ואחר הפסח מותר חמץ זה אפילו באכילה, אפילו לא החזירו לבעליו עד אחר הפסח:

 

יז אבל כל מקום שהוא חייב לבערו אף לפי סברא הראשונה, ושכח או נאנס ולא ביערו, אף על פי שגוף החמץ הוא של הנכרי, מכל מקום כיון שעבר עליו ישראל בבל יראה ובל ימצא (יב) הרי הוא אסור באכילה ובהנאה לכל אדם מישראל, כדין חמצו של ישראל שעבר עליו הפסח, שיתבאר בסי' תמ"ח.

ומכל מקום, אם בא הנכרי בעל החמץ ליטול חמצו, בין שבא בתוך הפסח בין שבא לאחר הפסח, רשאי הישראל ליתנו לו.

ואין זה כפורע חובו מאיסורי הנאה.

שהרי לא נתחייב הישראל כלום להנכרי.

כיון שחמצו הוא בעין, הרי אומר לו "הרי שלך לפניך".

ואע"פ שיש לחוש שמא ימכור הנכרי את החמץ הזה לאחר הפסח לישראל אחר שאינו יודע שעבר עליו ישראל בבל יראה, ועל ידי כן אסור באכילה ובהנאה, ויאכל ויהנה ממנו?

(יג) מכל מקום, מפני חששא זו אין לנו לכוף את הישראל הנפקד שיבער חמצו של נכרי, וישלם לו דמיו מכיסו.

ולא אסרו מפני זה אלא למכור לנכרי חמצו ממש, אם הוא בענין שאפשר לבא תקלה לישראל אחר שיקח חמצו מן הנכרי, כמו שיתבאר בסי' תס"ז.

אבל זה אינו מוכר לו כלום, אלא שאינו קונה ממנו, אין לנו לכוף אותו על כך.

רק אם ירצה מעצמו לעשות הטוב והישר, לבער ולשלם להנכרי דמיו, כדי שלא תבא תקלה לישראל אחר על ידו, (יד) תבא עליו ברכה:

Next Page PreviousPage