תנא דיני הגעלת כלים ובו ע"ח סעיפים:

א כל הכלים שאינו רוצה להכשירן לפסח על ידי הגעלה או ליבון וכן כל כלי חרס שאין להם הכשר על ידי הגעלה וליבון אם הוא רוצה להשהותן עד לאחר הפסח צריך לשפשפן (עיין סימן תמ"ד) היטיב קודם שעה ששית בערב פסח ולהדיחן מעט בענין שלא יהא חמץ ניכר בהן ויצניעם במקום צנוע שאינו רגיל לילך לשם כל ימי הפסח כדי שלא ישכח וישתמש בהן בפסח ואע"פ שכל הכלים הבלועים משאר איסורין מותר להשהותן עמו בבית ואין חוששין לשכחה מכל מקום חמץ כיון שהוא רגיל בו כל השנה יש לחוש בו יותר לשכחה וטוב לסגרם בחדר מיוחד ולהצניע המפתח שלא ילך לשם כל ימי הפסח:

ב ומכל מקום דרך עראי ומקרה מותר להוציאן ממקום שהצניען ולהשתמש בהן דבר צונן בין לח ובין יבש רק שיזהר להדיח את הכלי היטיב קודם שמשתמש בו שלא יהיה שום משהו חמץ דבוק בו בעין (ולענין דיעבד עיין סי' תמ"ז) ואפילו היא קדרה של חרס שנתבשל בה חמץ כל השנה די לה בהדחה להשתמש בה צונן בפסח מעיקר הדין (אבל המנהג הוא שלא להשתמש כלל בפסח בכלי חרס ישנים אפילו בצונן כמו שיתבאר) ואם הוא סכין צריך לנעצו עשר פעמים בקרקע קשה קודם שמשתמש בו צונן בפסח אבל אסור להשתמש בהן בקביעות משעה ה' בערב פסח ואילך אפילו בצונן עד שיכשירם לפסח על ידי הגעלה או ליבון על דרך שיתבאר גזירה שמא ישכח וישתמש בהן בחמין:

 

ג אם שכח בערב פסח ולא שפשף את הכלים מחמץ הדבוק בהן ונזכר בתוך הפסח אם הוא חול המועד (אבל בשבת ויום טוב אסור ליגע בהחמץ אפילו כדי לבערו כמו שנתבאר בסימן תמ"ו ע"ש) צריך לשפשפן מיד שנזכר ואין חוששין שמא ישכח ויאכל מהחמץ בשעה שנוגע בו כשמשפשפו מטעם שנתבאר בסי' תל"ה ואם עבר הפסח ולא שפשפן צריך לשפשפן לאחר הפסח להעביר מהן החמץ הדבוק בהן שהוא אסור בהנאה מפני שעבר עליו הפסח:

ד יש נוהגין לסדר כלי בדיל של חמץ בתוך הבית בגובה הכותל במקום שאין יד אדם מגעת לשם והם סדורין שם כל ימי הפסח לנוי ואין למחות בידם ואע"פ שכל דבר שגזרו עליו חכמים מחמת חשש שמא ישכח וישתמש בו לא חלקו בגזירתם ואסרו אפילו הגביה אותו דבר עשר קומות כמו שנתבאר בסימן רע"ה וסי' ש"ז מכל מקום כיון שאיסור זה שאסור להשהות כלי חמץ בתוך הבית בפסח לא גזרו עליו חכמי הגמרא אלא חכמי הדורות האחרונים הוא שהחמירו כן לפיכך אין להחמיר בו כל כך ובפרט שעל פי הרוב אין הכלים בני יומן מבליעת החמץ בשעה שמסדרין אותם בערב פסח בגובה הכותל זהו טעם המנהג ומכל מקום המחמיר להצניען במקום צנוע תבוא עליו ברכה: ה נכרי המוכר כלים חדשים בשוק בין של חרס בין של מתכות בין של זכוכית לוקחין ממנו כל כלי שהוא נראה חדש ואין חוששין שמא נשתמש בו הנכרי פעם אחת שכל כלי העשוי למכור אין משתמשין בו כלל.

אבל אם נכנס לבית הנכרי ליקח ממנו כלים חדשים לא יקח אלא כלי חדש שמכיר בו היטיב שלא נשתמש בו עדיין אבל אם יש להסתפק שמא נשתמש בו פעם אחת אף שהוא נראה חדש אין ללקחו אלא אם כן הנכרי מסיח לפי תומו שלא נשתמש בו עדיין או שהוא לוקח כלי אחד מתוך הרבה כלים כמו שנתבאר ביורה דעה סימן קכ"ב ע"ש לפי שיש לחוש שמא עשאו הנכרי לצורך עצמו וכבר נשתמש בו פעם אחת ואחר כך נמלך למכרו לישראל הבא אליו.

ומכל מקום בכלי זכוכית יש להתיר לקנות הצלולים אפילו אין הנכרי מסיח לפי תומו ואינו לוקח כלי מתוך הכלים דכיון שהם צלולים בודאי לא נשתמש בהם עדיין:

ו כל כלי חרס שנשתמש בו חמץ בחמין שהיד סולדת בו בענין שכיוצא בו בשאר כלים צריכין הגעלה אבל כלי חרס אין לו תקנה על ידי הגעלה שהתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו (פירוש גיעול הנבלע בו) לעולם אפילו יגעילנו כמה פעמים אלא לעולם פולט הוא מעט מעט בכל הגעלה ועיקר גיעול הבלוע בתוכו אינו נפלט ממנו לגמרי וכשיבשלו בו היתר אפילו אחר כמה הגעלות יפלוט מעט מהבלוע שבתוכו לתוך התבשיל והיכן העידה תורה כך גבי כלים הבלועים מנותר שאמרה תורה וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר למדנו מכאן שאין הגעלה מועלת לכלי חרס:

ז ומכל מקום קבלו חכמים שיש לכלי חרס הכשר על ידי ליבון באור דהיינו שיסיקנו כל כך עד שיהיו ניצוצות ניתזים ממנה שאז נשרף ונכלה כל האיסור הבלוע בתוכו:

ח במה דברים אמורים כשמסיקו מבפנים (פירוש בתוך חלל הכלי) וגם דרך היסקו כל השנה הוא מבפנים כגון תנור של חרס וכיוצא בו אבל כלי חרס שדרך היסקו כל השנה הוא מבחוץ כגון קדרה ומחבת וטפקא של חרס דהיינו כלי חרס שמסיקין אותו תחתיו מלמטה ואופין על גביו מלמעלה אף אם הוא רוצה להכשירו ע"י היסק מבפנים כגון שימלאנו גחלים בוערות אין זה מועיל כלום גזירה שמא יחוס עליו שלא יתבקע מחמת הגחלים כיון שאין זה דרכו בכל השנה ולא ימלאנו גחלים בוערות ויסיקנו מבחוץ והיסק חיצון אינו מועיל כלום מן התורה שהרי האיסור נשתמש ונבלע בפנימית הכלי וצריך להפליטו גם כן דרך פנימית הכלי דכבולעו כך פולטו כמו שיתבאר וכשמסיקו מבחוץ אין האיסור נפלט דרך פנימית הכלי על ידי היסק חיצון זה:

ט ואפילו אם רוצה להסיקו מבפנים ומבחוץ כגון שמכניסו ריקן לתוך התנור מלא אש ששלהבת עולה מכל צדדי הכלי ומלבנו יפה מבפנים ומבחוץ אין זה מועיל כלום גזירה שמא יחוס עליו שלא יתבקע ויוציאנו מן התנור טרם שיתלבן יפה יפה עד שיהיו ניצוצות ניתזים ממנו אבל אם מחזירו לתוך כבשן מלא אש שמצרפין בו כלי חרס חדשים הרי זה מותר להשתמש בו בפסח דכיון שמכניסן להיסק גדול כזה בודאי אינו חושש עליהם אם יתבקעו:

י וכל זה בכלי חרס אבל בכלי מתכות שאינו נפקע מחמת חום האש הרי הוא יכול למלאותו גחלים מבפנים וישהה אותם בתוכו עד שאם יגע אדם בצד החיצון של הכלי יהיה היד סולדת בו מחמת שנתלבן הכלי מן הגחלים שאז בודאי נשרף כל החמץ הבלוע בתוכו אע"פ שלא נתלבן כל כך עד שיהיו ניצוצות ניתזים ממנו שהרי כלי מתכות הן נכשרין על ידי הגעלה וליבון קל הזה אינו גרוע מהגעלה:

יא בוכיא (והוא כלי העשוי מלבנים ועפר ומסיקין אותו מבחוץ ואופין ומטגנין בתוכו) אם הסיקו מבחוץ אינו נכשר לפסח על ידי היסק זה כמו שנתבאר אבל אם מלאוהו גחלים מבפנים או שהסיקו מבפנים עד שנתלבן כדינו ועל דרך שיתבאר בסימן תס"א מותר להשתמש בו בפסח ואין לחוש שמא לא ילבנו יפה יפה מחמת שיחוס עליו שלא יתבקע דכיון שהוא עשוי מלבנים ועפר אין לחוש בו שמא יתבקע:

יב לפיכך לבנים שנשתמש בהן חמץ כל השנה מותר ללבנם באור ולהשתמש בהן בפסח במה דברים אמורים בלבנים שנצרפו בכבשן אבל לבנים שנתייבשו בחמה אם לא נשתמש בהן חמץ על ידי האור כמו צלייה ואפייה אלא שנשפך עליהם תבשיל רותח של חמץ אין צריכים ליבון ודי להם בהגעלה כשאר כלי אדמה כמו שיתבאר ומותר לאפות ולצלות עליהם בפסח:

יג אבל אם נשתמש בהן חמץ על ידי האור וכן שאר כל הכלים אפילו של מיני מתכות שנשתמש ונבלע בהן חמץ על ידי האור בלבד שלא על ידי משקה כגון השפודים והאסכלאות שצלו עליהם מולייתא של חמץ שגוף החמץ נוגע בהן בשעת צלייתו ואין ביניהם שום משקה (טופח) שיוליך טעם החמץ לתוך השפוד והאסכלה אלא על ידי חום האש בלבד נבלע בהם טעם החמץ לפיכך אינו נפלט מהם על ידי הגעלה במים רותחים דכבולעו כך פולטו וכלי שנבלע בו חמץ על ידי משקה נפלט ממנו על ידי הגעלה במים רותחים אבל כל כלי שנבלע בו החמץ על ידי חום האש בלבד שלא על ידי משקה אינו נפלט ממנו אלא על ידי חום האש בלבד דהיינו שילבנו באור יפה יפה עד שיהיו ניצוצות מנתזין ממנו או עד שתשיר קליפתו העליונה שאז בודאי נשרף כל האיסור הבלוע בתוכו*.

יד מצוה מן המובחר לכל מי שאפשר לו שיקנה לו סכינים חדשים לפסח אבל מעיקר הדין אפילו אותן סכינים שמשתמשין בהם חמץ בחמין כל השנה די להם בהגעלה לפסח ואע"פ שסכינים הבלועים משאר איסורין יש אומרים שצריך ללבנם באור כדי להשתמש בהן בחמין כמו שנתבאר ביורה דעה סימן קכ"א מכל מקום כיון שיש אומרים שאפילו כלים הבלועים מחמץ על ידי האור בלבד די להם בהגעלה לפסח וגם יש אומרים שסכינים אין להם דין כלים הבלועים על ידי האור בלבד כמו שנתבאר ביורה דעה שם לפיכך יש להתיר לכתחלה להכשיר סכינים בין גדולים ובין קטנים על ידי הגעלה בלבד.

והוא שיגעילם ברותחין בכלי ראשון וכלי ראשון נקרא הכלי שהרתיחו בו המים אצל האש אפילו אם עכשיו בשעה שמגעילין בתוכו אינו עומד אצל האש הרי זה נקרא כלי ראשון ומגעילין בתוכו כל כלי הצריך הגעלה בכלי ראשון אם המים שבתוכו הן עדיין רותחין דהיינו שמעלין רתיחה כמו שיתבאר בסימן תנ"ב:

טו וקודם הגעלה צריך לשוף את הסכינים במשחזת או ברחיים או בדבר אחר המסיר את כל החלודה שבהן וכן שאר כל הכלים צריך להסיר כל החלודה והטינופת שבהן קודם שמגעילן שנאמר בפרשת הגעלת כלי מדין אך את הזהב וכו' כלומר רק את הזהב וגו' דהיינו כשאין שם חלודה רק זהב בלבד מועלת הגעלה להפליט הבלוע אבל כשיש שם חלודה או שאר טינופת יש לחוש שמא יש שם משהו מממשות האיסור בעין תחת החלודה והטינופת ואין הגעלה מועלת למה שהוא עומד בעינו ואינו בלוע בתוך דופני הכלי:

טז ואם אינו יכול להעביר החלודה או שאינו רוצה לטרוח ולהעבירה ישים גחלים בוערות על מקום החלודה וישהה אותם שם עד שאם יגע אדם בצד השני של הכלי במקום שכנגד החלודה יהיה היד סולדת בו מחמת שנתלבן הכלי מן הגחלים שאז בודאי נשרף כל ממשות איסור שתחת החלודה והעולם נהגו להחמיר להשהות הגחלים כל כך על החלודה עד שיהיה קש או חוט נשרף מצד השני (דהיינו שקושרין קש או חוט סביב הכלי מצד השני נגד הגחלים שעל גבי החלודה ומשהה את הגחלים כל כך עד שישרוף הקש או החוט שכנגדן בצד השני) ואחר כך מגעילין את הכלי ואם לא עשה כן קודם הגעלה יעשה כן אחר ההגעלה:

יז וכל זה כשהחלודה הוא בצד הפנימי של הכלי במקום שמשתמשין בו בקבע אבל אם הוא בצד החיצון של הכלי שלא נשתמש שם חמץ ואע"פ שלפעמים מגיע תשמיש החמץ גם מבחוץ מכל מקום כיון שרוב הפעמים אין מגיע תשמיש החמץ עד לשם לפיכך אין חוששין שמא יש שם ממשות החמץ בעין תחת החלודה ואין צריך להעבירה כלל:

יח וכל זה בחלודה שיש בה קצת ממשות (שקורין ראש"ט) שכשגורדין אותה משם יש בה כמה עפרורית שאז יש לחוש אם לא יגרדו אותה משם שמא יש תחתיה משהו ממשות האיסור בעין ואינו נראה לעין מחמת שהחלודה מכסהו אבל אם אין בחלודה ממשות כלל רק מראה בלבד כמו שנמצא לפעמים שיש שחרות או אדמימות בצד הפנימי של הכלי שאף אם יגרדו אותם לא יהיה שם שום עפרורית אין לחוש כלל שמא יש שם משהו חמץ שאינו נראה וכן הדין באותן כתמים הנעשים בכלי בדיל (שקורין ערד פלעקי"ן) שאין מעכבין את ההגעלה כיון שאין בהם ממשות רק מראה בלבד:

יט סכין או אחד משאר כלים הצריכין הגעלה שיש בו גומא או סדק או נקב שאינו יכול לחטט בתוכן לנקרן ולנקותן היטיב אין הגעלה מועלת להם אם הן במקום שמשתמשין בו בקבע דהיינו מצד הפנימי של הכלי לפי שיש לחוש שמא יש שם משהו ממשות החמץ בעין ואין הגעלה מועלת למה שהוא בעין לפיכך צריך להניח גחלים בוערות על הסדק והגומא וישהה אותם שם עד שאם יגע אדם כנגדן בצד החיצון של הכלי יהיה היד סולדת בו שאז בודאי נשרף כל ממשות איסור שבתוך הסדק או הגומא והעולם נהגו להחמיר להשהות שם כל כך את הגחלים עד שיהיה קש או חוט נשרף בצד החיצון ואחר כך מגעילן ואם לא עשה כן קודם ההגעלה יעשה כן אחר ההגעלה:

כ לפיכך אותם סכינים שידותיהן תחובין תוך בית יד והן קבועין שם במסמרים קטנים אין הגעלה מועלת להם כי יש גומות דקות הרבה במקום (סביב) המסמרים ואין צריך לומר אם גוף הבית יד נעשה מב' חלקים מדובקין ויש ריוח מעט ביניהם להכניס לשם את הסכין שעל פי הרוב אי אפשר לנקר שם היטיב שלא יהיה שום טינופת דבוק שם ואין הגעלה מועלת אלא לכלי זך ונקי כמו שנתבאר וכן אם יד הסכין דבוקה בבית יד על ידי דבק אין הגעלה מועלת לה דכיון שהדבק מתקלקל במים רותחין יש לחוש שמא יחוס על הדבק ולא ירתיח את המים יפה יפה וכן אם הבית יד היא עשויה מקרן וכן שאר כל הכלים העשויין מקרן אין הגעלה מועלת להן שהקרן מתקלקל במים רותחין ויש לחוש שמא יחוס עליו:

כא וכל זה בבית יד של סכין שמשתמשין חמץ בגוף הסכין ורוב הפעמים מגיע תשמיש החמץ גם בהבית יד של סכין אבל שאר כל הכלים שיש בידותיהן גומות וסדקים וחלודה אין צריך לנקרן כלל ואפילו אם לא הגעיל כלל את הידות ותחבן בפסח לתוך התבשיל הרי זה מותר באכילה כיון שאין דרך להשתמש חמץ בידות הכלים ומכל מקום לכתחלה צריך להגעיל גם את הידות ע"י עירוי מכלי ראשון לכל הפחות לפי שלפעמים כשמדיחין את הכלים מלכלוך חמץ שבהן בתוך מים חמין נבלע קצת מלכלוך החמץ לתוך הידות:

כב ואם לא הגעיל כלל אפילו את גוף הכלי ותחב את יד הכלי לתוך התבשיל יש אוסרין את התבשיל אם הכלי וידו הן של מתכות לפי שכשנשתמש חמץ בחמין בגוף הכלי נבלע החמץ גם ביד הכלי שכל מתכת שחם מקצתו חם כולו וכמו שנבלע החמץ בהיד על ידי גוף הכלי כך הוא נפלט ממנו על ידי גוף הכלי אבל כשלא הגעיל אפילו את גוף הכלי הרי נשארה בליעת החמץ בתוך היד ונפלט ממנו לתוך התבשיל ויש חולקין על זה ואומרים שאף על פי שכל מתכת שחם מקצתו חם כולו אף על פי כן הבלוע שבמקצתו אינו מתפשט בכולו על ידי חום זה ויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד מרובה או במקום מניעת שמחת יו"ט:

כג הנדן של סכינים שמכניסין לתוכו סכין של חמץ כל השנה אין הגעלה מועלת לו להכשירו להכניס לתוכו סכין של פסח לפי שאי אפשר לנקרו ולנקותו היטב מן החמץ בעין שנדבק בו כי עמוק עמוק הוא מי ימצאנו אלא א"כ פותח את התפירות ומגרדו יפה יפה (שאז אפילו הגעלה אין צריך):

כד חצובה (שקורין דרייפוס) והוא כלי שיש לו ג' רגלים ומעמידין עליה קדירה או מחבת בתנור על האור כל השנה אם רוצה להשתמש בה בפסח צריך ללבנה באור לפי שלפעמים נשפך עליה עיסה ונבלע בה טעם חמץ על ידי האור שלא על ידי משקה:

כה אחד כלי מתכת ואחד כלי עץ ואחד כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה (פירוש כלי חרס שלא נצרפו בכבשן אלא נתייבשו בחמה) ואחד כלי עצם (חוץ מקרן כמו שנתבאר למעלה) ומה שקורין פערי"ל מוט"ר שנשתמש בהן חמץ על ידי משקין חמין כדרך שנשתמש בהן כך צריך להכשירן על ידי הגעלה.

כיצד כלים שנשתמש ונבלע בהן חמץ כל השנה על ידי חום כלי ראשון כגון קדירות ואלפסין ויורות וכן כף שהוא מיוחד להגיס בו הקדירה כשהיא אצל האש או אפילו לאחר שהעבירה מן האש אלא שהתבשיל בתוכה חם בכדי שהיד סולדת בו וכן כף שהוא מיוחד להוציא בו התבשיל מהקדירה לתוך הקערה כל אלו וכיוצא בהן שדרך להשתמש בהן חמץ כל השנה על ידי חום כלי ראשון צריך להגעילן בתוך כלי ראשון רותח ועל דרך שיתבאר בסימן תנ"ב.

ונקרא כלי ראשון אפילו לאחר שהעבירוהו מן האש כמו שנתבאר למעלה.

ויש אומרים שכל כלי שנשתמש בו איסור על ידי חום כלי ראשון כשהיה הכלי ראשון אצל האש צריך להגעילו גם כן בתוך כלי ראשון העומד אצל האש דכבולעו כך פולטו ולכתחלה יש להחמיר ולחוש לדבריהם בשאר איסורים אבל בחמץ אפילו לכתחלה יש לסמוך על סברא הראשונה שהרי יש אומרים שאפילו כלים שנשתמש בהן חמץ על ידי האור בלבד מועלת להם הגעלה בכלי ראשון לאחר שהעבירוהו מן האש ואין צריך לומר כשמגעיל כלי הבלוע מבשר וחלב שלדברי הכל יכול להגעילו בכלי ראשון לאחר שהעבירוהו מן האש אף על פי שטעם הבשר והחלב נבלעו בו על ידי האור אם לא נבלעו בו בבת אחת אלא בזה אחר זה מטעם שנתבאר למעלה:

כו וכלים שנשתמשו בהם חמץ על ידי עירוי מכלי ראשון כגון קערות אין צריך להגעילן בתוך כלי ראשון אלא די להם שיערו עליהם רותחין מכלי ראשון כדרך תשמישן (ואף על פי שלפעמים כופין קערה על גבי אלפס שאצל האש ועולה ההבל מהתבשיל שבאלפס ונבלע בהקערה ונמצא שנבלע בה חמץ לפעמים על ידי חום כלי ראשון מכל מקום כיון שרוב תשמיש הקערות הוא לערות לתוכן מכלי ראשון הרי נכשרין גם כן על ידי עירוי מכלי ראשון שאנו הולכים בכל כלי אחר רוב תשמישו).

ויש חולקין על זה ואומרים כיון שלפעמים משתמשין חמץ בקערות על ידי חום כלי ראשון צריך להגעילן גם כן בתוך כלי ראשון כי איך תועיל הגעלת עירוי מכלי ראשון להפליט מן הקערה מה שבלוע בה לפעמים על ידי חום כלי ראשון עצמו:

כז ולענין הלכה יש להחמיר לכתחילה כסברא האחרונה וכן נוהגין ואין לשנות.

ואם הקערה היא גדולה שאי אפשר לו להגעילה בתוך כלי ראשון יתן עליה אבן מלובן ויערה עליה מים רותחין מן כלי ראשון ויעביר עליה האבן על פני הקערה כדי שירתיח את כל המים שעירה עליה ויהיה חומם כל כך גדול כחום כלי ראשון וכן יעשה בכל הצריך הגעלה בכלי ראשון.

אבל כלי קטן שיכול להכניסו בתוך כלי ראשון וכן קערות קטנות אין להגעילן על ידי עירוי ואבן מלובן לפי שיש חולקין על זה ואומרים שהגעלה כזו אינה חשובה כהגעלה בתוך כלי ראשון.

ואפילו קערה גדולה אם יש לה אוגנין ובליטות כעין כפתורים ופרחים אין לה תקנה על ידי עירוי ואבן מלובן שאי אפשר להעביר האבן על פני כולה:

כח וכל זה לכתחילה אבל בדיעבד שכבר הגעיל את הקערות וכיוצא בהן על ידי עירוי מכלי ראשון בלבד בלי אבן מלובן והשתמש בהן בפסח בחמין יש לסמוך על סברא הראשונה ומותר לאכול חמין הללו בתוך הפסח.

והוא שהגעילן על ידי עירוי מכלי ראשון עצמו או שהכניס כלי ריקן לתוך כלי ראשון רותח ואחר שנשאבו המים לתוך הכלי ריקן השהה מעט את הכלי ריקן בתוך הכלי ראשון עד שהמים שנשאבו לתוכו העלו רתיחה בתוכו ואחר כך הוציאו מתוך הכלי ראשון ועירה ממנו על הקערות שדין עירוי זה כעירוי כלי ראשון עצמו (דכיון שכלי זה שהה בתוך הכלי ראשון עד שהמים שנשאבו לתוכו העלו רתיחה בודאי נתחממו דופני כלי זה חום גדול ואף לאחר שהוציאו עם המים שבתוכו מתוך הכלי ראשון הרי דפנותיו מעמידין את חום המים שבתוכו ולפיכך דין כלי זה כדין כלי ראשון עצמו) אבל אם לא שהה בתוך הכלי ראשון כשיעור הזה יש להסתפק בו אם דינו ככלי ראשון עצמו או לאו והולכין בו להחמיר כמו שנתבאר ביורה דעה סי' ק"ז לפיכך אם עירו מהרותחין שבתוכו על קערות שנשתמש בהן על ידי עירוי מכלי ראשון עצמו לא עלתה להם הגעלה ואוסרין את החמין שנשתמשו בהן בפסח:

כט ואפילו אם עירה על הקערה מכלי ראשון עצמו לא עלתה להם הגעלה אלא אם כן נזהר שלא יפסוק הקילוח מן הכלי ראשון קודם שנגע הקילוח בגוף הקערה שכל קילוח שנפסק ואינו מחובר לכלי ראשון הרי נתקרר ונתמעט חומו מחום קילוח שהוא מחובר לכלי ראשון לפיכך אין קילוח זה מפליט מן הקערה מה שנבלע בה על ידי קילוח המחובר להכלי ראשון שהוא מקלח ממנו:

ל אבל כשמגעיל על ידי אבן מלובן אין נוהגין ליזהר בכל זה שאף שנפסק הקילוח קודם שמגיע להקערה ונתקרר מעט הרי הוא חוזר ומרתיח על ידי אבן המלובן וכן אם אפילו אינו מערה על הקערה מהכלי ראשון עצמו אלא מערה מהכלי ראשון לכלי אחר ומאותו כלי מערה על הקערה הרי זה מותר שאבן המלובן הוא מרתיח את המים ומחמם אותם חום גדול כחום כלי ראשון ומכל מקום לכתחלה טוב להחמיר וליזהר בכל זה אף כשמגעיל על ידי אבן מלובן שהרי יש אומרים שאבן המלובן אין לו כח להרתיח את המים ולחמם אותם חום גדול כחום כלי ראשון:

לא וכל זה כשהקערה אינה בת יומה מתשמיש כלי ראשון דהיינו שלא כפוה על אלפס רותח בתוך מעת לעת להגעלה זו שכל מה שנבלע בה על ידי כלי ראשון קודם מעת לעת להגעלה זו הוא נותן טעם לפגם ואין צריך להגעילה ולהפליטה כלל מן הקערה מן התורה אלא מדברי סופרים וחכמים הקילו לילך אחר רוב תשמיש הכלי לפי סברא הראשונה אבל אם היא בת יומה מתשמיש כלי ראשון צריך להגעילה בתוך כלי ראשון ממש לדברי הכל ואפילו בדיעבד אוסרת החמין שנשתמשו בה בתוך מעת לעת לתשמיש כלי ראשון אם הגעילה על ידי עירוי בלא אבן מלובן:

לב וכלים שנשתמש ונבלע בהן חמץ כל השנה על ידי חום כלי שני כגון כפות שאינן מיוחדין להגיס הקדירה או להוציא בהן תבשיל מהקדירה אלא רוב תשמיש המיוחד להם הוא לאכול בהם מהקערה שהיא נקראת כלי שני (לאחר שנפסק הקילוח מהכלי ראשון) הרי הן נכשרין על ידי הגעלה בכלי שני דהיינו שיערה רותחין מכלי ראשון לתוך כלי שני וישים הכפות בתוך הרותחין שבכלי שני.

ולהאומרים שאין הולכים בכלים אחר רוב תשמישן צריך להגעיל כל כף וכף בתוך כלי ראשון שלפעמים מגיסין בו הקדירה או מוציאין בו תבשיל מהקדרה וכן נוהגין ואין לשנות:

לג וכל זה לכתחלה אבל בדיעבד אפילו לא הגעיל כלל את הכפות ותחבן בפסח לתוך כלי ראשון יש להתירו באכילה אם יש הפסד מרובה או מניעת שמחת יום טוב לפי שיש לסמוך על סברא הראשונה שהולכין בכל כלי אחר רוב תשמישו ועל דברי האומרים שכל הכלים שנבלע בהם איסור על ידי חום כלי שני אין צריך הגעלה כלל לפי שחום כלי שני אין בו כח להבליע כלל.

ומכל מקום אין להקל אלא כשאין הכפות בני יומן שאז יש לסמוך על האומרים שנותן טעם לפגם מותר אף בפסח כי כן עיקר אבל אם הן בני יומן מבליעת חמץ אין להקל:

לד במה דברים אמורים בחום כלי שני עצמו דהיינו הכפות שבלעו חמץ על ידי חום כלי שני דהיינו בתוך הקערה שהוא כלי שני אבל עירוי מכלי שני כגון רוטב חם שהיד סולדת בו של חמץ שבתוך הקערה שנשפך על דבר היתר בפסח אין להחמיר בו ודי לו בהדחה אף על פי שאין כאן נותן טעם לפגם ואין צריך לומר שחום כלי שלישי ורביעי אינו אוסר בפסח אף שהיד סולדת בו.

ומכל מקום אין להקל בזה אלא אם כן יש הפסד מרובה או מניעת שמחת יום טוב כיון שיש מחמירין אף בשאר איסורים בכל חום שהיד סולדת בו אף שהוא כלי שלישי ורביעי שאף שאין לו כח לבשל מכל מקום יש לו כח להבליע ולהפליט אם כן על כל פנים בחמץ בפסח יש לנהוג כמותם שהרי יש מחמירין בחמץ בפסח אפילו בצונן כמו שיתבאר בסי' תס"ז:

לה סלים שמולחים בהם בשר כל השנה במלח שלא נבדק מחמץ (בין סלים מנוקבים שמולחין בהן בשר לקדירה להכשירו מדמו ובין סלים שאינן מנוקבין שמולחין בהם הבשר לאחר שהכשירוהו מדמו) אם רוצה למלוח בהן בשר לפסח טוב להחמיר ולהגעילן על ידי עירוי מכלי ראשון להפליט מהם טעם פירור חמץ משהו שבין המלח שנבלע בהן על ידי מליחת הבשר בתוכם כל השנה שטעם משהו זה הבלוע בתוך גוף הסל אינו מתבטל בתוכם בס' מטעם שנתבאר ביורה דעה סימן צ"ט.

ומכל מקום אם לא הגעילן כלל ומלח בהן בשר בפסח מותר לאכול בשר זה בפסח אפילו אם ידוע לו שנבלע בהן חמץ הרבה פעמים ע"י מליחה או על ידי חמי האור אף על פי כן מותר לאכול בשר זה בפסח שאין המלח מפליט מה שבלוע בתוך כלים כמו שנתבאר בסי' תמ"ז עיין שם כל פרטי דין זה:

לו מחבת שמטגנין בה עיסת חמץ כל השנה בשמן או בשומן יש אומרים שצריכה ליבון גמור כדינו להשתמש בה בפסח לפי שלפעמים נשרף ונכלה השמן או השומן שתחת כל העיסה או שתחת מקצתה ונבלע בה טעם העיסה במחבת על ידי האור בלבד שלא על ידי משקה וטעם זה אינו נפלט ממנה על ידי הגעלה אלא על ידי ליבון דכבולעו כך פולטו.

ויש חולקין על זה ואומרים שאם באנו לחוש לזה אם כן כל קדירות של מתכות שמבשל בהן חמץ כל השנה לא תועיל להן הגעלה כי לפעמים מקדיח הרוטב ונחסר הרבה עד שהתבשיל נשרף ונדבק לדופני הכלי והטעם שאין אנו חוששים לזה לפי שאע"פ שהתבשיל נשרף ונדבק לדופני הכלי מכל מקום לחלוחית משקה יש בתוכו ובפנימיותו ולא נתייבש אלא צד החיצון שאצל דופן הקדירה וגם שם יש קצת לחלוחית משקה אלא שהוא יבש ואין הקדירה נקראת בשביל כך תשמישה על ידי האור להצריכה ליבון והוא הדין והוא הטעם למחבת שמטגנין בה.

אבל מחבת שאפו בה עיסה אף על פי שמשח את המחבת בשמן או בשומן תחת העיסה כדי שלא תשרף אין זה נקרא טיגון אלא אפייה כיון שאין העיסה רוחשת בשמן או בשומן והרי נבלע בה החמץ על ידי האור בלבד וצריכה ליבון גמור כדינו וכן הדין באגנות שאופין בהן עוגות:

לז ולענין הלכה במחבת הבלוע משאר איסורין יש להחמיר לכתחילה כסברא הראשונה אבל מחבת הבלוע מחמץ יש להקל כסברא האחרונה שהרי יש אומרים שכל הכלים אפילו תשמישן על ידי האור בלבד די להם בהגעלה לפסח.

ואם המחבת היא ארוכה ואי אפשר להכניסה כולה כאחת בתוך כלי ראשון יכניס חציה והופכה ומכניס חציה האחרת ואם היא ארוכה ביותר שאף אם יכניסנה חצאין ישאר באמצעיתה מקום שלא נגעל ילבן אותו מקום באור או ישים עליו גחלים עד שאם יגע אדם בצד החיצון כנגד אותו מקום יהיה היד סולדת בו וכן יעשה בשאר כל הכלים שהן ארוכין ביותר:

לח כל כלי שיש בו טלאי (אם הטלאי הוא בצד פנימי של הכלי) אינו נכשר בהגעלה עד שיסיר את הטלאי קודם ההגעלה לפי שהבלוע שבעובי הכותל תחת הטלאי אינו נפלט לגמרי מן הכלי על ידי הגעלה שהטלאי מעכב על הרותחים שבתוך הכלי ואין בהם כח להפליט הבלוע שמעבר לטלאי (ואפילו אם מכניס כל הכלי לתוך רותחין ונמצא שהרותחין מגיעין גם בצד החיצון של הכלי שאין שם טלאי אף על פי כן אין בהן כח להפליט הבלוע משם לפי שכבולעו כך פולטו והאיסור נבלע בצד הכלי מצד הפנימי שלו ששם הוא דרך תשמישו וצריך להפליט האיסור גם כן מצד הפנימי של הכלי על ידי הרותחין שבתוך הכלי וכיון שיש שם טלאי אין כח ברותחין שבתוך הכלי להפליט כל האיסור שמעבר לטלאי) בפעם אחת אלא נפלט הוא מעט מעט ועל ידי הגעלה זו נפלט מעט וכשישתמשו בו בפסח יהיה חוזר ונפלט מעט ולפיכך אין לו תקנה אלא שילבן מקום הטלאי ליבון גמור כדינו שהאש שורף את כל הבלוע אף שמעבר לטלאי שבתוך הכלי ואם הוא כלי של עץ אין לו תקנה עד שיסיר הטלאי קודם ההגעלה.

במה דברים אמורים כשקדמה בליעת האיסור בכלי להטלאי דהיינו שקודם ששמו הטלאי בכלי כבר נשתמש ונבלע איסור בכלי במקום הטלאי ואותו בלוע כשמשימין עליו טלאי אינו נפלט לגמרי מן הכלי על ידי הגעלה אבל אם קדם הטלאי לבליעת האיסור בכלי דהיינו ששמו הטלאי בכלי כשהיה הכלי חדש שלא נבלע בו איסור עדיין או אפילו נבלע בו איסור אלא שהגעילו והכשירו קודם ששמו בו את הטלאי ואחר כך חזר ונשתמש בו איסור וכן אפילו אם לא הגעילו עד לאחר שימת הטלאי אלא שבשעה שהגעילו ליבן את מקום הטלאי כדינו ואח"כ חזר ונשתמש ונבלע בו איסור כל זה נקרא קדם הטלאי לבליעת האיסור בכלי והרי הוא נכשר על ידי הגעלה ואף הבלוע שתחת הטלאי נפלט על ידי הגעלה זו כיון שהוא נבלע שם כשהיה הטלאי כבר שם מודבק בכלי הרי הוא נפלט גם כן כשהטלאי מודבק בכלי דכבולעו כך פולטו ומכל מקום אם אין הטלאי מודבק לכלי יפה אלא יש שם קצת סדק וגומא בענין שיש לחוש שמא נכנס שם תחת הטלאי קצת משהו מממשות האיסור צריך להניח גחלים בוערות על הטלאי (וישהה אותם עד שאם יגע אדם בצד החיצון כנגד אותו מקום יהיה היד סולדת בו או עד שאם יניח שם קש או חוט יהיו נשרפין לפי המנהג שנתבאר למעלה) כדי שישרוף ממשות האיסור שתחתיו אם ישנו שם או ירחיב הסדק הרבה כ"כ עד שיוכל לנקר בתוכו יפה ולהוציא כל מה שבתוכו.

ויש אומרים שאפילו אם קדמה בליעת איסור להטלאי הרי הוא נכשר בהגעלה שההגעלה מפלטת אף הבלוע שמעבר לטלאי אלא שאם קדם תשמיש האיסור בכלי להטלאי והטלאי הוא במקום שמשתמשין בו בקבע דהיינו מצד הפנימי של הכלי אנו חוששין שמא נשאר משהו ממשות החמץ בכלי תחת הטלאי ולפיכך אף אם הוא מודבק יפה להכלי צריך להניח גחלים על הטלאי כדי שישרוף ממשות האיסור שתחתיו או יגביהנו מעט בענין שיוכל לנקר תחתיו יפה אבל אם קדם הטלאי לבליעת האיסור בכלי אין צריך להניח עליו גחלים אלא אם כן אינו מודבק יפה להכלי.

ולענין פסק הלכה יש להקל כסברא האחרונה ומכל מקום במקום שאפשר טוב לחוש לסברא הראשונה:

לט וכל זה בטלאי שהוא כעין טס ומודבק לכלי על ידי מסמרים כמו שהוא דרך להמצא ביורות ובאלפסין אבל טלאי שלא נדבק בכלי על ידי מסמרים אלא על ידי האש כמו שהוא דרך לעשות בכלי בדיל שנקבו שמטיפין עליהם בדיל שניתך באש הרי הם נכשרים בהגעלה ואין צריך להניח גחלים על הטלאי אף אם קדמה בליעת האיסור בכלי לפי שעל ידי חום הבדיל נשרף כל ממשות האיסור שתחתיו אם ישנו שם וגם הבלוע שמעבר לטלאי נפלט בהגעלה ואין הטלאי מעכב כלל כיון שאינו מודבק לכלי על ידי מסמרים אלא על ידי חום האש הרי נעשה הכל גוף אחד וכלי אחד ממש.

ואין צריך לומר אם בעת שימת הטלאי ליבן את מקום הטלאי באור כמו שהוא דרך לעשות בכלי ברזל שניקבו שמשימין חתיכת ברזל על הנקב ועל ידי האש מתחברת חתיכה זו לגוף הכלי ונעשה הכל גוף אחד שאז אין צריך להגעיל כלל את המקום שנתלבן באור אם לא נשתמש בו איסור אחר כך:

מ רושם שהאומנים עושים בתוך הכלי להכיר מעשה ידיהם הרי הוא נכשר בהגעלה מאחר שנעשה כשהכלי היה חדש הרי קדם הוא לבליעת האיסור בכלי וכבולעו כך פולטו ובלבד שינקר אותו היטיב או יניח עליו גחלים:

מא כיסוי של ברזל שמכסים בו הקדירה כל השנה צריך הגעלה בכלי ראשון דכיון שהוא מזיע מחום התבשיל שבקדירה הרי נבלע בו החמץ על ידי חום כלי ראשון וכבולעו כך פולטו.

ואם לא הגעילו ושכח ושמו בפסח על הקדירה שיש בה תבשיל רותח אם נזכר מיד והסירו מן הקדירה וראה שהוא יבש עדיין שלא התחיל להזיע מחום התבשיל שבקדירה הרי התבשיל מותר אפילו באכילה אם לא נגע בו הכיסוי וגם הקדירה מותרת אע"פ שנגע בה הכיסוי שאין איסור יוצא מכלי לכלי בלא רוטב כמו שנתבאר ביורה דעה סי' ק"ה אבל אם שהה הכיסוי מעט על הקדירה בענין שיש לחוש שמא כבר התחיל צד הפנימי של הכיסוי להזיע עד שהיד סולדת בו בזיעה זו וחזר ונתייבש מחמת חום ואין צריך לומר אם כשמסיר הכיסוי מהקדירה רואה בו קצת לחלוחית שהיד סולדת בו שהזיע מחום התבשיל שבקדירה הרי התבשיל והקדירה אסורין (אם הכיסוי הוא בן יומו או אפילו אינו בן יומו לפי מנהג מדינות אלו שאוסרין נותן טעם לפגם בפסח או לפי מנהג קצת מקומות שמחמירים בכיסוי קדירה אפילו בשאר איסורין ואוסרין אף שאינו בן יומו כמו שנתבאר ביורה דעה סי' צ"ג עיין שם) לפי שההבל העולה מהתבשיל להכיסוי הוא מחבר את זיעת הכיסוי עם התבשיל ונעשה כאלו נתערבה הזיעה בתבשיל וזיעה זו יש בה טעם חמץ שהוא נפלט מן הכיסוי כשהוא מזיע:

מב כיסוי של ברזל שמשימין על חררה כשנאפת על הכירה צריך ללבנו ליבון גמור כדינו לפי שברוב הפעמים הוא נוגע בגוף החררה שתחתיו ובולע ממנה טעם החמץ שלא על ידי משקה אלא על ידי חום האש בלבד:

מג כל הכלים אפילו של חרס שנשתמש בהן חמץ כל השנה בצונן מותר להשתמש מצה בפסח אפילו בחמין דכיון שלא נשתמשו בהם אלא בצונן לא בלעו כלום ודי להם בהדחה להעביר מה שדבוק בעין לדופני הכלי חוץ מבית שאור דהיינו כלי שהאשה שורה (ומנחת) בו את השאור ליתנו בעיסה ופעמים שהשאור שוהה הרבה באותו כלי ומחמת חריפותו נבלע טעמו באותו כלי אפילו בצונן ולפיכך אסור להשתמש בו מצה בחמין.

אבל בצונן מותר כגון ליתן בתוכה מצה אפויה צוננת או שאר דבר צונן אפילו לח דרך עראי ומקרה (אבל אין להשתמש בו בקביעות כי אם לכביסה ולרחיצה כמו שנתבאר בסימן ת"נ) שהצונן אפילו הוא לח אינו מפליט מה שבלוע בתוך הכלי אלא אם כן שוהה בתוכו מעת לעת כמו שנתבאר אבל אסור ללוש בתוכו מצה אף על פי שתשמיש בצונן הוא מכל מקום ריח החמץ הבלוע בכלי גורם למהר חימוץ העיסה הנילושה בתוכו קודם הגעלה.

אבל לאחר הגעלה מותר להשתמש בו אפילו בחמין שההגעלה מפלטת כל טעם וריח החמץ הבלוע בכלי אלא אם כן הוא של חרס שאין הגעלה מועלת לו להשתמש בו בחמין או ללוש בתוכו.

ועכשיו בדורות האחרונים נהגו כל ישראל שלא להשתמש כלל בפסח בכלי חרס כי אם בחדשים אבל כלי חרס הישנים אפילו לא נשתמש בהן חמץ מעולם כי אם בצונן אין משתמשין בהם בפסח אפילו בצונן:

מד ובית חרוסת דהיינו כלי שנותנין בו חומץ ושאר דבר שיש בו קיוהא וחריפות ורגילין ליתן בתוכה קמח והוא מתחמץ מחמת הקיוהא ועשוי לטבל בו בשר ומחמת חריפות החרוסת (פירוש כל דבר קיוהא נקרא חרוסת) נבלע גם טעם החמץ בתוך הכלי ולפיכך דינו כדין בית שאור שאין משתמשין בו בחמין ולא לשין בתוכו אלא לאחר הגעלה אם אינו כלי חרס.

ויש אומרים שאין הגעלה מועלת כלום לבית שאור ובית חרוסת הואיל וחימוצן קשה שנבלע בהן על ידי חריפות החרוסת או השאור לפיכך אין לו תקנה והעיקר כסברא הראשונה שהבליעה שמחמת החריפות אינה גדולה וחזקה מהבלוע שמחמת חמי האור שהיא נפלטת על ידי הגעלה ברותחין וכל שכן הבליעה בצונן שמחמת החריפות ומכל מקום המנהג במדינות אלו להחמיר כסברא האחרונה במקום שאפשר כגון שהוא כלי של ברזל או נחושת וכיוצא בהם שאפשר ללבנו באור מחמירין ללבנו ליבון קל דהיינו שיהא קש או חוט נשרף עליו מבחוץ אבל כלי חרוסת של בדיל או של עץ שאי אפשר ללבנו די לו בהגעלה בכלי ראשון אבל בית שאור דינו כשאר כל כלי הלישה שנוהגין להחמיר שלא להשתמש בהם בפסח אפילו על ידי הגעלה כמו שיתבאר:

מה מדוכה שרגילין לדוך בתוכה שומים ושאר דברים חריפים עם פירורי לחם חמץ הרי דינו כבית חרוסת ואם הוא של בדיל או של עץ די להם בהגעלה בכלי ראשון אלא שאם היא של עץ יש לקלפה בכלי אומנות להחליקה קודם הגעלה לפי שמצויין בה גומות ובקעים ואם היא גדולה מאד שאינו יכול להכניסה לתוך כלי ראשון להגעילה ימלאנה מים רותחין ויכניס בתוכה אבן מלובן עד שיגברו המים וירתיחו ויעלו ויכסו על כל שפתה דכיון שהרתיחו המים מחמת האבן המלובן שבתוכם הרי חומן גדול כחום כלי ראשון (אבל שאר כל הכלים הגדולים שאינן של עץ ובדיל טוב שירתיח מים בהן עצמן ויעשה כמו שיתבאר בסוף סי' תנ"ב ואל יערה לתוכו רותחין מכלי ראשון אחר ואבן מלובן לפי שיש אומרים שהאבן המלובן אין לו כח לחמם המים חום גדול כחום כלי ראשון ולפיכך אין זו הגעלה חשובה כהגעלת כלי ראשון) ואם היא של ברזל נוהגין ללבנה ליבון קל:

מו אבל מדוכות שלנו שלעולם אין דכין בהם פירורי לחם ולא שאר חמץ אפילו היא של ברזל ונחושת אין צריך ללבנה כלל ואף להגעילה אין צריך מעיקר הדין אלא שלפי שיש לחוש שמא נפל לתוכה פירור חמץ פעם אחת ואחר כך דכו בה תבלין חריפים ונידך גם הפירור חמץ עמהם ומחמת חריפותם נבלע גם הוא עמהם בתוך המדוכה לפיכך טוב להחמיר ולהגעילה בתוך כלי ראשון.

ואם דכו בה תבלין בפסח בלא הגעלה ונתנם בתבשיל מותר לאכול התבשיל בפסח עם התבלין שבתוכה דכיון שבמדוכות שלנו אין בהן אלא חשש שמא נפל לתוכה פירור חמץ ובשביל חשש זה אין לאסור בדיעבד שמעיקר הדין אין לחוש כלל לזה שאין מחזיקין איסור מספק כמבואר ביורה דעה סי' ל"ט (ומ"מ אם עדיין לא נתנם בתבשיל טוב שלא יתנם בתבשיל עד לאחר הפסח דכיון שאפשר להצניעם עד לאחר הפסח הרי זה לכתחלה אבל אם קודם הפסח דכו בה תבלין בלא הגעלה מותר לאכלם בפסח מטעם שנתבאר בסי' תמ"ז ע"ש):

מז עריבה שלשין בה ומשהין בה העיסה עד שתחמיץ הרי היא כבית שאור שבולע אפילו בצונן ולפיכך אין לשין בה מצה עד שיגעילנה בכלי ראשון וכן הדף שעורכין עליו החמץ כל השנה בתדירות דינו כבית שאור ואין עורכין עליו מצה עד שיגעילנו בכלי ראשון (אבל השולחנות שאין עורכין עליהם חמץ בתדירות אלא לפרקים אין דינם כבית שאור כמו שיתבאר).

ואפילו אם רוצה לקלפו בכלי אומנות אין מועיל לו ולא לשאר כלי עץ הצריך הגעלה לפי שההגעלה מפלטת ממנו כל הגיעול הבלוע בכל עביו מעבר לעבר משא"כ קילוף בכלי אומנות:

מח ובמדינות אלו נוהגין שלא ללוש ולערוך בדפים ועריבות של כל השנה אפילו ע"י הגעלה לפי שחוששים לדברי האומרים שאין הגעלה מועלת לבית שאור ועוד שמן הסתם אי אפשר לנקרם היטב שלא יהיה שום משהו חמץ דבוק בהן בעין ואפילו אם רוצה לקלפן ולהחליקן בכלי אומנות ולהגעילן אחר כך אין מועיל להם ולא לשאר כל הכלים ששמשו בעיסה כגון עצי מגלגלין וכיוצא בהן ואין לשנות המנהג (ואם לא קלפן ויש בהן בקעים וחריצים טוב לטוחם בטיט או למכרם לנכרי קודם הפסח כמו שנתבאר בסימן תמ"ב).

ואם משים סדין בעריבה או על הדף לאחר שהגעיל מותר להניח מצות חמות על הסדין בין שקלפן בין שלא קלפן לפי שהסדין מפסיק בין המצות ובין פירורי החמץ שבתוך הגומות ובקעים אבל מצה צוננת מותר להניח על הסדין דרך עראי ומקרה אפילו קודם שהגעילן אבל אין ללוש ולערוך על הסדין כיון שכובד הלישה והעריכה מגיע אל גוף העריבה והדף הרי זה כלש ועורך על העריבה והדף עצמם שיש כאן איסור מעיקר הדין אם לא הגעילן ואף אם הגעילן אין להקל בדבר לפי המנהג שנתבאר:

מט כל הכלים ששמשו בקמח כל השנה אפילו להגעילן אין צריך מעיקר הדין כדין כלים שנשתמש בהם חמץ בצונן שמותר להשתמש בהם בפסח אפילו בחמין בלא הגעלה ואין צריך לומר שמותר ללוש בהם או להשתמש בהם שאר תשמישי צונן רק שיזהר להדיחם ולשפשפם במים יפה יפה קודם שישתמש בהם ואפילו הנפה שריקדו בה קמח של חמץ כל השנה שאף שהיא כולה מלאה נקבים וחריצים אף על פי כן מותר לרקד בה קמח בפסח בלא הגעלה אלא שצריך לדקדק בה מאוד לנקותה מן הקמח של חמץ הדבוק ונסרך בנקבי אריגת הנפה והדבוק בעץ המסבב את האריגה וידיח וישפשף אותם במים יפה יפה והוא הדין לשאר כל כלי הקמח וכלי הלישה שהשפשוף בהם עיקר גדול:

נ וכל זה מעיקר הדין אבל כבר נהגו במדינות אלו שלא להשתמש בכלי עץ שהיה בו קמח תמיד אפילו על ידי הדחה ושפשוף והגעלה שחוששין שמא נשאר משהו קמח דבוק בכלי.

אבל אם קודם הפסח החזיק בו מים איזה זמן נוהגין להשתמש בו על ידי הגעלה שהמים ששהו בתוכו הדיחו והעבירו כל החמץ הדבוק בו וכן כלי עץ שהיה בו משקה העשוי ממי סובין (שקורין בארש"ט במדינות רוסי"א) אין משתמשין בו אפילו על ידי הדחה ושפשוף והגעלה אלא אם כן החזיקו בו מים איזה זמן.

אבל אם הוא כלי נחושת או בדיל או שאר מיני מתכות נוהגין להשתמש בהם על ידי הגעלה אף שלא החזיקו בו מים לפי שהוא יכול להעביר החמץ מהם על ידי הדחה ושפשוף:

נא וכן נוהגין שלא להשתמש בסלים ארוגים שהיה מונח בהם פת או שאר חמץ ודאי (אבל אם נשתמש בהם דבר שאין בו אלא חשש חמץ כגון שמלח בהם בשר במלח שלא נבדק מחמץ מועלת להם הגעלה כמו שנתבאר למעלה) אפילו נשרו במים ימים רבים לפי שחוששין שמא נשאר פירור חמץ בין נקבי האריגה ולכך אפילו הגעלה אינה מועלת להם להשתמש בהן בחמין או אפילו בצונן בלא פריסת סדין בתוכם (אבל אם פרס סדין בתוכם מותר להניח מצה צוננת על הסדין קודם הפסח אבל בתוך הפסח טוב שלא להשתמש בהם כלל אלא ימכרם לנכרי או יטוחם בטיט קודם הפסח כמו שנתבאר בסי' תמ"ב ע"ש):

נב וכן כל כיוצא בזה משאר כלים הנקובים כגון הכיס של רחיים או הנפה נוהגין שלא להשתמש בהם אפילו על ידי הדחה ושפשוף והגעלה.

ואפילו נפה חדשה שהתחילו לנפות בה קמח לפסח ונפל עליה מים אפילו על מקצתה אין לה תקנה להשתמש בה עוד אפילו על ידי הגעלה אלא צריך לקנות נפה אחרת חדשה:

נג ואם עבר וריקד קמח לפסח בנפה של חמץ על ידי הדחה ושפשוף בלא הגעלה אפילו ריקדו בתוך הפסח הרי זה מותר אפילו באכילה שבדיעבד מעמידין על עיקר הדין וכן אם הוא שעת הדחק כגון שאי אפשר למצוא נפה חדשה וגם אי אפשר ללוש בלא ריקוד הקמח כגון שאין הרחים טוחנות יפה ואם לא ירקדו הקמח ימצאו בהעיסה חטים שבורות הרי זה כדיעבד ומעמידין על עיקר הדין ומותר לנפות בנפה ישנה על ידי שפשוף והגעלה:

נד וכן נוהגין שלא להשתמש במורג חרוץ (שקורין ריב אייזן) אפילו על ידי הדחה והגעלה אלא אם כן ליבנו באור ואפילו בדיעבד שהגעילו והשתמש בו בתוך הפסח יש לאסור באכילה מה שנשתמש בו לפי שלפעמים מגררין עליו לחם חמץ ואי אפשר שלא נשתייר פירור משהו בתוך נקביו וגם התמכא (שקורין קרי"ן) שגררו עליו כל השנה נחתך בסכין של חמץ והתמכא הוא דבר חריף עיין סי' תמ"ז אבל מה שנשתמש בו קודם הפסח אף אם נתערב בתוכו פירור חמץ הרי הוא מתבטל בתוכו בס' (ומותר לאכלו בערב פסח עד הלילה אבל כשהגיע הלילה הרי הפירור חוזר וניעור ואוסר במשהו כמו שיתבאר בסי' תס"[ו]).

דין השקים של קמח יתבאר בסי' תנ"ג ע"ש:

נה הרחת (שקורין שובי"ל) שמכניסין בה הלחם לתנור ומוציאין בה מן התנור אינה נכשרת על ידי הגעלה לפי שהיא בולעת מן החמץ על ידי חום האור בלבד בלי שום משקה ולפיכך צריך ללבנה באור ליבון גמור כדינו כבולעו כך פולטו ואם היא של עץ אין לה תקנה וצריך לקנות חדשה ואפילו אם רוצה לקלוף הישנה בכלי אומנות ולהגעילה אחר כך אין מועיל כלום.

אבל אם רוצה להשתמש ברחת של פסח העבר אם ידוע לו שלא נשתמש בה חמץ כל השנה שהצניע אותה במקום מיוחד ונזהר לשמרה לפסח הבא אין צריך אפילו להגעילה אם בשעה שגמר להשתמש בה בפסח העבר נזהר לנקרה היטיב שלא יהיה משהו בצק דבוק בה וגם עכשיו בשעה שרוצה להשתמש בה רואה אותה שהיא נקייה ומי שרוצה להחמיר על עצמו ולהגעילה לא טוב הוא עושה מפני הרואים שיראו אותו כשהוא מגעילה ואינן יודעין שהיא של פסח העבר ויאמרו שהגעלה מועלת לרחת של חמץ אלא אם רוצה להחמיר על עצמו יקנה לו חדשה ונכון לעשות כן למי שאפשר לו כי יש מחמירין ומי שאי אפשר לו יגעילנה בצנעה:

נו אם הוציא מצה חמה מהתנור ברחת של חמץ אפילו הוא תוך הפסח די בקליפה שיקלוף תחתונית המצה שנגע ברחת ואף על פי שאם נגע ככר של חמץ בככר של מצה חם צריך ליטול מקום מגעו בעובי כרוחב גודל מכל מקום כאן שאין החמץ בעין אלא בלוע בתוך הרחת די בקליפה לפיכך אם לא היתה הרחת נקיה ומודחת יפה אלא היה בה לכלוך חמץ בעין צריך ליטול בכל תחתונית המצה בעובי כרוחב גודל ואם הוציא ברחת זו עוד מצות מן התנור אין צריך ליטול מהן כרוחב גודל אלא די להם בקליפה לפי שהלכלוך שעל פני הרחת כבר נתקנח במצה הראשונה ואם יש בלכלוך זה חשש שמנונית כגון שאפו ברחת זו עוגות של חמץ עם שומן הרי מצה הראשונה כולה אסורה אף אם יש בעוביה הרבה יותר מרוחב גודל מטעם שנתבאר בסימן תמ"ז והאחרונים די להם בקליפה.

ואם נתערבו בהרבה מצות אחרות כשרות הרי הן בטילות ברוב אם נתערבו בערב פסח או קודם ורוצה לאכלם קודם כניסת ליל ט"ו (פירוש שרוצה לבשלם קודם שיאכלם שאסור לאכול בערב פסח מצה שאין מבושלת) כמו שנתבאר כל זה בסי' תמ"ז:

נז מצה שנתחמצה חימוץ גמור והוציאה מן התנור ברחת של פסח הרי נתחמצה הרחת ואסור להוציא בה עוד מצות אחרות ואם עבר והוציאם צריך לקלפם כמו שנתבאר אבל אם המצה לא היתה חמוצה חימוץ גמור אלא שמחמירין לאוסרה כגון מצה נפוחה או שנתכפלה בתנור שיתבאר בסי' תס"א אף שלכתחלה אין להשתמש בה עוד מכל מקום בדיעבד שעבר והוציא בה עוד מצות מהתנור אין צריך לקלפם וכן אם הוא שעת הדחק שאי אפשר למצוא בקל רחת אחרת חדשה הרי זה כדיעבד ומותר להוציא בה עוד מצות אחרות לכתחלה:

נח השולחנות שאוכלים עליהם כל השנה והתיבות שדרך להצניע בהן אוכלים כל השנה נהגו כל ישראל להגעילן על ידי עירוי מכלי ראשון לפי שלפעמים נשפך עליהם מרק מן הקדירה וכבולעו כך פולטו וצריך ליזהר בכל משפטי העירוי שנתבאר למעלה ועכשיו נוהגין במדינות אלו להגעילן על ידי עירוי עם אבן מלובן לפי שלפעמים מניחים עליהם פשטיד"א חמה (פת חמה) אבל סתם תיבות שאין דרך להצניע בהן מאכלין חמין אין צריך להגעילן:

נט נוהגות הנשים שלא להשתמש בפסח בקדירה שעירו ממנה רותחין תחת האבן ויש שנתנו טעם למנהג זה לפי מה שנתבאר ביורה דעה סי' ק"ה שלכתחלה אסור לערות מכלי כשר שיש בו שומן כשר לתוך נר דולק משומן טריפה לפי שההבל עולה מהתחתון לעליון דרך עמוד הנצוק המחברם והוא הדין כאן הבל החמץ הנפלט מכלי התחתון הנגעל עולה להעליון דרך עמוד הנצוק המחברם (ולפי טעם זה אין לאסור אלא כשמערה על כלי הנגעל מתוך הקדירה עצמה ולא נפסק הקלוח) ואם עבר והשתמש בפסח באותה קדירה הרי התבשיל מותר אפילו באכילה:

 

ס כל הכלים שנשרה ונכבש בהן חמץ כ"ד שעות רצופים אפילו נכבש במשקה צונן כגון ששרה פתיתי לחם במים צוננים ושהו מעת לעת בתוך הכלי הרי זה כאלו נתבשלו בתוכו שכל הכבוש הוא כמבושל וצריך להגעילו בתוך כלי ראשון (מעיקר הדין אם הוא בן יומו מבליעת האיסור כמו ש[נ]תבאר ויש אומרים אפילו אינו בן יומו) ואין צריך לומר אם עמד בתוכו משקה של חמץ כגון שכר של חטים ושעורים וכיוצא בו שצריך להגעילו בכלי ראשון אם עמד בתוכו כ"ד שעות רצופים (והוא בן יומו או אפילו אינו בן יומו אלא שרוב תשמיש כלי זה כל השנה הוא להשהות משקה חמץ בתוכו מעת לעת או יותר ויש אומרים שאפילו רוב תשמישו אינו כן ואינו בן יומו הדין כן כמו שנתבאר) ואפילו הוא כלי מזופף מתוכו מועלת לו הגעלה.

ואם חושש שלא יתרפה הזפת ע"י הרותחין ורוצה להכשירו בלא הגעלה יכשירנו על ידי מילוי ועירוי שלש פעמים דהיינו שימלאנו מים אפילו צוננין על כל גדותיו וישהו בתוכו כ"ד שעות רצופין או יותר ואח"כ יערה ממנו את המים וימלאנו מים אחרים וישהו בתוכו כ"ד שעות רצופין או יותר ואח"כ יערה אותם ממנו ויחזור וימלאנו מים אחרים וישהו בתוכו כ"ד שעות רצופין או יותר וג' מעת לעת הללו אינם צריכים להיות רצופין אלא אפילו מפוזרין כמו שנתבאר ביורה דעה סי' קל"ה עיין שם כל טעמי דין זה:

סא ואפילו הוא כלי חרס מועיל לו מילוי ועירוי או הגעלה ולא אמרו שכלי חרס אינו יוצא מידי דופיו לעולם אלא כשנבלע בו האיסור על ידי חמין או על ידי חריפות דהיינו על ידי מליחה או שהוא בית שאור ובית חרוסת שחריפות המלח או השאור וחרוסת דומה לרותח וכן שאר כל הכלים שנבלע בהן איסור על ידי חמין או על ידי חריפות אין מועיל להם אלא הגעלה וליבון אבל כשנבלע בהן האיסור בצונן על ידי כבישה מעת לעת הוא נפלט גם כן בצונן על ידי מילוי ועירוי ואפילו הוא כלי חרס מועלת לו הגעלה אף אם שהה החמץ בתוכו בצונן ימים ושנים כגון חבית של שכר.

וכיצד יגעיל את החבית שאינו יכול להכניסה בתוך כלי ראשון ילבן אבנים ויכניסם לתוך החבית וישפוך לתוכה על האבנים מים רותחין ועל דרך שנתבאר למעלה ויגלגל החבית כדי שיגיעו המים על כולה.

וקודם ההגעלה ידיחנה במים יפה יפה ואם היא של עץ יפתח אחד משוליה כדי לנקר ולהסיר כל הזוהמא שבין נסר לנסר ועכשיו נהגו להחמיר שלא להשתמש בפסח בחבית של שכר אפילו על ידי מילוי ועירוי והגעלה לפי שאי אפשר לנקר היטיב בין הנסרים שלא ישאר שם משהו זוהמא בעין והוא חמץ גמור.

אבל חבית של מי דבש שנתבשל ביורה שבישלו בה שכר אפילו היתה בת יומה מבישול השכר מכשירין החבית לפסח על ידי הגעלה או מילוי ועירוי שהרי יש מתירין לשתות המי דבש עצמו בפסח לפי שהוא נותן טעם בן נותן טעם כמו שנתבאר בסי' תמ"ז ע"ש (ולפי מה שנתבאר שם היתה החבית מותרת בלא שום הכשר רק שינקרה היטיב שהרי מה שבלוע בה הוא נותן טעם בן נותן טעם והוא מותר לדברי הכל כמו שיתבאר בסימן תנ"ב אלא שלפי שיש לחוש שמא פעם אחת היה שכר בחבית זו או שמא נתחמץ מי דבש זה בשמרים של מי דבש שנתחמץ בשמרי שכר או שנתבשל ביורה של יי"ש עיין סי' תמ"ב ותמ"ז לכך צריך להכשירה):

סב ונהגו שלא להשתמש בפסח בכלים שהיה בהן יי"ש תמיד כגון חביות ונודות שדרך להכניס בהן יי"ש לקיום ואין טעם וריח יי"ש נפלט מהן אפילו על ידי הגעלה בכלי ראשון וגרועים הם מבית שאור וחרוסת ומכל מקום אם בישל אותם היטב במים עם אפר עד שנסתלק מהם הריח לגמרי מועלת להם הגעלה אחר כך:

סג וכל זה לכתחלה אבל בדיעבד ששכח והכניס מי דבש של פסח לתוך חבית של יי"ש שהגעילה כדינו אפילו הכניסו לתוכה בתוך הפסח ושהה בה כמה ימים מותר לשתותו בפסח (אם אין מרגישין בו ריח יי"ש עיין סימן תמ"ג) ומכל מקום מיד שנזכר יערה אותו מחבית זו לחבית אחרת של פסח.

אבל אם הכניסה לתוך חבית של יי"ש שלא הוגעלה כדינה אפילו הכניסו לתוכה קודם הפסח ושהה בתוכה מעת לעת אסור לשתותו אפילו ביום טוב האחרון של גליות אף אם לא היתה החבית בת יומה מבליעת היי"ש שטעם היי"ש אינו נפגם אפלו לאחר כמה ימים והוא נותן טעם לשבח במי דבש.

אבל אם הכניסו לתוך חבית של שכר שלא הוגעלה כלל רק שהדיחה היטיב תחלה מן השמרים הדבוקים בדפנותיה ושוליה אפילו שהה בתוכה כמה ימים מותר לשתותו בפסח (אפילו היתה החבית) בת יומה מבליעת השכר שהרי בשעה זו שהמי דבש בולע טעם השכר מן החבית דהיינו בסוף מעת לעת אחר כניסתו לתוכה אזי ברגע ההוא יש יותר ממעת לעת לבליעת השכר בתוך החבית וכבר נפגם בלוע זה.

ואין צריך לומר אם הכניס יין לחבית של שכר שלא הוגעלה אפילו היא בת יומה שמותר לשתותו בפסח אפילו שהה בתוכה כמה ימים שכל שכר הוא נותן טעם לפגם ביין.

במה דברים אמורים כשעירה היין או המי דבש מחבית זו לחבית אחרת קודם הפסח שכל נותן טעם לפגם שנעשה קודם הפסח אינו חוזר וניער בפסח אבל אם לא עירה אותם עד כניסת הפסח אסור לשתותו אפילו ביום טוב האחרון של גליות לפי מנהגנו שאנו אוסרין נותן טעם לפגם בפסח כמו שנתבאר בסימן תמ"ז:

סד במה דברים אמורים כשלא הוגעלה החבית כלל אבל אם הגעילה והדיחה היטב קודם ההגעלה אף על פי שלא פתח אחד משוליה לנקר ולהסיר הזוהמא שבין הנסרים אין זה מעכב בדיעבד לאסור בשביל כך את היין או מי דבש אשר בתוכה.

ואפילו לא הגעילה בתוך כלי ראשון אלא על ידי עירוי מכלי ראשון בלא אבנים מלובנות יש להתיר בדיעבד (במקום הפסד מרובה או שעת הדחק) שיש לסמוך על האומרים שאף לכתחלה די לה בעירוי מכלי ראשון כיון שבליעתה היתה בצונן עיין ביורה דעה סי' קל"ה:

סה תנור של בית החורף (פירוש תנור גדול המוקף קכלי"ן סביב שמחממין בו בית החורף) אסור להניח בפסח שום דבר על גביו מלמעלה או בתוך התנור קטן שבתוכו (פירוש כמו שעושין במקצת תנורי בית החורף שמניחין חלל בין הקכלי"ן ומקיפין אותו בקכלי"ן מג' רוחותיו ועושין כיסוי מלמעלה על אותו חלל ונעשה כתנור קטן) כדין כלי חרס שנשתמש בו חמץ בחמין שנתבאר למעלה שהרי כל השנה רגילות להניח שם פשטיד"א ושאר חמץ בשעה שהתנור מתחמם ונבלע שם טעם חמץ על ידי חום האור ואינו יוצא מידי דפיו לעולם ואפילו אם רוצה להסיק את התנור היסק גדול אף על פי כן אין החמץ נפלט משם על ידי היסק זה שהוא בתוך חלל התנור שהרי אין החמץ נבלע שם דרך חלל התנור אלא דרך גביו וכבולעו כך פולטו כמו שנתבאר למעלה.

ומי שרוצה להשתמש בפסח על גבי התנור מניח עליו חתיכת ברזל או שאר דבר שאין משתמשין בו בפסח ועל גבי זה הדבר המפסיק מותר להניח אפילו מאכלים חמים בשעה שהתנור מתחמם בפסח אבל אם הניח סדין עליו אין להניח על הסדין אלא מאכל צונן בשעה שהתנור צונן כמו שנתבאר למעלה.

אבל בתוך התנור קטן שבתוכו אין להניח תבשיל (רותח) אפילו על גבי חתיכת ברזל ואפילו התנור הוא צונן לפי שאף גגו של תנור קטן זה הוא בלוע מחמץ שהרי כל השנה מניחין בתוכו קדירות רותחות ועולה ההבל מהתבשיל שבקדירות ונבלע בגגו ואף על פי שגג זה לא הזיע זיעה חמה שהיד סולדת בו ולפיכך אינו אוסר בדיעבד אם העמיד תחתיו קדירה רותחת שהעמידו תחתיו בפסח מכל מקום לכתחלה אין להעמידה שם אלא אם כן הטיח בטיט את כל התנור קטן זה מתוכו ואת גגו ואת קירותיו סביב ואת קרקעיתו ויהא עובי הטיט כרוחב גודל כמו שיתבאר בסימן תס"א:

סו ואם שכח והניח מצה חמה בתוך תנור קטן זה או על גבי תנור בית החורף בלי שום דבר המפסיק בינתים צריך לקלוף תחתוניות המצה שנגע בגוף התנור (דכיון שהאיסור הוא בלוע בתנור אינו אוסר יותר מכדי קליפה אפילו בתוך הפסח כמו שנתבאר למעלה) אפילו היה התנור צונן ואם היה התנור חם אף על פי שהמאכל שהניח עליו היה צונן צריך ליטול ממנו כדי קליפה.

ואם הוא מאכל שמן כולו אסור ולמנהג מדינות אלו שאין מחלקין בין כחוש לשמן בכל ענין כולו אסור אלא אם כן הוא מאכל שאין שייך בו שמנונית כגון מצה וכיוצא בו כמו שנתבאר בסי' תמ"ז:

סז אבל אם הניח שם תבשיל בקדירה אפילו היה התנור חם התבשיל מותר אפילו אם מקום מושב הקדירה היה מלוכלך מחמץ בעין אף על פי כן אם אין בו חשש שמנונית אינו אוסר יותר מכדי קליפה ובעובי שולי הקדרה יש יותר מכדי קליפה.

וגם הקדירה יש להתיר אם ברי לו שמקום מושבה היה נקי שלא היה שם משהו חמץ בעין שהאיסור הבלוע בתנור אינו נפלט לקדירה שעליו כמו שנתבאר ביורה דעה סי' צ"ב שאין איסור בלוע יוצא מדופן לדופן בלא רוטב עיין שם:

סח וכן אם הניח קדרות רותחות בפסח בתוך התנור של בית החורף לאחר שהוסק כבר אף על פי שלפעמים מניחין שם קדירה של חמץ הרי התבשיל מותר אפילו באכילה וגם הקדירה מותרת אם היה מקום מושבה נקי מחמץ בעין ואף על פי שגג התנור הזיע תחתיו מבפנים מחמת חום התבשיל שתחתיו ובזיעה זו יש טעם חמץ שנפלט לתוכה מגג התנור שנבלע בו טעם חמץ על ידי הזיעה שהזיע כשהיו תחתיו קדירות רותחות מכל מקום כיון שכבר הוסק התנור הרי נתלבן גגו על ידי השלהבת ונשרף כל החמץ הבלוע בו ואף על פי שכשהסיק את התנור לא נתכוין להכשיר גגו לפסח על ידי היסק זה אין כונה זו מעכבת בדיעבד עיין סימן תס"א:

סט כלי חרס המצופים מתוכם בהיתוך זכוכית שקורין (גיגלייזר"ט) אין דינם ככלי זכוכית שיש מכשירין אותם בלא הגעלה לפי שאינם בולעים כלום אלא הרי הם ככלי חרס שאפילו הגעלה אינה מועלת להם אם נשתמש בהן חמץ בחמין דכיון שהזכוכית הוא מחופה על החרס ונצרף עמו בכבשן הרי הוא בולע כמוהו.

ויש מקומות שנהגו שלא להשתמש בפסח בכלי חרס המצופים בתוכם בזכוכית אפילו הם חדשים שלא נשתמש בהן חמץ מעולם לפי שמקצת האומנים עושים פעולת הציפוי על ידי סובין והרי יש כאן חמץ בלוע בתוך הציפוי אבל כלי חרס שאינן מצופים אלא שניטף עליו מעט זכוכית מציפוי כלי אחר מותר להשתמש בו אם הוא חדש לפי שאחר כך מכניסין אותו לכבשן או לתנור מלא אש ונשרף הסובין שבו שאין האומן חס עליו לשורפו ולצרפו היטב כיון שאינו מצופה בזכוכית אינו מתקלקל כלום באש אבל אותו כלי חרס שהוא מצופה בזכוכית חס עליו שלא יתקלקל הזכוכית שבו מחמת חום האש ולכך ממהר הוא להוציאו מן האש ולפיכך מחמירין שלא להשתמש בהם בפסח:

ע ומכל מקום אין להחמיר אלא במקומות שנהגו להחמיר וגם באותן מקומות אם ברי לו שכלי חרס זה לא עירב האומן סובין בציפוי יש להקל להשתמש בו בפסח אם אין שם מנהג ידוע להחמיר גם בזה ולפיכך נוהגים בקצת מקומות שלא להשתמש בהן בפסח אפילו הם חדשים אלא אם כן עמד הישראל על גבי האומן לראות שלא יתקן ציפוי הבדיל והצבע על ידי סובין ואין להחמיר בזה אלא במקום המנהג שמעיקר הדין אין לחוש לזה שהרי אין הבדיל או הצבע מתדבקין בכלי אלא על ידי ליבון הכלי באש ואזי נשרף כל ממשות הסובין.

ולא עוד אלא אפילו כלי מתכת ישן שנתבשל בו חמץ כל השנה ואחר כך חיפהו בבדיל יש להתיר מעיקר הדין להשתמש בו בפסח בלא הגעלה לפי שהליבון שמלבנים אותו בשעת ציפוי מפליט האיסור ממנו כמו שאם היה מגעילו שהרי האש מחממו כל כך מבחוץ עד שהבדיל ניתך בתוכו מבפנים וליבון כזה אינו גרוע מהגעלה כיון שהיד סולדת בו משני עבריו מבית ומחוץ בכל שטח הכלי אלא לפי שלפעמים עושים זה הציפוי במהירות ואינו עולה בכל שטח הכלי לפי שלא הרתיחו אותו יפה וזה מצוי מאוד לפיכך נכון להורות שיגעילו אותם אחר הציפוי (ואם האומן שציפהו הוא נכרי צריך להטבילו בלא ברכה אחר הציפוי קודם ההגעלה כמו שנתבאר ביורה דעה סימן ק"כ).

אבל כלי חרס ישן המחופה בבדיל או עופרת אפילו הגעלה וליבון אין מועילין לו להכשירו כדין כלי חרס שאינו נכשר על ידי הגעלה וליבון ואף על פי שחיפהו כשהיה חדש שעדיין לא נשתמש בו ולא נבלע כלום בהחרס עד לאחר שחיפהו בעופרת ואז עופרת הוא מפסיק בין החרס ובין החמץ שנשתמש בתוכו אין זה מועיל כלום להיות נדון ככלי מתכות הנכשרים על ידי הגעלה לפי כשנשתמש בו חמץ בחמין נבלע החמץ בכל עובי הכלי ונבלע גם בחרס שתחת העופרת ושוב אינו נפלט ממנו לעולם:

עא כלי עץ המצופים בסממנים דינם ככלי חרס שאין הגעלה מועלת להם אם נשתמש בהם חמץ בחמין שהסממנים מעכבים על מי ההגעלה שלא יפליטו מה שבלוע בתוך העץ שתחתיהם (אבל אם לא נשתמש בהם חמץ אינם אסורים בפסח אלא במקום שנהגו להחמיר כמו שנתבאר למעלה):

עב כל כלי השתיה בין כוסות בין צלוחיות בין קנקנים אפילו הם של חרס כיון שתשמישן בצונן כל השנה הרי לא נבלע בהם כלום ולפיכך אין צריך להגעילן כלל אלא די להם בשטיפה מעיקר הדין (אבל המנהג הוא שלא להשתמש בפסח כלל בכלי חרס ישנים כמו שנתבאר למעלה) דהיינו שידיחם וישפשפם היטב במים כדי להסיר ולמרק האיסור הדבוק בהם בעין ואחר כך חוזר ושוטפן במים בלי שפשוף כמו שיתבאר ביורה דעה סי' קכ"א ומותר להשתמש בהן אחר כך אפילו בחמין.

ואף על פי שלפעמים מניחין אותם אצל האש לחמם בהן יין ונותנים פתיתי לחם חמץ ביין החם שבתוכן וגם כוסות של עץ לפעמים מערין לתוכם שכר חם עם שכר צונן ולפעמים שוהה בתוכם מעת לעת ונעשה כבוש כמבושל כמו שנתבאר למעלה מכל מקום כיון שרוב תשמישן כל השנה הוא בצונן פחות ממעת לעת לא החמירו בהן חכמים להגעילם אם אינו בן יומו מבליעת החמץ שנבלע בהן על ידי חמין או על ידי כבישה מעת לעת.

אבל כלים שרוב תשמישן כל השנה הוא להשהות משקה חמץ בתוכם מעת לעת או יותר כגון חבית וכדים של שכר צריך להכשירם על ידי מילוי ועירוי או על ידי הגעלה בכלי ראשון אף אם אינם בני יומן.

ולדברי האומרים שאין הולכים בהגעלת כלים אחר רוב תשמישן אף כוסות וצלוחית צריך להכשיר על ידי מילוי ועירוי או על ידי הגעלה בכלי ראשון וכן המנהג פשוט במדינות אלו ואין לשנות אבל אם עבר ולא הכשירם כלל רק שהדיחם ושפשפם היטב והשתמש בהן בפסח אפילו בחמין הרי חמין הללו מותרין לפי שבדיעבד סומכין על סברא הראשונה:

עג כל כלי זכוכית אפילו נשתמש בהן חמץ בחמין כל השנה ואפילו אותם ששהה משקה חמץ בתוכם כמה ימים ושנים כגון צלוחיות שפיהם צר שדרך להכניס בהם שכר לקיום אין צריכים שום הכשר לפסח אלא די להם בשטיפה כדינה לפי שהם חלקים וקשים ואינן בולעים כלום.

ויש אומרים שאפילו הגעלה אינה מועלת לכלי זכוכית שנשתמש בהן חמץ בחמין או על ידי כבישה מעת לעת דכיון שתחלת ברייתן הוא מן החול הרי הן ככלי חרס וכן המנהג פשוט במדינות אלו.

לפיכך נוהגין שלא להשתמש בפסח בשום כלי זכוכית שיש לחוש בו שמא עירו לתוכו משקה חמץ חם או שמא נשתהה בתוכו משקה חמץ מעת לעת אבל אם עבר והשתמש בו בפסח אפילו בחמין בלא שום הכשר הרי חמין הללו מותרין אם רוב תשמיש כלי זה כל השנה הוא בצונן פחות מעת לעת אבל אם רוב תשמישו כל השנה הוא בחמין או אפילו בצונן אלא שרוב הפעמים דרך להשהות משקה חמץ בתוכו מעת לעת או יותר כגון צלוחיות שפיהם צר שדרך להכניס בהן יי"ש לקיום אף בדיעבד אסורין החמין שנשתמשו בו או המשקה שעמד בו מעת לעת אלא אם כן הכשירו קודם שנשתמש בו על ידי הגעלה או על ידי מילוי ועירוי:

עד סעיף עד חסר בכל הדפוסים

עה כלי כסף המצויירים בצד הפנימית שלהם בהיתוך זכוכית (שקורין גישמעלצ"ט) אין להשתמש בו בפסח לכתחלה אפילו על ידי הגעלה לפי מנהג מדינתינו שמחמירין כהאומרים שאין הגעלה מועלת לזכוכית אבל אם הוא בצד החיצון של הכלי מותר להשתמש בו בפסח על ידי הגעלה או על ידי מילוי ועירוי שהרי ההיתוך זכוכית שמבחוץ לא בלע כלום מהחמץ שנשתמש בו מבפנים.

ואף שלפעמים עירו לתוכו חמץ רותח וכלי מתכות שחם מקצתו חם כולו ונתחמם גם צד החיצון של הכלי ונבלע שם טעם החמץ בזכוכית הקבוע שם (כמ"ש למעלה שיש סוברין כן) מכל מקום כשישתמש בו בפסח לא יהיה נפלט כלום מהזכוכית למשקה שבתוכו אף אם יהיה משקה רותח ועל ידי כן יתחמם גם צד החיצון של הכלי שכלי מתכות שחם מקצתו חם כולו מכל מקום מקצת חום זה שאינו חם אלא מחמת חום מקצת השני אין לו כח להפליט גיעול הבלוע שם ולהוליכו למקצת השני כמו שנתבאר ביו"ד סי' צ"ד (ואין חוששין שמא ירתיח בו משקה אצל האש בתוך הפסח ויתחמם צד החיצון של הכלי חום גדול מחמת האש ויפלוט טעם החמץ הבלוע בהיתוך זכוכית הקבועה בו לפי שאין דרך כלל להרתיח אצל האש כלי כסף חשובים המצויירים):

עו עופות שנצלו בפסח בשפוד ישן שכל השנה צלו בו בשר מלוח במלח שלא נבדק מפירורי חמץ שדרכם להמצא בין המלח הרי עופות הללו מותרין כיון שאין בשפוד חמץ ודאי אלא חשש ספק פירורי חמץ שבין המלח ומספק אין לאסור בדיעבד כי אין מחזיקין איסור מספק אבל אם פעם אחת צלו בשפוד זה מולייתא או שאר חמץ אפילו משהו ובפסח צלו בו בשר בלא הכשר בינתיים הרי בשר זה אסור אפילו בהנאה (אם השפוד הוא בן יומו ולמנהגנו אפילו אינו בן יומו) שמשהו חמץ שנבלע בשפוד קודם הפסח לא נתבטל בתוכו בס' מטעם שנתבאר ביו"ד סימן צ"ט ע"ש:

עז נוהגין להדיח הברזות שבחביות של יין שמסתפקין מהן כל השנה ורוצה להסתפק מהן בפסח לפי שכל השנה משתמשין בברזות בידים המלוכלכות מחמץ:

עח העצים שתוחבים בהם כלי שתיה של שכר בודאי נתלכלך העץ מלכלוכית השכר שבתוך הכלי כיון שהעץ נתחב לתוך חלל הכלי ולפיכך אין לתחוב בו כלים בפסח אלא אם כן הדיחו יפה: