תנז דיני הנהגת חלה בעיסת מצה ובו כ"א סעיפים:

א הואיל וצריך לצמצם בשיעור כל עיסה ועיסה שלא תהא גדולה משיעור חלה ואם כן יש לחוש שמא מקצת העיסות לא היה בהן שיעור חלה לפיכך טוב ליזהר שלא להפריש מן כל עיסה ועיסה בפני עצמה שהרי חלה זו שהפריש מהעיסות שלא היה בהן שיעור חלה אינה שוה כלום ואם כן כשיאפה מהן מצות יש לחוש שמא יניח הרבה מצות ממצות הללו בכלי אחד ואז יתחייבו בחלה אם יש בהן שיעור חלה כשנצטרפ[ו] יחד שהכלי מצרפן לשיעור חלה^ה והוא לא ישים אל לבו להפריש חלה ממצות הללו שבתוך הכלי שיסמוך על החלה שהפריש מהעיסות ונמצא אוכל טבל:

ב אלא כיצד יעשה יפריש חלה אחת מכל שתי עיסות (או יותר) שיש להסתפק בהן שמא אין שיעור חלה בכל אחת ואחת בפני עצמו דהיינו שיקח שתי עיסות (או יותר) וידבק קצותם זו בזו עד שיהיו נושכות זו בזו דהיינו שיהיו כל כך דבוקות עד שאם ירצה להפרידן יתלש מעט עיסה מזו וידבק בחברתה ומעט עיסה מחברתה ידבק בה ועל ידי כן נחשבות כעיסה אחת ומצרפות לשיעור חלה ויפריש מאחד מהן חלה אחת ודי בכך כיון שהם נחשבות כעיסה אחת:

ג ואם העיסות הן קשות קצת ואינן נדבקין היטב זו בזו יניח קצה האחת על קצה השנית ויחתוך חלה אחת משתי קצות העיסה יחד ועל ידי דוחק החיתוך הן נדבקין היטב זו בזו:

ד ועכשיו שנהגו העולם ללוש עיסות גדולות משיעור חלה מטעם שנתבאר בסי' תנ"ו (ע"ש שאין לנהוג כן) הן מפרישין חלה מכל עיסה ועיסה בפני עצמה.

ונהגו שמכל עיסה ועיסה מפרשת אשה אחרת ומברכת לעצמה אבל אם אדם אחד מפריש מכל העיסות די בברכה אחת לכולן אם אינו נמלך (עיין סימן קס"ט וקע"ז ור"ו) שאם בשעת ברכה היה בדעתו לפטור בברכה זו כל החלות שיפריש אע"פ שלא היה יודע אז כמה חלות יפריש אין זה נמלך אלא אם כן הפסיק בינתים בשיחה שאין בה צורך להפרשת חלה אבל אם השיח בדברים שיש בהן צורך להפרשת חלה שיפריש מן העיסות שילוש עוד כגון ששח מעניני לישת העיסות שילוש עוד אין שיחה זו מפסקת (עיין סי' קס"ז):

ה יש למחות בנשים שכופלין בעיסה בשעת הפרשת חלה כדי להפריש משתי קצותיה ויש ללמדן שיפרישו מקצה אחד ואחד יערוך במגלגלת בקצה הב' שלא תהא העיסה פנויה מעסק אפילו רגע אחד:

ו ואם המתעסקין בעיסה מתעסקין בה במהירות כל כך עד שאי אפשר להפריש חלה מהעיסה בעודן מתעסקין בה עד שיבטלו אותם ממהירותן אין צריך לבטלן אלא יפריש חלה לאחר אפייה מיד שיתן כל המצות לכלי אחד והכלי מצרפן לשיעור חלה אף אם לא היה בכל עיסה בפני עצמה כשיעור ומפריש חתיכה ממצה אחת על כל המצות שבכלי.

ואע"פ שלכתחלה מצוה מן המובחר להפריש חלה מן העיסה ולא מן הפת (פירוש בארץ ישראל מן הדין ובחוץ לארץ ממדת חסידות) כמו שיתבאר שנאמר ראשית עריסותיכם בעודה עיסה מכל מקום זה שנמנע להפריש מן העיסה כדי שלא לבטל העוסקין בה ממהירותן הרי זה עושה גם כן מצוה מן המובחר ונכון לכל אדם לעשות כן:

ח ומכל מקום אם הוא בארץ ישראל צריך שיהיו כל המצות הללו מונחות לפניו סמוכות זו לזו בשעה שמפריש מאחת מהן על כולן שחלת ארץ ישראל אינה ניטלת אלא מן המוקף (פירוש מן הסמוך) כמו שנתבאר ביורה דעה סי' שכ"ג אבל אין צריך שיגעו זה בזה בשעת הפרשה אלא כיון שהן סמוכות ומקורבות זו לזו הרי זה מן המוקף:

ט אבל בחוצה לארץ אין צריך לתרום מן המוקף ולא עוד אלא שמותר לו לאכול כל המצות הללו קודם הפרשת חלה רק שישייר חתיכה מאחת מהן ויפריש חלה מחתיכה זו על כל המצות שאכל שהקילו חכמים בחלת חוצה לארץ להיות אוכל והולך ואח"כ מפריש כמו שנתבאר ביו"ד שם:

י במה דברים אמורים כשכל מצות הללו הן מעיסה אחת שכבר היו מוקפות ומחוברות זו לזו פעם אחת בעודם עיסה לכך הקילו בהן חכמים שאין צריך לחזור ולהקיפם בשעת הפרשת חלה אם היא חלת חוצה לארץ אבל מצות הבאות מב' עיסות שהיה בהן שיעור חלה בכל אחת בפני עצמה אם רוצה להפריש מצה אחת על כולן צריך שיהיו המצות של עיסה השנית מוקפות עם מצה זו בשעה שמפריש ממנה עליהן דכיון שלא היו מוקפות ומחוברות זו עם זו מעולם לא הקילו חכמים בהן להפריש מאחת על חברתה שלא מן המוקף אפילו בחוצה לארץ אבל כשמקיפן זו לזו די בכך ואין צריך לצרפם בכלי כיון שכבר נתחייבו בחלה בעודם עיסה.

אבל מצות הבאות מעיסות שלא היה בהן שיעור חלה בכל אחת בפני עצמה ונתן המצות בתוך כלי אחד לצרפם לשיעור חלה אין צריך להפריש מהן בעודן מצטרפין בכלי אלא יכול לאכול מהן ואחר כך יפריש מחתיכת מצה אחת גם על מה שאכל כבר דכיון שנצטרפו המצות לחלה בכלי אחד שהרי נעשו כמצה אחת גדולה שיש בה שיעור חלה שמותר לאכול ממנה קודם הפרשת חלה.

ויש חולקין על זה ואוסרין לאכול ממצות הללו קודם הפרשת חלה לפי שצריך לתרום מהן מן המוקף כיון שלא היו מחוברות זו בזו בעודן עיסה ואף שלאחר כן נצטרפו בכלי אחד אין צירוף זה מועיל לחברן שיהיו נחשבין כמצה אחת ממש:

יא ולפי סברא זו אם שכח להפריש חלה ממצות הללו קודם יו"ט ונזכר ביו"ט ואי אפשר להפריש חלה ביו"ט כמו שיתבאר בסי' תק"ו לא די במה שישייר מצה אחת להפריש חלה ממנה לאחר יו"ט גם על מצות שאכל ביו"ט אלא צריך הוא לשייר מעט מכל מצה כדי לתרום מן המוקף או יעשה כמו שיתבאר בסי' תק"ו אבל לפי סברא הראשונה די שישייר מעט ממצה אחת אם כבר נצטרפו מצות הללו בכלי אחד קודם יו"ט.

אבל אם נצטרפו ביו"ט אין צריך לשייר מהם כלום אלא יכול להפריש מהן חלה ביו"ט שלא אסרו להפריש חלה ביו"ט אלא מעיסה שנילושה ונתחייבה בחלה מערב יום טוב שהיה אפשר לו להפרישה מבעוד יום אבל מצות הללו שהיו פטורות בערב יום טוב ונתחייבו ביו"ט ע"י צירוף כלי מותר להפריש מהן ביו"ט כדרך שמותר להפריש מעיסה שנילושה ביו"ט.

ולענין פסק הלכה העיקר כסברא הראשונה ואף על פי כן טוב לחוש לכתחלה לסברא האחרונה לתרום ממצות הללו מן המוקף אף שהיו מצורפין כבר בכלי.

וטוב להחמיר שאף שמפריש מהן בעודן מצורפין בכלי יזהר שיגעו זה בזה לפי שיש אומרים שאין נקרא מן המוקף אלא כשנוגעין זה בזה ויש אומרים שאינו נקרא מן המוקף אלא אם כן הם בתוך כלי אחד אע"פ שאינן נוגעין זה בזה וירא שמים יוצא ידי שניהם:

יב ואין צריך לומר אם מצות הללו באות משתי עיסות שהיה שיעור חלה בכל אחת בפני עצמה שהן צריכין הקפה מעיקר הדין בשעה שמפריש מאחת על חבירתה שטוב להחמיר שיגעו זה בזה בשעת הפרשה.

ואפילו מצות הבאות מעיסה אחת שהיה בה שיעור חלה שלדברי הכל אין צריך להפריש מהן מן המוקף בחוצה לארץ אפילו לכתחלה שהרי אמרו חלת חוצה לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש אף על פי כן מדת חסידות הוא להחמיר להפריש מהן מן המוקף שיגעו זו בזו בתוך הכלי בשעת הפרשה ולפיכך אין לאכול מהן קודם הפרשה שהרי מה שיאכל לא יהיה מוקף עם מה שיפריש וכן נוהגין עיין סימן ר"ס:

יג וכל זה לכתחלה אבל בדיעבד שעבר והפריש שלא מן המוקף אפילו ב' עיסות שיש בכל אחת בפני עצמה שיעור חלה ואינן סמוכות זו לזו אלא זו מונחת בבית זה וזו מונחת בבית אחר והפריש חלה מאחת מהן והיה בדעתו לפטור בחלה זו גם את השניה הרי זה פטורה ואין צריך לחזור ולהפריש גם ממנה שלא הצריכו חכמים לתרום מן המוקף אלא לכתחלה:

יד אבל ב' עיסות שאין בהן שיעור חלה בכל אחת בפני עצמה ועבר והפריש מהן חלה בלא צירוף כלי אפילו היו שתיהן סמוכות זו לזו ואפילו היו נוגעות זו בזו אם לא היו נושכות זו בזו אינן מצטרפות ולפיכך אין חלה זו שוה כלום כיון שהפרישה בשעה שהיו פטורות:

טו מי ששכח ולא הפריש חלה מעיסה של מצת מצוה שהיה בה שיעור חלה בפני עצמה או על ידי צירוף עם עיסה אחרת של מצת מצוה ונזכר לאחר שאפה ממנו ג' מצות הצריכות לו לסדר ליל של פסח לא יפריש מאותן מצות שצריך להיות שלימות על הקערה דהיינו מצה עליונה ותחתונה שהעליונה צריכה להיות שלימה לברך עליה המוציא והתחתונה צריכה להיות שלימה לעשות ממנה כריכות עם המרור כמו שיתבאר בסי' תע"ה אלא יפריש מאותה מצה שאין צריכה להיות שלימה דהיינו מצה האמצעית המזומנת לבצוע ממנה חתיכה לאפיקומן קודם אמירת ההגדה:

טז מי שהיו לו עיסות הרבה שהיה בהן שיעור חלה בכל אחת בפני עצמה והפריש חלה ממקצת העיסות וממקצתן לא הפריש ואפה כל העיסות ביחד ונתערבו מצות החייבות עדיין בחלה עם מצות שנפטרו כבר בחיובן אינו יכול להפריש ממצה אחת על כולן אפילו אם יכניס כולן לתוך כלי אחד ויגעו זה בזה לפי שיש לחוש שמא מצה זו שהוא מפריש ממנה היא ממצות שנפטרו מחיובן ואין מפרישין מן הפטור על החיוב לפיכך צריך הוא להפריש מכל מצה ומצה בפני עצמה או ילוש עוד עיסה קטנה ויאפה אותה ויצרפה בכלי אחד עם כל המצות הללו ועל ידי כן נתחייבה בחלה אע"פ שאין בה כשיעור ויפריש ממנה על המצות החייבות עדיין.

אבל קודם שיאפה אותה אין לצרף אותה עם המצות בכלי אחד כדי להפריש ממנה עליהן שהרי הצירוף עושה אותן כאלו הן דבר אחד וחתיכה אחת ממש וכיון שהיא עיסה והן מצות אפויות איך אפשר שיצטרפו ויהיו כחתיכה אחת ממש.

אבל אם יש בעיסה זו שיעור חלה בפני עצמה בלא צירוף כלי אין צריך לאפותה קודם הפרשת חלה ואין צריך לצרפה בכלי עם המצות מעיקר הדין אלא יקיפם יחד ויפריש מעיסה זו גם על המצות החייבות עדיין.

ואם הוא מכיר מצה אחת בטביעות עין ויודע בה שהיא ממצות החייבות אין צריך לכל זה אלא מפריש ממצה זו על כל שאר מצות החייבות אף שאינן מוקפות מעיקר הדין:

יז אף על פי שאסור לאדם ללוש עיסתו פחות מכשיעור כדי לפוטרה מן החלה מכל מקום ביום טוב של פסח התירו לעשות כן (עיין בסוף סי' תנ"ו איך לנהוג בזה) שאם ילוש כשיעור ויפריש ממנה חלה אין לחלה זו תקנה בזמן הזה שאין מאכילין אותה לכהנים כמו שנתבאר ביורה דעה סימן שכ"ב וא"כ אסור לאפותה ביום טוב כיון שאין באפייה זו צורך אוכל נפש ולשורפה ג"כ אינו יכול שאין שורפין קדשים ביום טוב כמ"ש בסימן תק"ו ואם יניחנה כך כשהיא עיסה עד מוצאי יום טוב ואז ישרפנה יש לחוש שמא תחמיץ ויעבור עליה בבל יראה ובל ימצא ואף שנאמר לא יראה לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של גבוה מכל מקום חלה זו אינה נקראת של גבוה אלא שלו הואיל ויש לו בה צד היתר שאם יתחרט על מה שהפריש אותה לחלה ישאל לחכם ויתיר לו ותחזור חלה זו להיות חולין כמה שהיתה ויחזור ויפריש חלה אחרת:

יח ואם אירע שלש שיעור חלה לא יפריש חלה מן העיסה אלא יאפה ממנה מצות ויפריש ממצה אחת על כולן.

ואם אינו רוצה לבצוע המצה אלא רוצה לאפות עוגה קטנה להפריש אותה לחלה אחר אפייתה צריך הוא ליזהר קודם אפייתה שלא יקרא לה שם חלה אלא יקראנה עוגה או מצה (וגם לא יהיה בדעתו שתחול עליה קדושת חלה עד לאחר אפייתה) שאם קודם אפייתה (היה בדעתו שזו היא חלה מן העיסה ואין צריך לומר אם) קרא לה שם חלה בפיו הרי כבר נתקדשה לחלה שהרי כל קדושת תרומות ומעשרות הן על ידי דבור (או אפילו על ידי מחשבה בלבד) ואם כן אסור לו לאפותה ביום טוב אבל כל זמן שלא נתקדשה לחלה אף על פי שיש בדעתו בשעת אפייה שיקרא לה שם חלה לאחר אפייתה מכל מקום כיון שבשעת אפייתה אין בדעתו שיהא עליה קדושת חלה ואם היה רוצה היה יכול להפריש מצה אחרת לחלה ולאכול עוגה זו נמצא שיש לו בה צד היתר אכילה בשעת אפייתה לפיכך התירו לו לאפותה ביום טוב אף שאין כאן היתר גמור שהרי בשעת אפיית עוגה זו יודע הוא שסופו שלא לאכול ממנה ביום טוב אף על פי כן התירו לו חכמים כיון שאי אפשר בענין אחר שיהיה בו היתר גמור.

(שאף שאפשר לו שלא להפריש עוגה שלימה לחלה אלא יפריש חתיכה ממצה אחת ומה שישאר מאותה מצה יאכל ביום טוב ונמצא שאפיית אותה המצה היה בה גם צורך אוכל נפש ולא בשביל החלה בלבד מכל מקום גם אם יעשה כן אין כאן היתר גמור אם היה אפשר בענין אחר שהרי אמרו חכמים עיסה חציה של ישראל וחציה של נכרי אסור לישראל לאפותה כולה ביום טוב אף שעושה ממנה ככר אחד ואופאו בבת אחת ונמצא שיש באפייה זו גם צורך אכילת ישראל אף על פי כן אסרו חכמים הואיל שבאפיית חציה של נכרי אין בה צורך לאכילת הישראל שהרי יכול לחלק עם הנכרי קודם האפייה ולאפות חלקו בלבדו אף כאן הואיל שבאפיית חתיכת החלה שבאותה מצה אין בה צורך לאפיית השאר של אותה מצה שהרי אף אם היה מפריש החלה מאותה מצה קודם אפייתה היתה אותה מצה נאפית יפה כל כך כמו שנאפית עכשיו עם החלה לפיכך היה ראוי לאסור לאפותה ביום טוב אלא שהתירו חכמים כיון שאי אפשר בענין אחר).

ואם שכח או עבר והפריש חלה מעיסה זו וקרא לה שם חלה לא יאפה חלה זו ולא ישרפנה אלא יטילנה למים צוננים בשביל שלא תחמיץ שהצוננים מעכבים אותה שלא תחמיץ ולמוצאי יום טוב ישרפנה וכשרואה שהמים מתחממים קצת בעמדם בבית יזהר להחליפם במים אחרים צוננים דהיינו שישאב מים הללו מן הכלי שהחלה מונחת שם וישפוך לשם מים אחרים צוננים אבל לא יטלטל הכלי שהחלה מונחת בו כדי לשפוך מים הללו מתוכה שכלי זה נעשה בסיס לדבר האסור בטלטול דהיינו החלה שהיא אסורה בטלטול לאחר שקרא לה שם כמו שיתבאר בסי' תק"ו (עיין שם כל פרטי דין זה) אבל לכתחלה לא יקרא לה שם לחלה בעודה עיסה ולהטילה למים צוננין גזירה שמא לא יזהר יפה שיהיו המים צוננין:

יט וכל זה כשבעל הבית בעצמו קרא לה שם חלה (או שאר כל אדם שיש לו רשות ממנו להפריש חלה מעיסתו שהרי הוא כשלוחו ועל דרך שנתבאר ביורה דעה סי' שכ"ח) אבל אם אדם שאין לו רשות ממנו להפריש חלה מעיסתו קרא לה שם חלה אינה חלה כלל ומותר לאפותה ביו"ט:

כ וכל זה בחלת ארץ ישראל שאינה נאכלת לכהנים בזמן הזה שכלנו טמאי מתים ונטמאת החלה ואסורה להאכיל אפילו לכהן טהור ולפיכך אסור לאפותה ביום טוב אבל חלת חוצה לארץ שאינה אסורה אלא על מי שטומאה יוצאה עליו מגופו כגון זב או בעל קרי בין לאנסו בין לרצונו אבל כהן הטהור מזב ומקרי כגון כהן קטן פחות מבן ט' שנים ויום אחד שאינו מטמא בקרי וגם מן הסתם לא ראה זיבה כיון שהוא פחות מבן ט' (אבל אם ידוע שראה זיבה אפילו הוא בן יום אחד טמא) וכן כהן גדול שראה קרי אלא שטבל לקריו במ' סאה במים כשרים על דרך שנתבאר ביורה דעה סי' ר"א אע"פ שלא העריב שמשו רשאי הוא לאכול חלת חוצה לארץ אע"פ שהוא טמא מטומאת מת ושאר טומאות וגם החלה טמאה היא אף על פי כן הקילו חכמים בחלת ח"ל שאינה אלא להיכר ולזכרון שלא תשתכח תורת חלה כמו שנתבאר ביו"ד סימן שכ"ב לפיכך אם קרא לה שם ביו"ט של פסח רשאי לאפותה אם יש כהן קטן או גדול שטבל שיאכל ממנה ביו"ט.

וטוב ליזהר שיאכל מיד אחר טבילתו ולא יטיל מים בין טבילה לאכילה שמא יטיל מים חלוקים או עכורים שיש בהן חשש קרי ויהא אסור לאכול חלה זו עד שיחזור ויטבול. וכל כהן שהוא יותר מבן ט' שנים אע"פ שהוא אומר שלא ראה קרי אין מאכילין לו החלה אלא אם כן טבל דכיון שבן ט' ביאתו ביאה הרי הוא בחזקה שראה קרי:

כא ואם אין שם אלא כהן גדול שלא טבל לקריו יכול לאפותה ע"י שיבטלנה ברוב קודם האפייה דכיון שנתבטל ברוב מותרת אפילו לכהן טמא כמ"ש ביורה דעה סי' שכ"ג (וכל זה כשכבר קרא לה שם חלה אבל לכתחלה אין לקרות לה שם חלה בעודה עיסה אפילו יש שם כהן טהור שכבר נהגו במדינות אלו שלא להאכיל חלה לכהן מטעם שנתבאר ביורה דעה סי' שכ"ב ע"ש):