תסב דין מי פירות אם מחמיצין ובו כ"ב סעיפים:

א אין נקרא חמץ בלשון התורה אלא עיסה שנילושה במים ונתחמצה על ידי שאור או שהניחוה בלא עסק עד שנתחמצה מאיליה או אפילו נתחמצה על ידי דבר אחר שאינה מינה כגון על ידי שמרי יין שנתייבשו השמרים בתנור הרי זה חמץ גמור וחייבין עליו כרת שנאמר כי כל אוכל מחמצת ונכרתה וגו' ולא נאמר כי כל אוכל חמץ [אלא] לרבות נתחמצה מחמת דבר אחר.

אבל עיסה שנילושה במי פירות אפילו שהתה כל היום בלא עסק עד שנתפחה אין זה חמץ ומותר לאכלה בפסח אבל אינו יוצא בה ידי חובתו בין בלילה הראשון בין בליל יום טוב שני של גליות מפני שהיא מצה עשירה והתורה אמרה לחם עוני ועוד שאין יוצאין אלא במצה שהיתה יכולה לבא לידי חימוץ אם לא היה משמרה מחימוץ כמו שנתבאר בסי' תנ"ג:

ב וכל המשקין שבעולם שאינן מתולדות המים שיתבאר בסי' תס"ו הם נקראים מי פירות כגון היין ושמרי היין והשמן ומי תותים ורימונים ושאר כל הפירות ואפילו משקין שאינם באים מפירות כגון החלב והדבש ומי ביצים וכיוצא בהם הם בכלל מי פירות לענין זה ואפילו משקים חמוצים כגון מי תפוחים חמוצים וכיוצא בהם אם לש בהן עיסה אע"פ שנתחמצה מהם מותרת שאין זה חמץ שאסרה תורה:

ג וכל זה כשלא נתערב בהם שום מים בעולם אבל מי פירות שנתערב בהם מים אפילו כל שהוא הרי אלו מחמיצים ע"י המים שבהם חימוץ גמור שחייבים עליו כרת ולא עוד אלא שהם ממהרים להחמיץ העיסה יותר ממים לבדם שהמים לבדם אין מחמיצין את העיסה שנילושה בהם אלא אם כן שהתה שיעור מיל בלא עסק אבל עיסה שנילושה במי פירות עם מים ממהרת להחמיץ אף אם לא שהתה שיעור מיל בלא עסק לפיכך אסרו חכמים ללוש בהם עיסה לפסח שקשה לשמרה מחימוץ ואם עבר ולש בהם צריך לאפותה מיד (אחר גמר הלישה והעריכה) שאף שעיסה הנילושה במים לבד יכול להשהותה כל היום שאינה באה לידי חימוץ על ידי כן אם עוסק בה עסק גמור אבל עיסה זו שממהרת להחמיץ אינו רשאי להשהותה כלל (אחר גמר הלישה אלא יעריכנה) ויאפנה מיד ואם עבר ולא אפה מיד אף על פי שעסק בה עסק גמור אסורה באכילה אבל מותרת בהנאה או להשהותה עד לאחר הפסח כל שלא שהתה שיעור מיל בלא עסק:

ד אין חילוק בין אם לש עיסה במי פירות שנתערבו בהם מים קודם הלישה או בשעת הלישה ובין אם העיסה נילושה במי פירות בלבד ואח"כ נתערבו בהם מים קודם האפייה או שנילושה במים לבד ואח"כ נתערבו בה מי פירות קודם האפיה לפיכך אין מבשלין עיסת מצות אפילו במי פירות שיש לחוש שמא תמהר להחמיץ קודם שתתבשל כיון שהיא נילושה במים (אבל מותר לקטוף המצות במי פירות קודם האפיה אף על פי שנילושה במים לפי שהקיטוף הוא דבר מועט ואינה ממהרת להחמיץ על ידי כן ומטעם זה יש להתיר אם נפלו מעט מי פירות לתוך העיסה שנילושה במים ולא אפאה מיד):

ה אע"פ שמי פירות שנתערבו בהם מים אין לשין בהם אף על פי כן מותר ללוש ביין אף שאי אפשר שלא נתערבה בו טיפה מים בשעת הבציר וגם לכתחלה רגילין לערב בו מים בשעת הבציר מטעם שנתבאר ביורה דעה סימן קכ"ו אין חוששין למים הללו דכיון שנתערבו בו בעודו תירוש שלא היה עדיין יין וכל שהוא תוסס הוא נתבטל ונעשה יין א"כ גם המים שנתערבו בו הופג טעמן ונשתנו להיות יין כדרך שנשתנה התירוש ונהפך ליין אבל בעודו תירוש אסור ללוש בו:

ו עיסה שנילושה במים עם מי פירות אף על פי שהיא יכולה לבוא לידי חימוץ אין יוצאין בה ידי חובה אם שמרה מחימוץ ואפאה מיד מפני שהיא מצה עשירה ואפילו אם נילושה במים רבים ומעט מי פירות אף על פי כן כיון שיש בה טעם מי פירות הרי היא נקראת מצה עשירה אבל אם אין בה טעם מי פירות דהיינו שיש בה ס' כנגד המי פירות שעירב בה מותר לצאת בה ידי חובתו אם אפאה מיד.

אבל אסור לצאת ידי חובתו במצות הקטופות במי פירות אע"פ שיש בהן ס' כנגד הקיטוף שעל גביהן דכיון שהקיטוף אינו מעורב בתוך המצה אינו מתבטל בה והיא נקראת מצה עשירה:

ז וכל זה מעיקר הדין אבל כבר נהגו במדינות אלו להחמיר שלא ללוש אפילו במי פירות בלבד לפי שחוששין שמא נתערב בהם מים כל שהוא ואם עבר ולש אפילו אפאה מיד אין אוכלין אותה בפסח שחוששין אם נתיר לו לאכלה שמא פעם אחרת לא יאפה מיד לפי שלא יעלה על דעתו לחוש שמא נתערב בהם מעט מים ואין לשנות המנהג אם לא לחולה או לזקן הצריכים לכך כי יש מי שאומר שמעיקר הדין מי פירות הן מחמיצין ולא עוד אלא שהן ממהרין להחמיץ יותר ממים ועיסה שנילושה בהן דינה כדין עיסה שנילושה במי פירות עם מים לפי סברא הראשונה אלא שאין חימוצן חמץ גמור אלא חמץ נוקשה ואיסורו מדברי סופרים:

ח ואפילו לקטף המצות אין נוהגין רק לאחר אפייתן בעודן חמין ויש נוהגין שלא לקטף בשני ימים הראשונים אפילו לאחר אפייתן גזירה שמא יקח אותה למצות מצוה והן פסולות לפי שהמצה שאדם יוצא בה ידי חובתו צריך שלא יהיה בה תערובת שום טעם אחר אלא טעם מצה בלבד שאם יש בה תערובת טעם אחר אותו טעם הוא מפיג את טעם המצה עיין סימן תס"א סעיף י"ב:

ט חטה שנמצאת במי פירות שלא נתערב בהם שום מים בעולם אף על פי שנתרככה החטה אין לחוש בה שמא החמיצה שהרי מי פירות אין מחמיצין לפיכך אם נתבשלה החטה עם המי פירות בתוך הפסח ונתנה בהם טעם אינה אוסרתן ואפילו אם החטה היא מבוקעת והביקוע הוא סימן חימוץ אף על פי כן אנו תולין שמחמת שנישרית הרבה בתוך המי פירות נתפחה ונתבקעה שהרי אף עיסה שנילושה במי פירות בלבד היא נתפחת ומתחמצת כשהיא שוהה הרבה אלא שאין זה חמץ שאסרה תורה ולא אמרו שהביקוע הוא סימן חימוץ גמור אלא בחטה שנמצאת במים או במי פירות שנתערב בהם מים או אפילו חטה נגובה ויבשה שנמצאת בקועה בידוע שהיתה כבר במים ונתבקעה שם שמן הסתם כל ביקוע הוא מחמת מים אבל כשנמצאת במי פירות תולין שנתבקעה לאחר שנפלה לתוכם ואין חוששין שמא כבר היתה בקועה קודם שנפלה לתוכם שאין מחזיקין איסור מספק:

י אפילו למנהגינו שאנו חוששין בכל מי פירות שמא נתערב בהם מים אף על פי כן אין להחמיר בחטה הנמצאת בתוכם כי חששא זו אינה כדאי אלא לאסור לכתחלה שלא ללוש בהם עיסה ושלא לעשות מהם תבשיל עם קמח אבל בדיעבד לא היה כדאי לאסור בשביל חששא זו ואין אנו מחמירין אף בדיעבד אלא כדי שלא יעשה כן פעם אחרת לכתחלה אם נתירם לו לאכלם בפסח אבל בדבר הנעשה מאיליו כגון חטה שנפלה לתוך מי פירות אין להחמיר בדיעבד:

יא יין צמוקים דינו כמי פירות לענין חמץ כי המים ששרו בהן הצמוקים נשתנו מברייתן לאחר שנתנו בהן הצמוקין טעם יין ונתהפכו להיות הן עצמן יין ולכך מותר לומר עליהן קידוש היום כמ"ש בסימן ער"ב:

יב במה דברים אמורים בצמוקים שהם ענבים שלימים אלא שנכמשו ועדיין כל כחם בהם כיון שלא נדרכו מעולם לפיכך כחם חזק להפך את המים שנשרו בהם להיות כמו יין ממש אבל ענבים שנדרכו ונעצרו בגת על ידי קורה ואחר כך נתן מים על החרצנים אפילו אם הוא בענין שמותר לקדש עליהן אף על פי כן לא נתהפכו להיות יין ממש אלא הרי הן כיין מזוג במים שהרי אין מקדשין עליהן אלא אם כן נתן עליהם שלשה מדות מים ואח"כ מצא ארבעה שהרביעית היא יין שיצא מן החרצנין לתוך המים והרי זה כדרך מזיגת היין שאין שותין אותו כשהוא חי אלא מוזגין אותו ג' חלקים מים ואחד יין ואין כח היין ולא כח החרצנים חזק כל כך להפך את המים להיות כמו יין ממש והרי דינם כיין מעורב במים לענין חמץ:

יג ושאר כל הפירות חוץ מן הענבים אפילו בעודן שלימים שלא נסחט מהם כלום אין כחם חזק להפך את המים שנשרו בהם להיות דינם כמי פירות בלבד אלא דינם כמי פירות עם מים אם נסחט לתוכם מוהל מהפירות וכן משקה העשוי מדבש (שקורין מע"ד) דינו כמי פירות עם מים כיון שעיקרו מים:

יד אבל דבש שעושין מצימוקין ששורין אותן במים תחלה ואחר כך סוחטין אותם ויוצא מהם דובשם עם המים שנבלעו בהם ואחר כך מבשלים את המים הנסחטין מהם עד שנעשה דבש הרי דינו כמי פירות בלבד לפי שהמים שבו נשתנו מברייתן על ידי האור להיות דבש:

טו שומן מהותך דינו כמי פירות בלבד אפילו אם מיד לאחר שהדיחוהו להכשירו מדמו בעודו מלוכלך במים שמוהו בקדירה להתיכו ונמצא שיש בו תערובת מים אף על פי כן אין לחוש לפי שכשנתבשל שומן בקדירה [או] באילפס בישול יפה נשרפו המים בבישול והלכו להם לגמרי.

ומכל מקום אם נמצאת חטה בשומן כשעודנו באילפס שהתיכוהו בו בין שעדיין הוא לח וצלול בין שכבר קרוש שם בתוך האילפס אם התיכוהו בתוך הפסח יש לאוסרו שיש לחוש שמא נפלה החטה לתוכו באילפס כשעדיין לא נתבשל בישול יפה בעוד שהיו בו צחצוחי מים מהמים שהודח בהם ואז נתחמצה החטה במהרה קודם שנתבשלה שם ונאסר כל השומן שבאילפס שחמץ בפסח במשהו:

טז אבל אם הוריקו השומן מהאילפס לכלי אחר ובאותו כלי נמצאת חטה בתוך השומן אפילו הוריקוהו לתוכו כשהיה רותח ואפילו אם עדיין הוא רותח ונפלט לתוכו טעם החטה הרי זה מותר לפי שאנו אומרים כאן נמצא כאן היה דהיינו חטה זו שנמצאת עכשיו בכלי זה כבר היתה בתוכו קודם ששמו השומן לתוכו ולא היתה מעולם עם השומן בתוך האילפס כשעדיין היה בו צחצוחי מים ולא נתחמצה חטה זו מעולם ועכשיו אינה באה לידי חימוץ על ידי השומן כיון שכבר הלכו ממנו צחצוחי מים לגמרי כשנתבשל בישול יפה באילפס:

יז וכל זה כשלא נתנגב השומן ממי ההדחה קודם ששמוהו באילפס אבל אם נתנגב לגמרי ממי ההדחה ואחר כך שמוהו באילפס ונמצאת שם חטה אפילו נמצאת קודם שנתבשל בישול יפה הרי זה מותר שאין כאן אלא מי פירות בלבד ואין החטה באה לידי חימוץ.

ואפילו אם נשרה כמה ימים במים עד שנבלעו בתוכו ואף שאחר כך נתנגב מלחלוחית מים שעליו קודם שהתיכוהו מכל מקום המים שהיו בלועים בתוכו נתערבו בו כשהותך אף על פי כן דינו כמי פירות בלבד בלא מים לפי שהמים הבלועים אין שם מים עליהם כלל עד שיתגלו ויצאו לחוץ כגון בשר יבש שמזיע בימות הגשמים מחמת המים שהודח בהם וכמו שיתבאר בסי' תס"ו ע"ש.

אבל המצה ששורין אותה במים לאחר אפייתה וסוחטין אותה ואחר כך לשין אותה בשומן אם נפלה חטה לתוכה יש להחמיר ולאוסרה לפי שאי אפשר לסוחטה כל כך ונשארה בתוכה מים בעין:

יח לחלוחית היוצא מהמלח דינו כמי פירות שהמלח אינו מתולדות המים במה דברים אמורים במלח שחופרין מהקרקע אבל מלח שלנו שמבשלין אותה ממים דינו כמים ויש אומרים שדינו כמי פירות והעיקר כסברא הראשונה ואף על פי כן יש לחוש גם לסברא האחרונה כמו שנתבאר בסימן תנ"ה:

יט כל אדם יש לו לבדוק התבלין והמלח קודם שיתן מהם לקדירה בפסח שמא יש חטה בתוכם ותתחמץ בתוך הקדירה ואם כשבדק התבלין מצא בהם חטה אפילו היא מלוחלחת ונתרככה ונתבקעה שורפה אם הוא משעה ששית ואילך והתבלין מותרין אפילו הוא תוך הפסח דכיון שהם יבשים לא נבלע בהם כלום מן החטה אפילו שהתה בתוכה כמה ימים:

כ אבל אם מצא חטה במלח יש לחוש בה שמא נכנס בה לחלוחית המלח מעט מעט עד שהחמיצה ואחר כך נפלט ממנה לחלוחית לתוך המלח שכן דרך המלח לבלוע ממאכל המונח אצלו לפיכך צריך ליטול ולהסיר מהמלח מקום מגעה של החטה דהיינו כרוחב גודל סביב לה והשאר מותר אם הוא קודם הפסח ואינו חוזר וניעור בפסח אבל אם היה בתוך הפסח טוב להחמיר לכתחלה להשהות כל המלח עד לאחר הפסח אפילו מצא חטה אחת בחבית מלאה מלח אין להסתפק ממנה בפסח לכתחלה לפיכך יזהר אדם לבדוק קודם הפסח כל המלח הצריך לו לכל ימי הפסח שבתוך הפסח דהיינו מליל ט"ו ואילך אם ימצא בו חטה אחת יפסיד את כולו:

כא ובדיעבד שנתנו לתוך הקדרה ממלח זה שנמצא בה חטה בפסח אין לאסור המאכל שבקדירה שהרי אין שם שמנונית ולא רוטב שיוליך טעם החמץ בכל המלח אבל אם נטל מלח ממקום מגעה של החטה ונתן לתוך הקדירה יש לאסור אף בדיעבד:

כב וכל זה כשנתלחלחה החטה דהיינו שנתרככה שאז יוכל לפלוט ממנה קצת לחלוחית לתוך המלח אבל אם לא נתלחלחה החטה אפילו מקום מגעה אין צריך להסיר אפילו בתוך הפסח שהרי אינה יכולה לפלוט כלום: