תצ סדר תפלת יום שני ותפלת חולו של מועד ובו י"ח סעיפים:
א בכל יו"ט שני של גליות מתפללין כסדר התפלה של יום ראשון וכן צריך לומר קידוש היום ושהחיינו ואף על פי שאין אנו נוהגין בו קודש אלא מחמת ספק שנסתפק לאבותינו שלא היו יודעין יום שנקבע בו החודש בארץ ישראל מכל מקום אם לא יתפללו בו תפלת יו"ט או שלא יאמרו בו קידוש היום ושהחיינו יבאו לזלזל בו לומר שאינו יום טוב כלל ועל ידי כן יבאו גם כן לעשות בו כל מלאכת עבודה:
ב ביו"ט שני של פסח קורין בפרשת מועדות שבתורת כהנים דהיינו בפרשת אמור שור או כשב וגו' עד סוף פסוק וידבר משה וגו' והמפטיר קורא בתורה כמו ביום ראשון ומפטיר בנביא בפסח דיאשיהו מוישלח המלך עד לא קם כמוהו.וטוב לעשות איזה דבר בסעודה ביום שני לזכר לסעודת אסתר שהיתה ביום זה שבו ביום נתלה המן:
ג בחולו של מועד ערבית ושחרית ומנחה מתפלל תפלת החול כדרכו כל ימות החול רק צריך להזכיר מעין המאורע בעבודה דהיינו יעלה ויבא ואם לא הזכיר צריך לחזור לראש על דרך שנתבאר בסי' תכ"ב לענין ראש חודש ואף אם לא הזכיר בתפלת ערבית צריך לחזור לראש ואינו דומה לראש חודש שאין צריך לחזור מטעם המבואר שם:
ד וכן צריך להזכירו בברכת המזון ואם לא הזכירו אין צריך לחזור לראש מטעם שנתבאר בסי' קפ"ח עיין שם כל פרטי דין זה:
ה במוסף של חולו של מועד ושל יום טוב האחרון מתפלל כדרך שמתפלל ביום טוב הראשון (אלא שבמקצת מדינות אין אומרים מקרא קודש בחולו של מועד כמו שנתבאר בסימן תפ"ז ע"ש) אלא שבמדינות אלו שאומרים פסוקי קרבנות המוספין לא יאמר פסוק ובחמשה עשר יום וגו' אלא יתחיל והקרבתם וגו':
ו לא תקנו חכמים לקרות ההלל, אלא בשני ימים טובים הראשונים של פסח, אבל לא בחולו של מועד, וימים טובים האחרונים.
שאינן דומים לחולו של מועד של סוכות, שתקנו לקרות בו בכל יום.
לפי שכל יום הוא חלוק בקרבנותיו, מיום חבירו ומיום טוב הראשון, והרי כל יום הוא כמועד בפני עצמו.
מה שאין כן בפסח, שקרבנות כל הימים הן שוין לקרבנות יום טוב הראשון, לפיכך כולן טפלים ליום טוב הראשון, ואין שום אחד מהן כמועד בפני עצמו.
ולא תקנו לקרות ההלל אלא "בפרקים", דהיינו במועדים שהן באין מזמן לזמן. ובהתחלת המועד הוא שתקנו לקרותו:
ז אבל נהגו כל ישראל לקרות ההלל בדילוג, בחולו של מועד, וימים טובים האחרונים, כמו שנהגו בראש חודש.
ולכן דין ההלל בימים האלו, הוא כדינו בראש חודש לכל דבר.
עיין סי' תכ"ב.
ועיין סי' כ"ה אימתי חולצין התפילין בחולו של מועד?
ועיין בסי' ל"א אם יש לברך על התפילין בחולו של מועד?
עיין שם:
ח ביום שלישי, שהוא ראשון של חולו של מועד, קורין פרשת קדש לי כל בכור עד סוף הסדר.
וביום ב' של חולו של מועד, קורין פרשת "אם כסף תלוה את עמי עד בחלב אמו".
ביום ג' של חולו של מועד, קורין פרשת "פסל לך" עד "בחלב אמו".
ביום רביעי, קורין פרשת "במדבר סיני,, שבפרשת בהעלותך עד "ולאזרח הארץ".
ושבת של חולו של מועד, לעולם קורין פרשת "פסל לך", אפילו [הוא] יום א' של חולו של מועד.
ואפילו הוא חול המועד של סוכות.
לפי שבפרשה זו יש בה גם כן מענין שבת וגם מענין חולו של מועד.
שנאמר שם "את חג המצות תשמור שבעת ימים וגו'" ומכאן למדו חכמים לאסור בעשיית מלאכה בחולו של מועד, כמו שיתבאר בסימן תק"ל.
אלא שבשבת מתחילין מן "ראה אתה אומר אלי" כדי שיוכלו לקרות שבעה קרואים.
ובשביעי של פסח קורין פרשת בשלח עד סוף השירה.
ונוהגין לקרות עד "כי אני ה' רופאך".
וביום טוב אחרון, קורין "כל הבכור".
נמצא סימן סדר פרשיות של כל הח' ימים: משך, תורא, קדש, בכספא, פסל, במדברא, שלח, בוכרא.
וזה הסדר לא ישתנה מחמת השבת של חולו של מועד, כי אם כשחל פסח ביום חמישי.
שאז קורין בשבת שהוא יום א' של חולו של מועד פרשת "ראה אתה" שהיא "פסל", וביום ב' ג' ד' קורין קדש בכספא במדברא.
אבל כשחל פסח ביום ג', הרי קורין פרשת "פסל" ביומה, דהיינו ביום ג' של חול המועד, שהוא שבת.
וכשחל פסח ביום ז' או ביום א', אין שם שבת כלל בחולו של מועד.
וביום בד"ו אין פסח כלל, כמו שנתבאר שם בסי' תכ"ח:
ט והטעם מזה הסדר הוא.
לפי שמן הראוי לקרות שמונה פרשיות אלו, בשמונת הימים, לפי הסדר שהם כתובים בתורה.
הראשונה שהיא "משכו" ביום א'.
והשמיני, שהיא "כל הבכור" ביום ח'.
אלא שביום ב' שהוא יום טוב, יש לקרות פרשה הכוללת כל המועדים וימים טובים.
וגם הוזכר בה יום חמשה עשר בפירוש, מה שאין כן בפרשות הקודמות לה.
(וגם הוזכר בה הקרבת העומר שהיה קרב בו.
ומטעם זה קורין פרשה זו ביום זה, אף בארץ ישראל)
וביום ז', יש לקרות פרשת בשלח, שהוא מענינו של יום שבו ביום נקרע הים.
אבל בד' ימי חולו של מועד קורין כסדר שהן כתובות בתורה.
ואם טעה והחליף פרשת יום אחד מהם בפרשת יום חבירו, אע"פ שלא קרא כסדר שהן כתובות בתורה - יצא.
כמו שנתבאר בסי' ס"ד, לענין סדר פרשיות של קריאת שמע:
י בימי חולו של מועד קורין ד' גברי.
אין פוחתין מהם.
לפי שיש בהן קרבן מוסף, לפיכך הוסיפו לקרות אחד יותר ממה שקורין בשני וחמישי.
ואין מוסיפין עליהם, כמו שמותר להוסיף בשבת ויום טוב על מנין הקרואים.
לפי שבחולו של מועד יש בו מלאכה לעם, ובמה שהם מתאחרים בבית הכנסת, יקשה בעיניהם האיחור.
ואסור להטריח את הציבור:
יא ובימי חכמי המשנה והגמרא, היו כל הד' קורין בפרשת היום, קדש, בכספא, פסל, במדברא.
ואח"כ כשתקנו רבנן סבוראי להוציא ספר תורה שניה בכל יום, לקרות בו פרשת המוספין שבפינחס, דהיינו "והקרבתם וגו'".
אזי אין קורין בד' פרשיות היום רק ג' גברי, והד' קורא בפרשת המוספין, שהרי בחולו של מועד אסור להוסיף על ד' גברי.
ואין לומר קדיש אחר גמר פרשת היום קודם קריאת פרשת המוספין, כמו שנוהגין ביום טוב.
לפי שביום טוב נשלם מנין הקרואים דהיינו ה' גברי בפרשת היום, והמפטיר שקורא בפרשת המוספין אינו ממנין הקרואים, כמו שנתבאר בסי' רפ"ב, לכן מפסיקין בקדיש בינתיים.
אבל בחולו של מועד, לא נשלם מנין הקרואים דהיינו ד' גברי עד לאחר פרשת המוספין, לכן אין אומרים הקדיש עד לאחר קריאת פרשת המוספין:
יב בשביעי ושמיני של פסח, נוהגין לומר בתפלה ובקידוש "זמן חירותנו" כמו ביום טוב הראשון.
ואין אומרים "שהחיינו" בקידוש של שתי לילות, כיון שכבר אמרו בשתי לילות הראשונים של פסח:
יג וקורא בתורה "והקרבתם וגו'", כמו בחול המועד.
ומפטיר בנביא בשמואל, "וידבר דוד את דברי השירה הזאת וגו'".
שהיא גם כן שירה כמו שירת הים שקראו בתורה.
וגם מדבר בה ביציאת מצרים, "וישלח חיצים וגו' ויראו אפיקי ים וגו'".
ובשמיני מפטיר, "עוד היום בנוב לעמוד וגו'".
לפי שבליל פסח היתה מפלתו של סנחריב.
שנאמר "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג וגו'":
יד אם יש מילה בשמיני, אומרים "יום ליבשה וכו'" אפילו כשחל בחול.
מה שאין כן בשאר ימים טובים, שאין אומרים אלא אם כן חל בשבת:
טו שבת בחול המועד של פסח או סוכות - ערבית שחרית ומנחה, מתפלל של שבת כדרכו בכל השבתות, אלא שצריך לומר "יעלה ויבא" בעבודה.
ובמוסף מתפלל של חול המועד, היינו "אתה בחרתנו ומפני חטאינו כו'".
אלא שצריך להזכיר של שבת קודם ליום המאורע.
דהיינו שיאמר "ותתן לנו ה' אלהינו את יום השבת הזה ואת יום החג הזה כו' ואת מוסף יום השבת הזה כו' ואת יום החג הזה כו'". וחותם "מקדש השבת וישראל והזמנים".
ואם טעה וחתם "מקדש השבת" בלבד, או "מקדש ישראל והזמנים" בלבד, אין מחזירין אותו.
כמו שנתבאר בסי' תפ"ז:
טז בשבת שחל בחול המועד של פסח, מפטירין "העצמות היבשות".
ובשבת של חול המועד סוכות, מפטירין במלחמת גוג ומגוג.
לפי שתחיית המתים עתידה להיות בניסן.
ומלחמת גוג ומגוג בתשרי.
ובשבת שחל בחול המועד פסח, אין מזכיר מעין המאורע בחתימת ברכת הפטרה, שחותם "ברוך אתה ה' מקדש השבת" בלבד ואינו אומר "וישראל והזמנים" כמו כשחל שבת ביו"ט.
שבכל יו"ט יש הפטרה אפילו כשאינו חל בשבת, ואז הוא חותם "מקדש ישראל והזמנים".
לפיכך כשחל בשבת צריך להזכירו בחתימת ברכת הפטרה, כיון שאין ההפטרה באה בשביל שבת בלבד אלא גם בשביל יום טוב.
אבל בשבת שחל בחול המועד פסח, אין ההפטרה באה אלא בשביל שבת בלבד, שהרי אין מפטירין בנביא בשאר ימי חול המועד.
ומכל מקום בשבת שבחול המועד סוכות, נוהגין במדינות אלו לחתום בהפטרה גם "ישראל והזמנים".
לפי שכל יום ויום מחול המועד סוכות, הוא כמועד בפני עצמו.
כמו שנתבאר למעלה סעיף ו'.
יז נוהגין לקרות מגילת שיר השירים בשבת שחל בחול המועד של פסח.
לפי שיש בה מענין יציאת מצרים.
ואין מברכין שום ברכה על קריאתה.
לפי שחיוב קריאתה אינו נזכר בגמרא, ואינו אלא מנהג בעלמא, ואיך יברך עליה "וצונו"?!
ואלו היה בקריאתה חיוב גמור, היה צריך לכותבה על הקלף, כמו מגלת אסתר.
ואפילו מגלת אסתר שחייבים לקרותה חיוב גמור מתקנת הנביאים, אף על פי כן אין מברכין עליה כשאינה כתובה על הקלף כדינה, קל וחומר למגלה זו וכיוצא, כגון מגלת רות בשבועות, ומגלת איכה בט' באב, ומגלת קהלת בסוכות:
יח אם אין שבת בחול המועד, קורין שיר השירים באחד משני ימים טובים האחרונים שחל להיות בשבת.
ואם חל יום ז' בשבת, אומר ביוצר, הפיוטים של שבת חול המועד, ובשמנה עשרה, מתחילין לומר הפיוטים של יום ז':