דיני הלואה ובו מ' סעיפים:
א מצות עשה להלוות לעניי ישראל (אם ידו משגת. ושיעור השגת יד נתבאר בהלכות צדקה) שנאמר: אם כסף תלוה את עמי את העני עמך, יכול רשות תלמוד לומר: והעבט תעביטנו וגו'.
ואף בלא עבוט חייב להלוותו, ואף ליתן לו מתנת חנם - שהרי נאמר: נתן תתן לו. (ואומר: השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה וגו', והמלוה על המשכון אינו משמט, על כרחך אף בלא משכון חייבך הכתוב להלוות לו). ומה תלמוד לומר: והעבט תעביטנו - שאם העני אינו רוצה להתפרנס משל אחרים וגם בוש ללות אומרים לו: הבא משכון כדי להגיס דעתו שלא יבוש.
אין לי אלא עני עשיר שצריך ללות מנין שמצוה להלוותו לפי שעה - תלמוד לומר את עמי.
ואפילו אם בא לפניו נכרי ללות ממנו בריבית וישראל עשיר בחנם - הישראל קודם, אם צריך להוציא המעות לפרנסתו ודי מחסורו ולא להלוותו לנכרים בריבית או בשאר משא ומתן, שנאמר: את עמי עמי קודם לנכרי.
ומה תלמוד לומר: את העני - להקדים עני לעשיר.
ומה תלמוד לומר: עמך - להקדים ענייך הקרובים לשאר עניי העיר, ועניי עירך לעניי עיר אחרת כדרך שנתבאר בהלכות צדקה.
ומצוה זו להלוות לעני גדולה מן הצדקה כמו שנתבאר שם:
ב כל הנוגש את העני והוא יודע שאין לו מה יחזיר לו לא מעות ולא מטלטלין עובר בלא תעשה שנאמר לא תהיה לו כנושה.
ולנכרי יש אומרים שמצות עשה לנגוש ולהצר לו שנאמר: את הנכרי תגוש זו מצות עשה ולא רשות:
ג אסור לאדם להראות לבעל חובו בזמן שיודע שאין לו. ואפילו לעבור לפניו - מפני שהוא נכלם בראותו למלוה ואין ידו משגת לפרוע. ועל זה רמז הכתוב: לא תהיה לו כנושה, ולא נושה ממש:
ד אסור ללוה לכבוש ממון חבירו בידו ולומר לו: לך ושוב ומחר אתן ויש אתו - שנאמר: אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן ויש אתך:
ה אסור ללוה שיקח הלואה ולהוציאה שלא לצורך עסק פרנסתו בענין שהוא מאבדה מן המלוה שלא ימצא ממה לגבות חובו. ואם עושה כן נקרא רשע אף על פי שהמלוה עשיר גדול והוא עני. שנאמר: לוה רשע ולא ישלם.
וכשהמלוה מכיר את הלוה שהוא בעל מדה זו - מוטב שלא להלוותו משילוהו ויצטרך לנגשו אחר כך ויעבור בכל פעם: משום לא תהיה לו כנושה.
אבל אם הוציאה לצורך עסק פרנסתו ואחר כך מטה ידו ואין לו לפרוע - אנוס הוא ואינו חייב להשכיר עצמו ולא לעשות שום מלאכה כדי לפרוע אף על פי שנקרא: לוה רשע ולא ישלם.
ומכל מקום כל ממון שיגיע לידו וכל המטלטלין היתרים על כדי סידור שמסדרין לבעל חוב - חייב ליתן הכל להמלוה. ולא ישאיר לעצמו רק כדי מזון ל' יום וכסות י"ב חודש לו לבדו ולא לבניו ואשתו, אף על פי שחייב במזונותיה ומלבושיה.
וכן לעולם כל אימת שיגיע לידו איזה ממון או מטלטלין יתנם להמלוה ולא ישאיר לעצמו רק שיהיה לו מזון ל' יום וכסות י"ב חודש מיום זה שהגיע הממון לידו. אלא אם כן ניתן לו הממון בתנאי על מנת שלא לפרוע ממנו לחוב.
והמזון והכסות משערים בבינונים שבעיר, אף על פי שהיה רגיל תחילה לאכול וללבוש כעשיר או כעני.
ואפילו אם הוא תלמיד חכם ותורתו אומנתו - חייב למכור ספריו ואפילו ספר תורה ולפרוע להמלוה, ואין צריך לומר בית דירה. אלא אם כן מוחל לו המלוה מרצונו מה שמוחל לו.
אבל ספרים שקנה לבניו וכן בגדי חול שקנה להם או לאשתו, ואפילו בגדי שבת של אשתו שלא קנה לה הוא - לא יפרע מהם חובו:
ו המלוה את חבירו לא ילוונו אלא בפני עדים, אפילו הלוה הוא תלמיד חכם ובודאי לא יכפור מדעתו - אף על פי כן יש לחוש שישכח ההלואה מחמת טרדת לימודו ויכפור בו.
וכל המלוה בלא עדים עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול. אלא אם כן הלוהו על המשכון.
ואף על פי כן המלוה בשטר משובח יותר - שבמשכון אפשר שישכח הלוה סך ההלואה, ובעדים בלא שטר אפשר שלא יהיו העדים במדינה כשיתבעהו ויכפור בו:
ז המלוה את חבירו אחד עני ואחד עשיר שלא על המשכון וכשהגיע זמן הפרעון בא למשכנו להיות בטוח במעותיו או לגבות חובו מהמשכון - לא ימשכננו בעצמו בזרוע אלא על פי בית דין שישלחו שלוחם.
ואם משכנו בעצמו, בין שחטף מן הלוה בשוק בין שנכנס לביתו (א) (שלא מדעתו) ונטל משכון - הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר: לא תבא אל ביתו וגו'. ואין צריך לומר לנוטל בזרוע אפילו בשוק.
ומה תלמוד לומר: בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה - בשליח בית דין הכתוב מדבר שיכול לכפותו להוציא העבוט החוצה והוא הדין ליקח ממנו בזרוע בשוק.
אבל לא יכנס לביתו ליטול ממנו בתורת משכון אלא בתורת פרעון. רק כשנוטל בתורת פרעון צריך להניח לו כדי סידור בית דין שמסדרין לבעל חוב. וכשנוטל בתורת משכון אין צריך להניח לו כלום.
אך צריך להחזיר לו כל כלי בעת שהוא צריך לו ויחזור ויקחנו בעת שאינו צריך לו. מחזיר לו את הכר בלילה כדי לישן עליו ואת המחרישה ביום כדי לעשות בה מלאכתו, וכן כל כיוצא באלו. שנאמר: השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש ושכב בשלמתו וגו' - זו כסות לילה שמחזירה לו בלילה. ואם חבול תחבול שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו זו כסות יום שמחזירה לו לכל היום עד בא השמש ואז נוטלה ומחזיר לו כסות לילה, וכן כל כלי בעת שהוא צריך לו.
ואף אם הלוה נתנו לו מדעתו מצוה להחזיר לו.
וכלים הצריכים לו ביום ובלילה אסור ליטלם כלל, כגון בגד שלובש ביום ובלילה וכלי שאוכל בו כמו קערה ושלחן ומפה וכל כיוצא באלו:
ח וכל זה בעני. ואפילו עשיר בקרקעות אלא שאין לו כלים יותר מכדי צרכו בצמצום. אבל אם יש לו שני כלים ממין אחד מחזיר לו אחד מהם ואין צריך להחזיר לו השני בשביל אשתו ובניו שנאמר: השב תשיב לו - לו ולא לאשתו ובניו:
ט וכלים שעושים בהם אוכל נפש אפילו יש מהם הרבה אצלו ועושה בכולן - אסור ליטול אפילו אחד מהם למשכון. שנאמר: לא יחבול רחים ורכב כי נפש הוא חובל - לרבות כל דבר שעושין בו אוכל נפש, כגון יורה שמבשלין בה ועריבה שלשין בה וסכין של שחיטה וכיוצא בהם מכלים שהאוכל נעשה וניתקן בהם. (אבל סכין שמחתכין בה בשר ופת הרי היא כקערה וכוס שאין האוכל נעשה בהן).
והאוכל נפש עצמו מותר למשכן ובלבד שישאיר לו כדי סידור בעל חוב:
י האלמנה בין עניה בין עשירה אין ממשכנין אותה כלל. שנאמר: לא תחבול בגד אלמנה. ויש אומרים דהוא הדין לגרושה:
יא וכל זה כשממשכן בזרוע על ידי שליח בית דין. אבל מדעת הלוה מותר ליטול ממנו כל מה שנותן אפילו כלים שעושין בהם אוכל נפש ואפילו בגד שעליו ואפילו מאלמנה:
יב וכל זה כשנוטל בתורת משכון להיות בטוח ממעותיו ואינו רוצה ליטול בתורת פירעון, מפני שאינו חפץ בו רק במעות ועל ידי לקיחת משכון והחזרתו בכל יום יתבייש וימהר לבקש מעות.
אבל אם בא ליטול בתורת פירעון רשאי ליטול על ידי שליח בית דין כל הכלים היתרים על כדי סידור שמסדרין לבעל חוב אף על פי שעושים בהם אוכל נפש. כי לא הקפידה תורה אלא על שביתת כלים שעושים בהם אוכל נפש שישבתו ממלאכתם כל זמן שהם ברשות המלוה, שהרי אינו רשאי להשתמש בהם כל זמן שהם אצלו בתורת משכון.
אפילו בגד אלמנה מותר ליטול בתורת פירעון אם הוא יתר מכדי סידור בעל חוב:
יג וכל מי שיש לו יותר מכדי סידור בעל חוב ואינו רוצה ליתן - מותר לכפותו אפילו על ידי הכאה ואין בזה משום לא תהיה לו כנושה.
וגם ממה שמשאיר לו כדי סידור בעל חוב רשאי ליטול ממנו ביום כלי הצריך לו בלילה ולהחזירו בלילה וליטול כלי הצריך לו ביום ולעשות כן לעולם כדי שיבקש מעות לפרוע לו.
(ולא אמרה תורה לא תהיה לו כנושה אלא כשנושה בו מה שאין לו כלל).
וכשנוטל בתורת פירעון רשאי השליח בית דין ליכנס לביתו ליטול חפציו אבל לא המלוה בעצמו:
יד וכל זה בהלואה, אבל בחוב אחר כגון שכר בהמתו או כליו שהיו מושכרים אצלו או שכר ביתו או שכר עצמו שנשכר אצלו או דמי גזילתו וגניבתו - מותר למשכנו בעצמו שלא על פי בית דין ואף ליכנס לביתו למשכנו.
ואם זקפן עליו בהלואה - אסור. שנאמר: משאת מאומה.
וכן הערב למלוה מותר ליכנס לביתו למשכנו אפילו המלוה עצמו.
ואם הוא ערב קבלן דינו כלוה ואסור:
טו וכל זה למשכנו שלא בשעת הלואתו, אבל בשעת הלואה אם מלוהו על המשכון מותר ליכנס לביתו וליטול ממנו אפילו כלים שעושים בהם אוכל נפש ואפילו מאלמנות ואינו צריך להחזיר לו כלל לא כסות יום ביום ולא כסות לילה בלילה:
טז וכשיגיע זמן הפירעון לא ימכרנו עד לאחר שלשים יום.
וכן הנוטל משכון אחר שהגיע זמן הפירעון לא ימכרנו עד לאחר שלשים יום מיום נטילתו אותו אם הוא דבר שאין צריך להחזירו ללוה לא ביום ולא בלילה מפני שאינו צריך לו או שיש לו כיוצא בו.
אבל דבר שצריך להחזירו לו אי אפשר למוכרו לעולם שכיון שנוטלו בתורת משכון חייב לקיים בו מצות השבת העבוט בעת שצריך לו.
ומה תקנתו - יחזירנו ללוה לגמרי אף בעת שאינו צריך לו כגון כסות יום בלילה וכסות לילה ביום ויחזור ויטלנו ממנו בתורת פירעון. (וימכרנו אם הוא בגד חשוב ויקח ללוה מדמיו בגד הראוי לו על פי דין סידור בעל חוב).
ויש אומרים (ב) שאף המלוה על המשכון והוא דבר הצריך לו וצריך לקיים בו מצות השבת העבוט אם היה ממשכנו אחר ההלואה אף שעכשיו שהלוהו עליו אינו צריך לקיים בו מצות השבה מכל מקום אסור למכרו לעולם עד שיפדנו הלוה או שיחזירנו לו ויחזור ויטלנו ממנו בתורת פירעון כדרך שנתבאר. ובעל נפש יחוש לדבריהם:
יז וכשנוטל בתורת פרעון יכול ליטול ולמכור מיד שהגיע זמן הפירעון. ולא הצריכו שלשים יום אלא כשבא לידו בתורת משכון שנתנו שהות ללוה לפדותו כל ל' יום שהוא זמן הרחבת בית דין.
ול' יום אלו מונין מיום שתבע את הלוה. ואין צריך שיתבענו בבית דין אלא אפילו בינו לבינו. והוא שתבעו אחר שהגיע זמן הפירעון.
ואם הלוהו סתם בלא זמן סתם הלואה היא ל' יום ואינו יכול לתובעו קודם ל' יום.
ואם המשכון כלה והולך יכול למוכרו אף בתוך ל' יום לתביעה:
יח וכל המוכר משכון לא ימכרנו אלא על פי בית דין הראוים לדון. והם יודיעו ללוה אם הוא בעיר שיבא ויטעון אם יש לו טענה ואם אינו בעיר אין צריך להמתין עליו. וגם הבית דין יושיבו שלשה אנשים הבקיאים בשומא שישומו כמה הוא שוה וימכרנו באותה שומא. ואם מכרו ביותר מהשומא - היתרון לבעליו. לכך לא ימכרנו אלא בעדים כדי שלא יטעון הלוה שמכרו ביותר מהשומא.
וצריך המלוה למכור המשכון ולא ליקחנו לעצמו באותה שומא (או אפילו ביותר מהשומא) מפני החשד שיחשדוהו שלקחו בזול והיה אפשר למכרו ביוקר.
וגבאי צדקה שנטל משכון ממי שחייב לצדקה דינו במכירתו כדין ההדיוט לכל דבר:
יט וכיצד שמין השמאין את המשכון או מטלטלין אחרים או קרקע שהלוה מגבה למלוה שמין כפי מה שהמלוה יוכל למכרם מיד אפילו כשיושב בביתו לפי השעה ולפי הזמן ולא שיצטרך לחזר בעיירות ובשווקים למכרם ולא להמתין אפילו על יום השוק שבעיר זו שימצאו קונים הרבה ויוסיפו זה על זה בדמים אלא שמין כמה דמים היה נותן עכשיו (ג) מי שצריך לו חפץ זה ורוצה לקנותו ובסכום זה יקבלנו המלוה כי זהו שוויו עכשיו.
ואף שעכשיו אין לפנינו מי שרוצה לקנותו בסכום זה זהו מפני שרואים דחקו של הלוה שמוכרח למכרו סבורים הם לדחקו יותר שימכור בזול אבל שוויו הוא כפי מה שהיה נותן עכשיו מי שצריך לו חפץ זה ורוצה לקנותו עכשיו:
כ וכן הדין כששמים לחוב אחר שלא בא מחמת הלואה אלא מחמת נזק או גזלה וגנבה או שאלה שכירות ופקדון.
ואין חילוק ביניהם אלא לענין שאם יש לו מעות ללוה שצריך ליתנו למלוה ולא לפרעו במטלטלים.
אבל בחוב אחר בנזק וכיוצא בו ובגזלה ובגנבה אם אין הגזלה או הגנבה קיימת על דרך שיתבאר בהלכות גזלה - רשאי לפורעו במטלטלין אפילו יש לו מעות. ואפילו מטלטלין גרועים כמו סובין. רק שישומו אותן על דרך שנתבאר.
לבד שכירות פועלים שחייב למכור מטלטלין בעצמו אם אין לו מעות ולפרוע לפועל במזומנים. ואפילו לומר לו טול מה שעשית בשכרך - אינו רשאי:
כא המלוה לעני על מרא וקרדום וכיוצא בהם יכול להשכירם שלא ברשות בעלים ויטול השכר לעצמו בפירעון חובו מפני ששכרם יתר על פחת שנפחתים במלאכה ומן הסתם נוח לבעליהם שישכירם והרי זה כמשיב אבדה. ומכל מקום לא ישכירנו לעצמו אלא לאחרים מפני החשד שיחשדוהו שישכיר לעצמו בזול.
אבל משכון אחר אינו רשאי להשכירו לא לאחרים ולא לעצמו שלא מדעת הבעלים אפילו הגיע כבר זמן הפרעון אלא ילך וימכרנו על פי בית דין.
ואפילו למשכנו אצל אחר אסור שהמשכון הוא כפקדון ביד המלוה:
כב וכמו שצריך ליזהר בשמירת פקדון לשמרו כדרך השומרים כמו שיתבאר בהלכות מציאה ופקדון כך צריך ליזהר בשמירת המשכון ביותר מפני שהוא כשומר שכר עליו.
וכשם שהנפקד אינו רשאי למסור הפקדון לאחר לשמרו כמו שיתבאר שם כך, אין המלוה רשאי להפקיד המשכון ביד אחר או למשכנו שלא מדעת הבעלים.
ואפילו נתנו לו הבעלים רשות למשכנו אינו רשאי ליתן רשות להמלוה השני להשתמש במשכון אפילו בשכר אפילו אם היה לו רשות מהבעלים להשתמש בו בשכר.
(ואפילו אם המלוה השני רוצה להוסיף בשכרו אינו יכול ליתן לו רשות שלא מדעת הבעלים) - כי שמא אין רצונם שישתמש בו אחר פן יקלקלנו. ואף אם ברי לו שלא יקלקלנו - אסור כמו שיתבאר שם.
ואף אם נותן לו רשות - אין נתינת רשותו מועלת לו, כל שהוא שלא ברשות הבעלים.
ואם אומר (ד) שהבעלים נתנו לו רשות למשכנו וליתן רשות להשתמש במשכון נאמן. ומותר למלוה השני לסמוך על דבריו:
כג וכן אומן שמניח כלי למשכון ואומר שבעליו נתנו לו רשות למשכנו - מותר להלוותו עליו. ואין צריך לומר אם אומר שהוא שלו.
אבל אם אומר שהוא של בעל הבית שנתנו לו לתקנו וממשכנו שלא מדעתו - אסור להלוותו עליו ואם ילוה יפסיד כי בעל הבית יוציאו ממנו.
וכן אשה הממשכנת חפצי בעלה שלא מדעתו או בעל הממשכן חפצי אשתו שלא מדעתה אותם חפצים שאינו רשאי למוכרם[1] כמו שיתבאר בהלכות אישות:
כד המלוה את חבירו על המשכון ורוצה להתנות עמו שאם לא יפדנו לזמן פלוני יהיה חלוט לו - יאמר לו: אם לא תפדנו לזמן פלוני יהא קנוי לי מעכשיו.
ואם לא אמר מעכשיו יש חילוקי דיעות אם יש בזה דין אסמכתא, שהלוה סמך בדעתו שיפדנו בזמנו ולא גמר והקנה מעולם. אבל כשאומר מעכשיו גמר והקנה לדברי הכל:
כה אחד שלוה משנים ביחד ואין ידוע לו אם הם שותפין בממון זה ואחר כך בא אחד מהם לתבוע חלקו או את הכל לא יתן לו כלום עד שיביא הרשאה מחבירו כי שמא אינו שותף בממון זה.
אבל אם ידוע לו שהם שותפים בממון זה בשוה ובא אחד מהם לתבוע יתן לו החצי.
ואם השני היה בעיר ויודע שזה תובע המעות ולא בא עמו לתבוע יתן לזה את הכל - שמן הסתם אינם מקפידים זה על זה ומתרצה זה במעשיו של זה. ואפילו אין ידוע לו שהם שותפים:
כו ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו[2] דרשו חכמים זה הבא בהרשאה. במה דברים אמורים כשהמלוה והלוה עמהם בעיר אחת והמלוה מרשה את זה מפני שהוא בעל טענות יותר ונמצא שהוא מתעבר על ריב לא לו. אבל אם הלוה הוא בעיר אחרת או אפילו בעיר זו ואין המלוה יכול לטרוח בעצמו לדון עמו הרי זה עושה מצוה להציל עשוק מיד עושקו.
אבל הבא בהרשאה מן הנכרי על ישראל - לא טוב עושה בכל ענין. ונוסח ההרשאה צריך לכתוב כמו שכתוב בתיקוני שטרות:
כז המורשה אסור לטעון דבר שיודע שאינו אף על פי שאומר בשם המרשה. ואפילו דבר שאינו יודע בבירור אסור לטעון עד שישמע מפי המרשה שכן הוא.
אבל אפוטרופוס של יתומים מותר לטעון דבר שאינו יודע אפילו הוא דבר שאינו מצוי להיות כך כי שמא אם היה אביהם חי היה טוען כך.
אבל אם האפוטרופוס יודע שאין הדבר כן לא יטעון שקר אף על פי שטוען בדרך שמא:
כח אסור לאדם לטעון שקר כדי לעוות הדין או כדי לעכבו אף על פי שיודע בעצמו שהוא זכאי. כגון שחייב לחבירו מנה וחבירו תובעו מאתים לא יאמר אכפור הכל בבית דין ואודה לו במנה ביני לבינו כדי שלא אהיה מודה במקצת בפני בית דין ואתחייב שבועה מן התורה.
וכן שלשה שנושים מנה באחד וכפר בהם לא יהיה אחד תובע ושנים מעידים וכשיוציאו ממנו יחלוקו.
וכן מי שנושה בחבירו מנה וגם יש לו עליו חוב ממקום אחר לא יתבענו מאתים כדי שיודה במנה ויתחייב שבועה ויגלגל עליו שישבע גם על החוב שחייב לו ממקום אחר.
ועל דברים אלו וכיוצא בהם הזהיר הכתוב מדבר שקר תרחק אף על פי שיגיע לו הפסד כשידבר אמת.
במה דברים אמורים כשמוציא השקר בלשון ודאי אבל בלשון איני יודע מותר כדי להנצל מתביעות שקר של חבירו. כגון מי שנתחייב שבועה ובא חבירו לגלגל עליו שישבע גם על תביעות אחרות שיש לו עליו ויודע בעצמו שהאמת אתו רק שאינו רוצה לישבע אפילו באמת כי אם שבועה שאי אפשר לו לפטור את עצמו ממנו - רשאי לפטור עצמו מן הגלגולים על ידי שיטעון על התביעות האחרות איני יודע ויפטר מלישבע עליהן:
כט ואפילו אם אינו מוציא שקר מפיו כלל אסור לבקש צדדים להשתמט מבעל חובו שהוא חייב לו באמת כדי שיתרצה הלה לעשות עמו פשרה וימחול לו על השאר מרצונו ואם עשה כן אינו יוצא ידי שמים עד שישלם לו כל מה שהיה חייב לו:
ל מי שנתחייב לו חבירו שבועה ורואה בו שמוכן לישבע - יתפשר עמו ולא יתבענו לשבע. שנאמר שבועת ה' תהיה בין שניהם מלמד שהשבועה חלה על שניהם, ואם תובעו לישבע הרי העומדים שם אומרים זה לזה סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה והם הנשבע והמשביעו:
לא מי שנסתפק לו אם לוה מחבירו וחבירו תובעו ברי - חייב לצאת ידי שמים ולשלם לו אף על פי שפטור בדיני אדם.
ואם תובעו בספק פטור אף לצאת ידי שמים.
ואם ידוע לו שלוה ממנו או שנתחייב לו מחוב אחר ואינו יודע אם פרעו - חייב לצאת ידי שמים ולשלם לו אף על פי שאינו תובעו כלל.
ואם הלה משיב לו ודאי שאינך חייב לי הרי מחל לו ופטור אף אם ידוע לו שהוא חייב לו עדיין:
לב הלוה שרצה לפרוע להמלוה על ידי שליח ונתן המעות לחבירו ואמר לו הולך מעות אלו להמלוה או לשון אחר שמשמעו בלשון הולך כגון שא מעות אלו לפלוני או יהא מנה זה לפלוני הרי זה כאילו אמר לו: זכה במעות אלו לפלוני, וזכה לו, שזכין לאדם שלא בפניו. ושוב אין הלוה רשאי לחזור בו וליטול המעות מידו של זה ולפרוע להמלוה אחר כך.
ואם חזר בו ורוצה ליטלם לא יחזירם לו זה שקיבלם.
ואם יחזירם לו יתחייב לשלם להמלוה אם לא ישלם לו הלוה.
ואם הלוה מאיים עליו בדבר שיש בידו לעשות לו צער הגוף - אין צריך לצער גופו בשביל ממונו של חבירו כיון שהלה מצערו בשביל ממון זה ואונסו עליו.
אבל אם הלה רוצה לגזול ממנו ממונו בעד ממון זה שאינו מחזיר לו - לא יחזירנו לו שהרי אינו אונסו על ממון זה כי מה הפרש להלה בין ממון זה לממון של זה.
ואף שממונו נתפס בשביל ממון חבירו אין חבירו חייב בזה ואסור להציל עצמו בממון חבירו:
לג במה דברים אמורים שלשון הולך הוא כלשון זכה בפירעון חוב הלואה או חוב אחר, שכיון שחייב מעות הללו לפלוני לכך בקל יכול פלוני לזכות בהן. אבל במתנה אינו כלשון זכה.
והוא הדין אם המלוה אומר הולך מעות אלו לפלוני להלוותם לו שכיון שבא לזכות עכשיו בממון שאינו שלו צריך לשון מבורר יותר ויתבאר בהלכות מתנה:
לד שמטת כספים בשביעית נוהגת בזמן הזה מדברי סופרים בארץ ובחוץ לארץ.
וכשראו חכמים שנמנעו העם מלהלות זה את זה ועוברים על מה שכתוב בתורה השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע וגו' עמדו ותקנו פרוזבול. דהיינו שימסור המלוה את חובו לבית דין אף על פי שאינו מוסר להם שטרו אלא שאמר להם לפני השמטה הריני מוסר לכם חובי שאגבנו כל זמן שארצה. וכשאומר דברים הללו עשאום חכמים כאילו מסר שטרו לבית דין.
והמוסר שטרו לבית דין לפני השמטה ואומר להם אתם גבו לי חובי - אין שביעית משמטת מן התורה שנאמר לא יגוש את רעהו וזה אינו צריך ליגוש שהבית דין נוגשים בשבילו חוב זה שכבר נמסר להם לפני השמטה.
ואפילו אין לו שטר כלל אלא חוב בעל פה מועיל פרוזבול:
לה ועכשיו לא נהגו בפרוזבול במדינות אלו שנתנו טעם למנהג לומר שכיון שנהגו כן לגבות כל חוב בלא פרוזבול אחר השביעית והלוה יודע מזה הרי זה כאילו התנה עמו המלוה בשעת הלוואה על מנת שלא ישמיט הלוה חוב זה לעולם ואפילו בשביעית שנמצא שחייב עצמו בממון שלא חייבתו התורה שתנאו קיים וחייב מן התורה.
אבל כל ירא שמים יחמיר לעצמו לעשות פרוזבול שהוא דבר שאין בו הפסד וקל לתקן לקבץ שלשה אנשים כשרים שהם בית דין ולומר להם הריני מוסר לכם כל חובות שיש לי שאגבה אותם כל זמן שארצה.
אך אין פרוזבול מועיל אלא אם כן יש קרקע כל שהוא ללוה או דבר המחובר לקרקע אפילו אינן שלו לגמרי אלא בשכירות או בשאלה לפי שעה.
ואם אין לו כלל מזכה לו המלוה קרקע כל שהוא על ידי אחר אפילו שלא בפניו:
לו וזמן הפרוזבול הוא לכתחלה בסוף הששית לפני ראש השנה של שביעית שאף ששביעית אינה משמטת אלא בסופה, שנאמר מקץ שבע שנים תעשה שמטה - יש אומרים שמשנכנסה שנת השביעית אסור לתבוע חוב שנאמר לא יגוש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמטה לה' מיד שקרא שמטה לה' לא יגוש אלא כשהלוה פורע לו מעצמו אינו צריך לומר משמט אני כמו שצריך לומר אחר שביעית שנאמר וזה דבר השמטה שמוט וגו' שצריך לדבר השמטה השמטה בפה וזהו מקץ שבע שנים.
ואם לא עשה פרוזבול בסוף ששית יעשה בשביעית עד ראש השנה של מוצאי שביעית.
ושנת השמטה היתה שנת תקמ"ד:
לז המלוה את חבירו למחצית שכר - השביעית משמטת החצי של מלוה ולא החצי של פקדון:
לח המלוה על המשכון - אין השביעית משמטת, שאין אני קורא בו לא יגוש בשביעית הואיל ואינו צריך ליגוש:
לט המלוה את חבירו וקבע לו זמן אחר שביעית - אינה משמטתו שאין אני קורא בו לא יגוש בשביעית הואיל ולא הגיע עדיין.
לפיכך אין שביעית משמטת הקפת החנות - לפי שדרך החנוני להקיף שנה ושנתיים ואין דרכו ליגוש מיד והרי זה כאילו קבע לו זמן אחר שביעית.
אבל המוכר שאר סחורה בהקפה מיד שמכרה לו נתחייב לו מעות וכשמקיף לו הרי הוא כמלוהו, ושביעית משמטתו.
וגם הקפת החנות אם זקפה עליו במלוה - שביעית משמטתה.
ונקראת זקיפה משעה שקבע לו זמן לפורעו והגיע הזמן לפני השמטה.
ויש אומרים משעה שכתב בפנקסו כל החשבון ביחד.
וכן שכר שכיר אינה משמטת שדרכו גם כן להקיף לבעל הבית שכר שנה ושנתיים.
ואם זקפו במלוה - משמטת:
מ ערב שפרע להמלוה, וקודם שפרע לו הלוה הגיעה השמטה - משמטת. לכן יעשה פרוזבול: