דיני מכירה ומתנה ושליח ואפוטרופוס ובו י"ז סעיפים:

א אף על פי שאין המקח נגמר בדברים בלבד ורשאי כל אחד מהם לחזור בו מן הדין ואפילו קללת מי שפרע אינו צריך לקבל אם לא נתן מעות - הרי החוזר בו ממחוסרי אמנה ואין רוח חכמים נוחה הימנו. כי ראוי לאדם לעמוד בדבורו כמו שכתוב: שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב וגו'.

וירא שמים יש לו לקיים אפילו מחשבות לבו, שאם חשב וגמר בלבו למכור לו בסכום זה והלה לא ידע ממחשבתו והוסיף לו על סכום זה - לא יקח ממנו כי אם סכום זה שגמר בלבו - לקיים מה שכתוב ודובר אמת בלבבו.

וכן הלוקח שגמר בלבו לקנות בסכום כך וכך - אין לו לחזור בו. 

(וכן כל כיוצא בזה בשאר דברים שבין אדם לחבירו יש לו לקיים מחשבות לבו אם גמר בלבו לעשות איזו טובה לחבירו ויש בידו לעשותה. אבל צרכי עצמו כל שאין בהם סרך מצוה אינו צריך לקיים אפילו מוצא שפתיו):

ב וכן מי שאמר לחבירו שיתן לו מתנה ולא נתן לו - הרי זה ממחוסרי אמנה. במה דברים אמורים במתנה מועטת שהרי סמכה דעתו של מקבל כשהבטיחו. אבל במתנה מרובה אין בה חסרון אמנה, שהרי לא האמין זה שיתן לו דברים אלו עד שיקנה אותם בדברים שהם נקנים בהם.

ומחילה אינה צריכה קנין. אלא אם כן היתה בטעות שאז אף קנין אינו מועיל.

ומכל מקום בשעה שאומר לו ליתן לו צריך לומר בדעת גמורה ולא יהא בדעתו לשנות. כי לדבר אחד בפה ואחד בלב אסור מן התורה, שנאמר: איפת צדק והין צדק יהיה - מה תלמוד לומר הין צדק והלא הין בכלל איפה, אלא שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק:

ג ורבים שאמרו לאדם אחד ליתן לו מתנה, אפילו היא מתנה מרובה יש בה חסרון אמנה, כי לגבי רבים המתנה מרובה היא כמתנה מועטת ליחיד. ואם היו בהם שלשה ראשי הקהל מן הדין אינן יכולים לחזור בהם שכל מעשה הקהל אין צריך קנין:

ד וכל זה לעשיר אבל האומר ליתן לעני בין מתנה מועטת בין מתנה מרובה אינו יכול לחזור בו מן הדין, מפני שנעשה כנדר. ואפילו גמר בלבו ליתן צריך לקיים מחשבתו כמו שיתבאר בהלכות צדקה (א):

ה הרוצה למכור קרקע או בית ובאו שנים כל אחד מהם אומר אני אקח בדמים אלו ואין אחד מהם בעל המצר - אם היה אחד מהם מיושבי עירו והשני מעיר אחרת - בן עירו קודם. היו שניהם מיושבי עירו ואחד מהם שכנו - שכנו קודם. ואם השני הוא חבירו הרגיל עמו ושכנו אינו רגיל עמו כלל - חבירו קודם. היה אחד מהם חבירו ואחד מהם קרובו - חבירו קודם שנאמר: טוב שכן קרוב מאח רחוק. אבל לשאר כל אדם קרובו קודם. חוץ מתלמיד חכם שקודם אפילו לשכנו וחבירו הרגיל אצלו. וכל קדימות אלו הן מצות חכמים לקיים מה שנאמר: ועשית הישר והטוב בעיני ה' אלהיך:

ו המוסר מעות או חפץ ליד חבירו ואמר לו תן זה לפלוני שאני נותן לו במתנה הרי זה כאילו אמר זכה לפלוני וזכה לו בקבלתו כאילו קיבלו פלוני בעצמו שזכין לאדם שלא בפניו ושוב אינו יכול לחזור בו מן הדין.

ואם בא לחזור בו וליטלו מידו - לא יתננו לו אלא אם כן אונסו כדרך שנתבאר בהלכות הלואה (סל"[ב]).

אבל אם אמר הולך חפץ זה לפלוני שאני נותן לו במתנה או שא לפלוני או יהא זה לפלוני יכול לחזור בו מן הדין אם הלה הוא עשיר אלא שיש בזה חסרון אמנה אם היא מתנה מועטת.

וכל זמן שלא חזר בו יש לשליח לעשות שליחותו אפילו מת המשלח קודם שעשה שליחותו ואין היורשים יכולים לבטל המתנה מיד השליח מפני שמצוה לקיים דברי המת כשמסר ליד אחר בחייו:

ז וכן אם אמר ליורשיו שכל אשר לו מסור בידם שיתנו לפלוני חייבים לקיים דברי המת אף על פי שבחייו היה יכול לחזור בו. אבל אם לא אמר ליורשיו שיתנו אף על פי שהוא נדר או נשבע ליתן לפלוני בין עני בין עשיר - יורשיו פטורים שכיון שמת בטלה שבועתו ואין כאן מצוה לקיים דברי המת כיון שלא דבר להם.

ואפילו צוה להם על ידי אחרים אינם צריכים לקיים דבריו עד שיצוום בפניהם וישתקו ויקבלו את דבריו.

ואם לא הניח להם ירושה פטורים בכל ענין אפילו צוה להם ואפילו אב שצוה לבנו לפרוע חובו פטור אם לא ירש כלום כי מצות כיבוד אב אינה אלא בממון של אב כמו שנתבאר בהלכות כיבוד אב ואם:

ח אין ליתן נכסיו במתנה לאחרים ואפילו לצדקה ולהניח היורשים כך, וכל העושה כן אין רוח חכמים נוחה הימנו, ואפילו אין היורשים נוהגים כשורה. אבל אם מניח גם ליורשים דבר המספיק להם - מותר כמו שנתבאר בהלכות צדקה.

ומדת חסידות שלא לחתום עצמו עד ולא להיות בעצה בצוואה שמעבירין בה הירושה מהיורש אפילו מבן שאין נוהג כשורה לאחיו חכם ונוהג כשורה - כי שמא יצא ממנו זרע טוב והגון. ואפילו למעט לזה ולהרבות לזה - יש מי שאוסר וראוי לחוש לדבריו:

ט מדת החסידות שלא לקבל מתנה אלא לבטוח בה' שיתן לו די מחסורו שנאמר: ושונא מתנות יחיה:

י הנותן מתנה לקטן, אם יש בו דעת שנותנים לו צרור וזורקו אגוז ונוטלו - זכה במתנה שנתן לו ואינו יכול לחזור בו וליטלה ממנו. פחות מזה לא זכה בה ויכול לחזור מן התורה. אבל מדברי סופרים יש מי שאוסר:

יא הנותן לחבירו מעות לקנות דבר שיש לו שער קצוב וידוע והוסיף המוכר לשליח - הרי זאת התוספת מתנה ואינו צריך ליתנה כולה לבעל המעות אלא חציה כי אין הדבר ידוע למי נתן מתנה זו להשליח או להמשלח.

ויש אומרים שאפילו פירש לו המוכר שנותנה לו צריך ליתן חציה להמשלח הואיל ועל ידי מעותיו באה לו הנאה זו. וירא שמים יחוש לדבריהם. וכן בכל הנאה שבאה לשליח על ידי שליחותו.

אבל אם הוא דבר שאין לו שער קצוב חייב ליתן הכל להמשלח כי אין כאן מתנה אלא מקח בזול אף על פי שכששלחו אמר לו לקנות ביוקר. וכן אם נתן לו למכור דבר שאין לו שער קצוב וידוע ומכר ביוקר ממה שאמר לו הכל גרם מזל המשלח:

יב וכן אם נתאנה המוכר בשיווי המקח והוא נכרי שאין צריך להחזיר לו אונאתו - חייב ליתן הכל להמשלח' שהרי הנכרי היה סבור שאין המקח שוה יותר מן המעות שקיבל ונתן הכל לבעל המעות. ומכל מקום אם יש לו שער קצוב וידוע והנכרי טעה בו כיון שמקבל בעל המעות קצבתו דיו. אלא שכיון שעל ידי מעותיו באה הנאה לשליח יתן לו החצי לפי סברא האחרונה.

אבל אם לא טעה בשיווי המקח אלא במדה או משקל או מנין. וכן אם שלחו למכור סחורתו ומכרה לנכרי וטעה הנכרי בחשבון המעות אינו צריך ליתן כלום למשלח שהטעות בחשבון הוא דבר בפני עצמו ואינו שייך למקח כלל לפיכך אין אומרים בזה על ידי מעותיו או סחורתו של משלח באה לו הנאה זו שהרי אם היה רוצה היה מחזיר לנכרי טעותו כדי לקדש השם:

יג וכל זה כשהתוספת אינה באותו דבר עצמו שנתן המשלח לשליח אלא בתמורתו כגון שהוסיפו סחורה בעד מעות שנתן לו או מעות בעד סחורה. אבל אם ניתותרו מעות ממעות שנתן לו מחמת שהוסיפו בסחורה בטעות אפילו הוא טעות במדה או משקל או מנין וכן אם נתותרה סחורה מחמת שהוסיפו במעות בטעות אפילו הוא טעות בחשבון חייב ליתן כל המותר למשלח לפי שלא יצא המותר עדיין מרשות משלח כלל שיזכה בו השליח כי כל זמן שהוא ברשות השליח הרי הוא כברשות משלח ממש ששלוחו של אדם כמותו בכל דיני התורה ולכך לא זכה הנכרי מעולם במותר זה. ולא יאמר השליח אחזיר לנכרי טעותו לקדש השם כי בשלו או של נכרי הוא רשאי לקדש השם ואינו רשאי לקדש השם בשל אחרים. וכן בכל כיוצא בזה:

יד וכל זה כשנותן משלח לשליח בסתם אבל אם אמר לשליח מכור בכך וכך או קנה בכך וכך והמותר שלך - הרי הכל שלו בכל ענין, כי שוב אינו יכול לחזור בו המשלח כלל אף על פי שהשליח שתק ולא ענהו כלום כשאמר לו כן:

טו ואין השליח רשאי למכור לעצמו או לקנות מעצמו מפני החשד שיחשדהו שמוזיל לעצמו אלא אם כן אמר לו המשלח סכום המקח קצוב (והמותר שלך) שאז מקחו קיים אם יתרצה לו המשלח.

וכן אפוטרופוס אינו רשאי למכור כלום לעצמו אפילו מוכר על פי בית דין. אבל מותר לו לקבל מעות של היתומים למחצית שכר או לשליש ורביע כמה שיפסקו לו הבית דין שאז אין חשד בדבר כי מה לי הוא מה לי אחר מה שאין כן במכירה שאפשר שאחר יוסיף על שומת בית דין יש חשד בדבר.

והאפוטרופוס אינו רשאי למכור אלא סחורה אבל לא קרקעות ומטלטלין אלא לפרנסתם או שנראה בעיניו שהוא תועלת היתומים לישא וליתן בדמיהם אבל למכור ולהניח המעות אסור משום שבח בית אביהם שהוא נוי וכבוד להם כשיש להם חפצים הרבה:

טז ואסור לאפוטרופוס להכניס סחורות היתומים בספק סכנה אף על פי שהוא עושה כן בשלו. לפיכך לא ישלח סחורתם בדרך ים - שהים נותן בשפע ונוטל בשפע, ולא בדרך שיש בה ספק לסטים וכן כל כיוצא באלו.

אלא אם כן הוא יין שאם ישהנו כאן עד שימכר יש לחוש שמא יחמיץ הרי זה עושה כדרך שעושה בשלו וכן כל כיוצא בזה:

יז הנותן מעות לחבירו לקנות לו קרקע או מטלטלין והלך וקנה לעצמו במעות שלו הרי - זה רמאי. ואם המוכר אינו מתרצה למכור למשלח מותר לקנות לעצמו. ומכל מקום צריך להודיע תחלה למשלחו כדי שלא יחשדנו. ואם חושש שמא בתוך כך יקדימנו אחר אינו צריך להודיעו תחלה אלא אחר כך.

ואם קנה במעות המשלח חייב ליתן לו המקח אף על פי שקנהו לעצמו: