דיני הפקר והשגת גבול ובו י"ג סעיפים:

א המפקיר איזה דבר שאומר הרי זה הפקר אף על פי שאינו נדר שהרי הנדר הוא לעניים והפקר הוא שמפקיר בין לעניים בין לעשירים ואם הפקיר לעניים בלבד אינו הפקר - אף על פי כן דינו כנדר שאסור לחזור בו. כגון אם הפקיר איזה דבר ובא אחר לזכות בו אינו רשאי למחות בו לומר שלי הוא. אבל קודם שאחר זוכה בו רשאי הוא עצמו לזכות בו כשאר זוכה מן ההפקר:

ב המדברות (א) הימים והנהרות והיערים וכל מה שבהם הם מופקרים ועומדים מאליהם וכל הקודם בהם זכה כגון לצוד חיה ועוף שבמדבר ודגים שבימים ובנהרות וללקוט עשבים שביער והעצים והפירות של אילנות יער.

(לפי שעדיין לא החזיק בהם אדם בחזקה המועלת על פי התורה לקנות בה מן ההפקר שהיו מופקרים ועומדים מששת ימי בראשית כי חזקה המועלת באילנות היא כשיעבוד עבודה המועלת לאילן ואז קנה אותו אילן בלבד שעבד בו ואם עבד איזה עבודה המועלת בגוף הקרקע קנה השדה כולה עם כל האילנות שבה וביער לא עבד אדם עבודת קרקע ולא עבודת אילנות בכל אילן לפיכך הם הפקר בין שהם בגבול נכרי בין שהם בגבול ישראל בחוץ לארץ שלא נתחלקה לשבטים על פי ה' רק שזכה בהם ישראל מהפקר אין זכייתו כלום בלא חזקה המועלת):

ג במה דברים אמורים בישראל ונכרי הדיוטות אבל מלך אפילו נכרי שכבש איזו מדינה במלחמה קונה אותה עם כל הנהרות והיערים שבה. ואם מכר או נתן יער ממנה לאחד מעבדיו נקנה להם קנין גמור אף על פי שלא החזיקו בו לא הם ולא המלך. ואין צריך לומר אם מכר או נתן ממדינתו. לפי שזהו ממשפטי וחוק המלכות שכל הארץ כולה עם הנהרות והיערים היא ברשות המלך בין מדינתו בין מדינה שכובש במלחמה ומשפטי המלכות הם דין גמור כדין של תורה.

לפיכך החוטב עצים מיערים אלו שלא ברצון בעליהם בחוזק יד הרי זה גזל גמור של תורה ואם בגנבה הרי זו גנבה גמורה.

וכן הצד חיה ועוף מן היערים ודגים מן הנהרות אם המלך מכר או נתן זכות זה לישראל או לנכרי.

אבל אם אין זכות זה בא להם מן המלך אין בו משום גזל של תורה אפילו חטף דגים מן המצודה של ציד ישראל אם אין לה תוך שאינה כלי לא קנתה הדגים לבעליה מן ההפקר.

ואף על פי כן אסור לעשות כן מדברי סופרים מפני דרכי שלום:

ד וכל זה בנהרות (ויערים) אבל דגים שהם בביברין של בעלים וכן חיה ועוף שבביברין של בעלים אף על פי שהוא ביבר גדול והם מחוסרים בו צידה שצריך להביא מצודה לצוד אותם שם - הם של בעל הביבר. לפי שהביבר הוא כחצר המשתמרת לו לדעתו שהיא קונה לאדם כל דבר הפקר כמו שנתבאר למעלה שהרי הם משתמרים בביבר שלא יוכלו לצאת להלאה מהיקף הביבר:

ה הזורק בקעת על אילן של הפקר להשיר ממנו פירות אסור לאדם אחר להגביה פירות אלו מהארץ לעצמו אף על פי שעדיין לא קנאם זה הואיל ולא באו לידו וזה שהגביהם זכה בהם אף על פי כן אסרו חכמים ליטלם מפני דרכי שלום:

ו יוני שובך ויוני עליה שהם של הפקר והשובך והעליה לא קנו אותן לבעליהם מתורת חצר הואיל ואינן משתמרים בהם - אף על פי כן אסור לאחר ליטלן מפני דרכי שלום. והוא הדין לנחיל של דבורים.

וכל אלו שאסרו חכמים מפני דרכי שלום אם עבר ונטל הרי זה חייב להחזיר מדברי סופרים. ואפילו אם נטל קטן חייב אביו להחזיר מפני דרכי שלום:

ז וכל מציאה והפקר שהיא בתוך ארבע אמות של אדם הרי היא שלו. חכמים תקנו דבר זה כדי שלא יבאו לידי מחלוקת אם אחד יגביה מציאה מצד חבירו לכך תקנו שכל הקודם לה בארבע אמותיו זכה בה ושוב אין אחר רשאי ליטלה ואף אם נטלה צריך ליתנה לזה.

במה דברים אמורים במקום מופקר אבל בשדה חבירו לא תקנו ארבע אמות לאדם אחר אף שאין חבירו עומד שם ולא זכתה לו שדהו הואיל ואין מה שבתוכה משתמר כמ"ש למעלה.

ואף במקום מופקר לא תקנו ארבע אמות ברשות הרבים הואיל ורבים דוחקים שם ואין לכל אחד ארבע אמות מיוחדות:

ח קטנה יש לה ארבע אמות לענין מציאה הואיל ויש לה לענין גט אבל קטן אין לו ארבע אמות ומותר ליטול מציאה מארבע אמותיו.

ואף אם הגיעה לידו אין בה משום גזל של תורה אלא אסור מדברי סופרים מפני דרכי שלום. אבל אם נתנו מתנה לקטן יש בה משום גזל של תורה שהקטן קונה כשדעת אחרת מקנה אותו:

ט מציאת בנו ובתו הסמוכים על שלחנו אף על פי שהם גדולים הרי היא שלו חכמים תקנו לו מפני דרך שלום הואיל וזנן משלו. אבל אם אין בנו סמוך על שולחנו אף על פי שהוא קטן מציאתו לעצמו ולא להזנן לפי שלא תקנו מפני דרך שלום אלא לאב ולא לאחר הזן בתורת צדקה מפני שאם לא יזון הוא יזונו אחרים שרבים מצויים הזנים ומפרנסים בדרך צדקה. אבל בתו עד שתיבגר מציאתה לאביה אף על פי שאינה סמוכה על שולחנו וכן מעשה ידיה.

וכן מציאת אשתו ומעשה ידיה.

ואם נתנו מתנה לבנו ולבתו הקטנים הסמוכים על שולחנו הרי היא שלו אבל אם נתנו לבנו ולבתו הגדולים אף על פי שסמוכים על שולחנו הרי היא שלהם.

ועבדו ושפחתו העברים מציאתן לעצמן:

י במקום שלא זכו ארבע אמותיו אף על פי שנפל לו עליה או שפירש טליתו עליה מותר לאחר להקדים לזכות בה בהגבהה.

ואם איש עני הוא זה יש אוסרים שעני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה ממנו נקרא רשע. ויש אומרים שלא אמרו כן אלא כשמהפך להשתכר אצל בעל הבית חררה בעד איזה שירות שישרתהו ובא אחר וקדמו נקרא רשע מפני שהוא יכול להשתדל להשתכר כן במקום אחר אף שיהיה לו איזה טורח בהשתדלות עד שימצא מקום אחר כזה מה שאין כן במציאה וכן עיקר. ומכל מקום בעל נפש יחמיר לעצמו.

אבל המחזר אחר דבר לקנותו בין קרקע בין מטלטלין ובא אחר וקדמו נקרא רשע שהרי היה מוצא לקנות או למכור במקום אחר על ידי טורח והשתדלות. אלא אם כן הוא קונה בזול גדול שאינו מצוי לקנות כך במקום אחר אזי דינו כמציאה אם הראשון לא קנה עדיין באחד מדרכי הקנין שהמקח נקנה בו:

יא וכל זה כשכבר פסקו הדמים הקונה והמוכר ואין מחוסרין אלא קנין אבל אם לא הושוו עדיין בפיסוק דמים שהמוכר רוצה בכך והלוקח רוצה בכך - מותר לאחר לקנות שלא עשו חכמים תקנה להפסיד המוכר שכשיבא אחד לקנות ויפסוק לו מעט דמים יצטרך למכור לו אם לא יהיה רשאי שוב שום אדם לבא לקנותו. ואפילו אם המוכר הוא נכרי לא חלקו חכמים.

אבל אם הושוו בפיסוק דמים אסור לאחר להוסיף בדמים אפילו המוכר הוא ישראל אלא אם כן הלוקח הוא נכרי.

ויש אומרים שבשכירות בתים מן הנכרי יש חרם רבינו גרשם שלא להשיג גבול (אפילו אם לא הושוו עדיין בפיסוק דמים):

יב אסור למלמד להשכיר את עצמו לבעל הבית שיש לו מלמד אחר כל זמן שהמלמד בביתו אם לא שיאמר בעל הבית אין רצוני לעכב המלמד שלי. אבל הוא אסור לפעול עם הבעל הבית שיפטרנו בכלות זמנו שהרי הוא יכול למצוא בעל הבית אחר על ידי טורח והשתדלות.

והוא הדין אם אין המלמד בביתו של בעל הבית אלא כשכבר ביקש מבעל הבית תחלה אף שעדיין לא הבטיחו הרי זה כעני המהפך בחררה שאסור לאחר ליטלה ממנו.

אבל בבעל הבית ששכר מלמד אחד מותר לבעל הבית אחר לשכור אותו מלמד עצמו לבניו ואין בזה משום השגת גבול כי אפשר שאינו יכול למצוא מלמד מועיל לבניו כזה:

יג ישראל שיש לו נכרי מכירו שהוא נושא ונותן עמו תמיד או מלוה אותו ברבית תמיד  - יש אומרים שמותר לישראל אחר לעסוק עם אותו נכרי ולהלוותו ולשחדו ולהוציא ממנו - לפי שנכסי נכרי הן כהפקר וכל הקודם זכה שבהפקר אין בו משום השגת גבול על פי סברא האחרונה שנתבאר למעלה.

ויש אוסרין - שכיון שנכרי הוא מכירו של זה ורגיל לעסוק עמו תמיד והישראל בטוח בו הרי זה כאילו בא העסק לידו של ישראל ומי שבא לפתות הנכרי לעסוק עמו הרי הוא פוסק חיותו של זה. ואפילו ישראל שהוא בעל מלאכה ורגיל לעשות תמיד אצל נכרי אחד אסור לאחר להוזיל השכר כדי שיתן לו הנכרי המלאכה לעשות, הואיל וזה הוא רגיל עם נכרי זה מכבר ובטוח בו והרי זה כאילו חייו תלויים בו וזה פוסק חייו.

וכן כל כיוצא בזה מדברים שאדם בטוח בהם ורגיל בהם אסור לאחר למנעם ממנו מפני שהוא כפוסק חייו.

ולענין הלכה זה תלוי במנהג מקומות יש מקומות נוהגין להקל כסברא הראשונה ויש מקומות נוהגין להחמיר כסברא האחרונה. וירא שמים יחמיר לעצמו בכל מקום.

אבל מותר מן הדין לבני העיר לירד אחד בתוך אומנות חבירו כגון להושיב חנות בצד חנות חבירו וכן חייט בצד חייט מפני שיכול לומר לו מי שבא אצלך יבא ומי שיבא אצלי יבא.

ומותר לחנוני השני לחלק קליות ואגוזים לתינוקות ולשפחות השלוחות לחנות לקנות כדי שיבאו אצלו לקנות מפני שיכול לומר לו אני מחלק אגוזים ואתה חלוק שקדים. וכן מותר לו להוזיל השער או להגדיל המדה מפני שגם חבירו יכול לעשות כן לפיכך אינו כפוסק חייו.

ומדת חסידות שלא לירד לתוך אומנות חבירו שנאמר: ואת אשת רעהו לא טימא (ס"א לא עשה לרעהו רעה) ופירשו חכמים זה שלא ירד לתוך אומנות חבירו: