תקפט מי הם הראויים לתקיעת שופר ובו ט' סעיפים:
א מי שחציו עבד וחציו בן חורין, צריך שיתקע לו בן חורין להוציאו.
אבל אינו יוצא בתקיעתו של עצמו. לפי שצד חירות שבו נתחייב בתשע תקיעות שלימות בכשרותו. ואם יתקע בעצמו, תהא כל תקיעה ותקיעה שיוצאת מפיו, חציה פסולה, מחמת צד עבדות שבו:
ב אע"פ שהנשים פטורות, מכל מקום, אם רצו לתקוע בעצמן - הרשות בידן.
ואע"פ שהתקיעה ביום טוב בחנם, אסורה מדברי סופרים?
מכל מקום, כדי לעשות נחת רוח לנשים - התירו להן איסור קל כזה, שאין בו אפילו משום שבות גמור, אלא משום עובדין דחול.
וכן אדם אחר, שיצא כבר ידי חובתו - מותר לתקוע להן.
ומותר להוציא השופר לרשות הרבים, כדי לתקוע להן.
וכבר נתבאר בסי' י"[ז] (סעיף ג), דנהגו הנשים לברך על כל מצות עשה שהזמן גרמא. על כן, גם כאן יברכו הנשים לעצמן.
אבל אנשים לא יברכו להן, אם כבר יצאו ידי חובתם, ואינן תוקעים רק בשביל הנשים - לפי שהיא ברכה לבטלה.
שהרי הנשים בעצמן אינן חייבות בברכה זו, שיברך זה להוציאן ידי חובתן בברכה זו.
אלא שלהן בעצמן, הרשות בידן לברך, מטעם שנתבאר שם. אבל אחר, למה יברך בחנם?
והרוצה לתקוע לנשים ולברך להן - יתקע להן קודם שישמע התקיעות בבית הכנסת. או שיכוין בלבו שלא לצאת ידי חובתו בתקיעות של בית הכנסת. דאז יכול לברך בשביל עצמו, שעדיין לא יצא ידי חובתו.
ואע"פ שהולך להן לתקוע בבתיהן, וחוזר לבית הכנסת ושומע התקיעות דמעומד שעל סדר הברכות - אינו צריך לחזור ולברך עליהם.
ואע"פ שהפסיק בהליכה לבית הכנסת בין ברכתו לתקיעות אלו?
שהרי אפילו אם הפסיק בשיחה בינתיים - אינו צריך לחזור ולברך, מטעם שיתבאר בסימן תקצ"ב (ז):
ג מי שהוא מודר הנאה מחבירו. שאמר: "קונם שאני נהנה מפלוני" - מותר חבירו לתקוע לו תקיעה של מצוה. שאין זו חשובה הנאה. כמ"ש בסימן תקפ"ו ().
והוא, שיתקע לו חבירו מעצמו. אבל הוא לא יאמר לחבירו שיתקע לו. דכיון שאסר חבירו הנאתו עליו, אסור לו לעשות חבירו שליח לתקוע לו:
ד במה דברים אמורים, כשאסר הנאת חבירו עליו. אבל אם אסר תקיעת חבירו עליו, שאמר: "קונם תקיעתו של פלוני עליו"- אסור לו לשמוע, אפילו תקיעה של מצוה מחבירו:
ה כל המצות, אין אדם יוצא בהם ידי חובתו, אלא אם כן נתכוין בעשייתן שהוא עושה דבר זה לשם מצוה. כמ"ש בסי' ס' ().
לפיכך, המתעסק בתקיעת שופר כדי להתלמד - לא יצא ידי חובתו.
וכן השומע מן המתעסק - לא יצא. אע"פ שנתכוין השומע לשם מצוה - כיון שהתוקע לא נתכוין - א"כ תקיעה פסולה שמע:
ו וכן התוקע לשורר, ולא נתכוין לתקיעת מצוה - לא יצא. וכן השומע ממנו - לא יצא:
ז אם נתכוין התוקע להוציא את השומע ידי חובתו, ולא נתכוין השומע לצאת ידי חובתו בשמיעה זו.
או שנתכוין השומע לצאת ידי חובתו, ולא נתכוין התוקע להוציא את השומע, אלא תקע לעצמו - לא יצא השומע ידי חובתו, עד שיתכוונו שניהם, שומע ומשמיע.
מי שתקע ונתכוין להוציא כל מי שישמע תקיעתו, ושמע השומע, ונתכוין לצאת ידי חובתו - אע"פ שאין התוקע מתכוין לפלוני זה ששמע תקיעתו, ואינו יודעו כלל - אעפ"כ יצא השומע ידי חובתו. שהרי התוקע נתכוין להוציא לכל מי שישמענו.
לפיכך, מי שהיה מהלך בדרך, או יושב בתוך ביתו, ושמע תקיעות מש"ץ - יצא. אם נתכוין לצאת בשמיעה זו. שהרי הש"ץ הוא מתכוין להוציא את הרבים ידי חובתן בתקיעתו:
ח מי ששמע תקיעת מצוה, ואח"כ נסתפק לו אם נתכוין לצאת בשמיעתו - צריך לתקוע לו שנית מספק.
אבל מי שהיה מהלך, ועמד כדי לשמוע התקיעות מש"ץ, ואח"כ נסתפק לו אם נתכוין לצאת בשמיעתו - אין צריך לתקוע לו שנית. דכיון שעמד מהליכתו, חזקה שנתכוין לצאת ידי חובתו:
ט מי שבא לבית הכנסת כדי לשמוע התקיעות מש"ץ ולצאת ידי חובתו עם הציבור - אע"פ שבשעה ששמע לא היה לו שום כוונה אלא שמע סתם - יצא. לפי שהוא נגרר אחר מחשבתו הראשונה, שבא לבית הכנסת כדי לצאת ידי חובתו.
אבל מי שבא לבית הכנסת בסתם, שלא נתכוין בביאתו כדי לצאת ידי חובתו בשמיעת התקיעות מהש"ץ, ואח"כ שמע בסתם בלא שום כוונה -לא יצא. דמצות צריכות כוונה כדי לצאת בהן ידי חובתן: