תקצא סדר תפלת מוסף ביחיד ובו ט"ו סעיפים:
א אע"פ שבשבתות וימים טובים, אדם מתפלל שבע ברכות.
דהיינו, שלש ראשונות, ושלש אחרונות, וקדושת היום באמצע.
אבל בראש השנה, תיקנו חכמים להתפלל במוסף של שני הימים, תשע ברכות.
דהיינו, שבברכת קדושת היום, כולל פסוקי מלכיות, כדי לקבל עלינו עול מלכות שמים.
ואח"כ אומרים, ברכת זכרונות, ואומר בה פסוקי זכרונות, כדי שיעלה זכרונינו לפניו לטובה.
וע"י מה?
ע"י שופר.
לפיכך אומר אחר כך, ברכת שופרות, ואומר פסוקי שופרות:
ב אע"פ שבשאר ימות השנה, אין הש"ץ מוציא בתפלתו, אלא את מי שאינו בקי.
אבל הבקי, אינו יוצא בתפלת הש"ץ.
כמ"ש בסי' קכ"ד.
אבל במוסף של ראש השנה, אף הבקי יוצא בתפלת הש"ץ.
לפי שהן ברכות ארוכות.
והוא, שיהיה בבית הכנסת עם הש"ץ, וישמע ממנו התפלה, מראש ועד סוף.
ומי שהוא אנוס, ואינו יכול לבא לבית הכנסת.
כגון, עם שבשדות, וזקן וחולה פוטר הש"ץ אע"פ שלא שמע ממנו התפלה:
ג ועכשיו, שהש"ץ מפסיק בפיוטים באמצע התפילה, אין אדם יוצא בתפילת הש"ץ.
אפילו אם הוא לא שמע הפיוטים, מכל מקום, הוא שוהה כדי לגמור את כל התפילה, וצריך לחזור לראש.
כמ"ש בסי' ס"ה.
ואפילו אם אינו שוהה כל כך.
מכל מקום, לכתחילה אסור לפסוק אפילו מעט בתפילה:
ד ואפילו במקום שאין אומרים פיוטים באמצע התפלה, אעפ"כ, מוטב שיתפלל כל אחד ואחד בעצמו.
כי מי שירצה לצאת בתפלת הש"ץ, צריך שיכוין לכל מה שאומר ש"ץ.
ואם חיסר אפילו תיבה אחת, שלא שמע אותה מהש"ץ, לא יצא.
ואין כל אדם יכול לעמוד בזה.
לפיכך, נהגו כל ישראל להתפלל תפלת מוסף תשע ברכות בלחש תחלה.
וגם הש"ץ יתפלל עמהם, כדי להסדיר תפלתו.
כמ"ש בסימן קכ"ד:
ה צריך להזכיר פסוקי קרבנות המוספים בכל תפלות של מוסף, בין של שבת, בין של ראש חודש, בין של יו"ט, בין של ראש השנה ויום הכיפורים.
כדי שתעלה לנו הזכרתן במקום הקרבתם.
ואם אמר "נעשה ונקריב לפניך, כמו שכתבת עלינו בתורתך", יצא.
ושוב אין צריך לומר, מקראות המוספין.
לפיכך, נוהגין בספרד, שאין אומרים פסוקי המוספין, אלא בשבת וראש חודש, שרגילין בהם, ולא יבאו לטעות.
אבל בשאר המועדים, אין אומרים פסוקי המוספין.
שמא יבואו לטעות על ידי כך, ותתבלבל תפלתם.
אבל במדינות אלו, אין חוששין לכך.
ונוהגין לומר, פסוקי המוספין, אפילו ביו"ט.
אלא שאין אומרים פסוקי מוסף ראש חודש, בראש השנה.
לפי שדי במה שאומרים, "מלבד עולת החודש" וגו'.
שבזה, נכללו כל העולות של מוסף ראש חודש.
וכדי להזכיר גם השעיר, שהוא חטאת, אומרים "ושני שעירים לכפר".
וכן אומרים "את מוספי יום הזכרון" לשון רבים.
כדי לכלול גם מוסף של ראש חודש, שנקרא "זכרון".
כמ"ש בסי' תקפ"ב.
ואף ביום שני, שאינו ראש חודש, אעפ"כ אומרים "את מוספי" וכו' "ושני שעירים לכפר".
כדי שלא יזלזלו ביום שני, מאחר שידעו, שיום שני הוא שני בחודש, ואינו ראש השנה:
ו ולמה אין נוהגין להזכיר ראש חודש בפירוש, בראש השנה?
כדי שלא יאמרו, "יום שני של ראש חדש עיקר, כמו בשאר ראש חודש, וימנו ממנו המועדות".
דכיון שיזכירו ראש חודש גם ביום שני, מטעם שנתבאר, יאמרו שראש חודש שני ימים.
ועוד, לערבב השטן, שלא ידע שהיום הוא ראש חודש תשרי, (ולא יבא לקטרג).
לפיכך אין אומרים, פרשת "ובראשי חדשיכם", קודם איזהו:
ז אין פוחתין משלשה פסוקי מלכיות, ומשלשה פסוקי זכרונות, ומשלשה פסוקי שופרות.
פסוק אחד של תורה, והשני של כתובים, והשלישי של נביאים.
ואם פיחת, לא יצא.
אבל לכתחלה, צריך שיאמר, עשרה פסוקים של מלכיות, ועשרה של זכרונות, ועשרה של שופרות.
כנגד עשרה מאמרות, שבהן נברא העולם.
שלשה פסוקים הראשונים של תורה, ושלשה פסוקים של כתובים, ושלשה האחרונים של נביאים, ומסיים בפסוק אחד של תורה.
ואם סיים בנביא, שאמר ארבעה פסוקים של נביאים, יצא:
ח במה דברים אמורים, כשכבר התחיל לומר פסוק אחד של מלכיות, או של זכרונות, או של שופרות, אז צריך להזכיר כל העשרה פסוקים.
אבל אם לא התחיל עדיין בשום פסוק.
אם הוא רוצה, אינו צריך להזכיר כלל הפסוקים, אלא אומר, "ולעולמי עד תמלוך בכבוד, ככתוב בתורתך.
וכן כתוב בדברי קדשך.
וכן נאמר על ידי עבדיך הנביאים. אלקינו ואלקי אבותינו, מלוך על כל העולם כולו" וכו'.
וכן בזכרונות וכן בשופרות.
במה דברים אמורים, בימים הראשונים.
אבל בזמן הזה, אסור לעשות כן לכתחלה.
לפי שכבר קבלו כל ישראל עליהם חובה, לומר כל העשרה פסוקים.
ואין לשנות:
ט אין אומרים, לא במלכיות ולא בזכרונות ולא בשופרות, פסוקים שיש בהן פורעניות של ישראל.
אבל אומרים פסוקים שיש בהם פורעניות של נכרים:
י אין אומרים פסוק זכרונות של יחיד.
כגון, "זכרה לי אלהי לטובה".
"זכרני ה' ברצון עמך":
יא "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד", הוא עולה למנין המלכיות.
דמלת, "אחד", הוא ענין מלכות.
כלומר, שהוא יחיד ומיוחד, ואין דומה לו, ומלכותו בכל משלה.
ולפיכך, אנו משלימין בו, המלכיות, כדי לסיים בשל תורה:
יב "תרועה" הרי הוא כשופרות.
כגון, "יום תרועה יהיה לכם", עולה למנין השופרות.
וכן "תקיעה", הוא כשופרות.
כגון, "ותקעתם בחצוצרות" וגו'.
ואע"פ שכתוב בו, "חצוצרות"?
אין בכך כלום.
כיון שיש בו לשון "תקיעה", עולה למנין שופרות.
ולפיכך אנו מסיימין בו השופרות, כדי לסיים בשל תורה.
יש מדקדקים לומר, "ועקידת יצחק לזרעו של יעקב היום תזכור".
דאם יאמר, "לזרעו תזכור" יהיה גם עשו בכלל.
ויש אומרים, שאין לשנות הנוסחא הישנה.
ואע"פ שאומרים "לזרעו תזכור", אין עשו בכלל זה.
שהרי נאמר, "לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל", ולעשו לא ניתן.
מכלל שאינו נחשב מזרעו של יצחק כלל.
וסברא הראשונה הוא עיקר.
משום דבתפלת ימים נוראים, יש לנו לפרש, בענין שלא יהא שום ספק בבקשתינו.
כמו שנתבאר בסי' תקפ"ב. ע"ש:
יג לא יתפלל אדם ביחיד, תפלת מוסף בראש השנה, עד אחר שלש שעות על היום.
הואיל והוא אומר, מלכיות זכרונות ושופרות, יש לו לחוש, שמא יעיינו במעשיו, ותדחה תפלתו.
שבשעות הללו, אין הקב"ה עושה לפנים משורת הדין.
לפי שעוסק בתורה, שנקרא "אמת".
אבל אחר שלש שעות, הוא דן את כל העולם כולו, וכיון שרואה שאין העולם יכול לעמוד בדין, נכנס עמהם לפנים משורת הדין, ולא תדחה תפלתו:
יד אבל מוספין של כל השנה, וכן שחרית אפילו של ראש השנה, הואיל ואינן אלא שבחו של הקדוש ברוך הוא, וסיפורי מעשה הקרבנות, אף אם יתפלל ביחיד לא יעיינו במעשיו.
וכן תפלת שחרית של חול, אף על פי שמבקש בה צרכיו, ויש לחוש שמא יעיינו במעשיו.
מכל מקום, הואיל שמן הסתם יש ציבור אחד, שמתפללין בשעה שהוא מתפלל, שהרי זמנה בבוקר, תקובל תפלתו עם תפלת הרבים.
שאין הקדוש ברוך הוא מואס בתפלת הרבים לעולם.
שנאמר, "הן אל כביר, לא ימאס".
אבל בתפלת המוסף, הואיל וזמנה כל היום, ויש מקדימין להתפלל ויש מאחרין, יש לו לחוש, שמא בשעה שהוא מתפלל, אין מתפללין תפלה זו שום צבור בעולם, ותדחה תפלתו.
ולפיכך, יש ליזהר בקיץ, שלא להתפלל שחרית של חול, בשעה ראשונה.
דבודאי אין הציבור מתפללין באותה שעה, בזמן הזה.
וכן בחורף, לא יאחר, לאחר שתי שעות על היום.
דבודאי כבר התפללו כל המקומות.
וצריך היחיד ליזהר, שלא להתפלל בשעה השלישית.
וכן יזהר היחיד, שלא יתקע תקיעת מצוה, עד אחר שלש שעות על היום. מטעם שנתבאר:
טו יש לומר, "ואין לפרש, עילום שמך".
אבל לא יאמר, "ואין פירוש" כו'.
כי יש פירוש לעילום שמו: