תריב שיעור אכילה ביום הכיפורים ושיעור כמותה ובו ט"ז סעיפים:
א אכילה כיצד?
האוכל ביום הכיפורים שיעור שכשהוא רעב תתיישב עליו דעתו באכילה זו - חייב כרת.
שנאמר, "כי כל הנפש אשר לא תעונה וגו'". (ויקרא כג, כט). וכשאוכל כשיעור הזה, הרי אינו מעונה.
וקבלו חכמים, הלכה למשה מסיני, ששיעור זה הוא ככותבת הגסה. והוא פחות מעט מכביצה.
ושיעור זה שוה לכל אדם, בין לננס בין לעוג מלך הבשן. לפי שכל אדם כשירעב תתיישב עליו דעתו באכילה כשיעור הזה. אלא שעוג מלך הבשן תתישב דעתו מעט, ושאר כל אדם מתיישבת דעתם הרבה:
ב כל האוכלין מצטרפין זה עם זה להשלים לשיעור זה.
אבל אוכלין ומשקין, שאכל חצי שיעור ושתה חצי שיעור - אין מצטרפין. לפי שאין דעתו מתיישבת בכך.
אבל האוכל ירק עם הציר שעליו, וכן בשר עם המלח שעליו - הרי הציר והמלח מצטרפין להשלים לכשיעור. לפי שכל משקה הבא להכשיר את האוכל הרי הוא כאוכל:
ג שתי אכילות מצטרפות. כגון, שאכל מעט והפסיק וחזר ואכל מעט עד שהשלים לכשיעור - מצטרפין.
והוא שלא שה[ה] מתחילת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה יותר מכדי אכילת פרס. (פירוש חצי ככר לחם)
אבל אם שה[ה] יותר מכדי אכילת פרס - אין מצטרפין. לפי שאין דעתו מתיישבת באכילה מופסקת כזו:
ד שיעור אכילת פרס שאמרו ביום הכיפורים ובכל איסורי תורה, בין שהן מן התורה בין שהן מדברי סופרים:
יש אומרים, שהוא כמו ד' ביצים.
ויש אומרים, שהוא כמו ג' ביצים שוחקות. כלומר, במילוי ובריוח ולא בצמצום.
ולענין הלכה: כל שהוא בשל תורה - הלך אחר המחמיר. וכל שהוא בשל דבריהם - הלך אחר המיקל:
ה האוכל ביום הכיפורים אכילה גסה. כגון, שלאחר שאכל הרבה בערב יום הכיפורים, אכל מיד ביום הכיפורים בתחלת הלילה כשהיה עדיין שבע ומלא מאכילת ערב יום הכיפורים, ואינו נהנה כלל מאכילה גסה זו, והיא מזקת לגופו. לפיכך הוא פטור מכרת.
שנאמר: "אשר לא תעונה" - פרט למזיק גופו באכילה, שהוא מעונה:
ו במה דברים אמורים, כשאכל מאכלים שאינם ראוים אלא למי שהוא רעב.
אבל אם אכל מאכלים הראויים אף למי שהוא שבע. כגון מאכלים המתובלים והמבושמים שיש בהם הנאה לגוף אף לשבע - חייב, אף על פי שאכלן על השובע - דרווחא לביסומא שכיח.
והוא שלא אכל הרבה כל כך בערב יום הכיפורים עד שיקוץ בכל מיני מזון. אבל אם קץ במזונו, אע"פ שאכל מאכל מבושם - פטור.
ואין דבר זה תלוי אלא לפי מה שמרגיש בנפשו, אם יש לו הנאה באכילה גסה זו:
ז הנאת אכילה ושתיה - אסורה ביום הכיפורים, אע"פ שאינו אוכלו ושותהו, כגון שטועם לחיך ופולט.
ואפילו דברים שאינם ראוים לאכילה, כגון עצי בשמים ועץ מתוק - אסור לטעום כדי ללחלח גרונו ולפלוט. כמ"ש בסי' תקס"ז.
אבל מותר להריח כל מיני ריח ביום הכיפורים - לפי שהריח הוא דבר שאין הגוף נהנה ממנו כלל, אלא הנשמה בלבד נהנית ממנו. לפיכך לא נאסר ביום הכיפורים. ואדרבא - טוב להריח כדי למלאות מנין מאה ברכות:
ח אכל אוכלים שאינם ראויים לאכילת אדם, אע"פ שאכל הרבה מהם - פטור מן הכרת. אבל מכין אותו מכת מרדות:
ט אכל עלי קנים - פטור. לפי שאינן מאכל אדם:
י אכל לולבי גפנים שלבלבו קודם ראש השנה - פטור. דעץ בעלמא הם.
ואם לבלבו אחר ראש השנה - עדיין הם רכים ביום הכיפורים וראויים לאכילת אדם. ולפיכך אם אכלן ביום הכיפורים, חייב:
יא אכל פלפלין יבשים וזנגבל יבש - פטור. לפי שאינן ראוים לאכילה.
אכלן כשהן רטובין, שאז הן ראויים לאכילה - חייב:
יב השותה ביום הכיפורים כמלא לוגמיו - חייב.
ומשערין במלא לוגמיו של השותה עצמו, כל אדם לפי מה שהוא, הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו.
ולא מלא לוגמיו ממש, אלא כל שאלו מסלקו לצד אחד מפיו ויראה כמלא לוגמיו. והוא פחות מרביעית הלוג באדם בינוני:
יג כל המשקין מצטרפין זה עם זה להשלים כמלא לוגמיו:
יד (שתה משקין שאינם ראויים לשתיה: כגון ציר או מורייס, (פירוש ציר של דגים). או חומץ חי, (פירוש שאינו מזוג במים), שהוא חזק כל כך שאם ישליכו אותו על הארץ יבעבע. אע"פ ששתה הרבה מהן - פטור מן הכרת.
אבל מכין אותו מכות מרדות.
אבל אם שתה חומץ מזוג במים, אפילו לא שתה אלא כמלא לוגמיו - חייב):
טו שתיות מצטרפות זו עם זו. כגון ששתה מעט והפסיק מעט וחזר ושתה מעט, ובין שתיהן יש כמלא לוגמיו - חייב.
במה דברים אמורים, כשלא שהא מתחלת שתיה ראשונה עד סוף שתיה אחרונה יותר מכדי שתיית רביעית הלוג.
אבל אם שהא יותר מכדי שתיית רביעית - אין מצטרפין.
ויש אומרים, שלעולם הן מצטרפין, אלא אם כן שהא מתחלת שתיה ראשונה עד סוף שתיה אחרונה יותר מכדי אכילת פרס, כמו בצירוף שתי אכילות.
ולענין הלכה, יש להחמיר לכתחלה ולפסוק כסברא האחרונה. כמו שיתבאר בסימן תרי"ח (יד) ע"ש:
טז כל שיעורין הללו שנתבארו בסימן זה, בין שיעור אכילה בין שיעור שתיה - לא נאמרו אלא לענין חיוב חטאת.
(וגם לנו יש נפקא מינה. לענין חולה שיש בו סכנה. כמו שיתבאר שם)
אבל לענין איסור - אפילו אכל כל שהוא ושתה כל שהוא - הרי עשה איסור מן התורה.
וכן הדין בכל איסורין שבתורה, שנאמר בהם שיעורים, שאפילו במשהו מהן יש איסור מן התורה: