תריד דיני סיכה ונעילת הסנדל ביום הכיפורים ובו י"א סעיפים:
א סיכה כיצד?
אסור לסוך מקצת גופו, ככל גופו.
ואם היה חולה, אפילו אין בו סכנה, או שיש לו חטטין בראשו - סך כדרכו, ואינו חושש - שלא אסרו אלא סיכה של תענוג.
אבל בלא שום חולי, אפילו אינו מתכוין לתענוג אלא להעביר את הזוהמא - אסור.
ואינו דומה לרחיצה, שכל שאינו מתכוין לתענוג - מותר. לפי שהסיכה מתענגין בה יותר מתענוג רחיצה - לפיכך החמירו בה יותר. (ואסרו אף בשאינו מתכוין לתענוג) - אלא אם כן שהסיכה אינה של תענוג כלל, כגון שסך לרפואה:
ב נעילת הסנדל כיצד?
אסור לנעול מנעל של עור, וסנדל של עור, אפילו ברגלו אחת.
ואין חילוק בין ביתו לרשות הרבים - בכל מקום אסור.
ואפילו סנדל של עץ ומחופה עור - אסור.
ואפילו מי שהוא קיטע - אסור לו ללבוש קב שלו (פירוש: מי שנקטעו רגליו, עושה לו דפוס כמין רגל, וחוקק בו בית קיבול, ומניח ראש שוקו בתוכו) - אם הוא מחופה עור.
ומי שאפשר לו - טוב להחמיר בסנדל של עץ אפילו אינו מחופה עור:
ג אבל מותר לנעול סנדל או מנעל של גמי ושל קש ושל בגד או של שאר מינים. שהרי גושי הארץ מגיע לרגליו ומרגיש שהוא יחף.
ועוד, שלא אסרו אלא מנעל, וכל שאינו של עור - אינו נקרא מנעל אלא מלבוש:
ד וכן מותר לכרוך בגד קשה סביב רגליו. ומותר לצאת בו אפילו לרשות הרבים.
אע"פ שבכל שבתות השנה אסור לצאת בו לרשות הרבים, כיון שאינו דרך מלבוש - מכל מקום, ביום הכיפורים כיון שאסור בנעילת הסנדל, ואי אפשר לו לנעול מנעל של עור, נקרא זה דרך מלבוש לאותו היום.
ויש אוסרין לצאת בו לרשות הרבים.
אלא אם כן הולך לדבר מצוה או לשאר דבר הכרחי לו ביום ההוא, והוא מפונק ואין די לו בלבישת אנפלאות, מפני שהן עשויין מבגד רך - אז התירו לו לצאת לרשות הרבים בבגד קשה וכרוך סביב רגליו.
וטוב להחמיר כסברא זו.
אבל לצאת לרשות הרבים באנפלאות של בגד - מותר בכל ענין לדברי הכל - כיון שלובשן דרך לבישה.
והוא הדין, שמותר לצאת בכל מין מנעל שאינו של עור, אפילו לרשות הרבים.
מותר לעמוד ביום הכיפורים על גבי כרים וכסתות, אפילו הן של עור - שאין זה הנאת דרך נעילה. ולא אסרו אלא כשהוא מנעיל ברגליו.
מכל מקום, המחמיר בכרים וכסתות של עור - תבא עליו ברכה.
במה דברים אמורים, שלא בשעת תפלת שמונה עשרה. אבל בשעה שמתפלל תפלת שמונה עשרה - אסור לעמוד על גבי כרים וכסתות, אפילו אינן של עור. משום שנראה כמתגאה, אם יעמוד על כרים בשעת תפלה.
אבל מותר לעמוד על שאר דברים, חוץ מן כרים וכסתות, אפילו בשעה שמתפלל תפלת שמונה עשרה, אם אינו גבוה שלשה טפחים מן הארץ. כמו שנתבאר בסימן צ' (סעיף ב):
ה חיה, כל שלשים יום אחר לידתה - מותרת לנעול, אפילו (לא רק בלילה?) ביום הכיפורים - מפני שהצינה קשה לה.
וכן חולה, אפילו אין בו סכנה, אלא שהצינה קשה לו. וכן מי שיש לו מכה ברגליו - מותרים לנעול:
ו וכן אם ירדו גשמים ורוצה לילך מבית הכנסת לביתו או להיפך, והוא אדם מפונק ומצטער בלכלוך רגליו במי גשמים - מותר לו לנעול. וכשיגיע לביתו או לבית הכנסת - יחלצם.
אבל מי שאינו מפונק - אסור. אבל אם יש שם רפש וטיט - מותר לכל אדם לנעול. לפי שהכל חשובין מפונקין לענין זה.
(ויש אומרים: דאף בטיט ורפש אין היתר אלא למי שידוע שהוא מפונק. אבל אין כל אדם יכול לומר מפונק אני.
אבל המנהג כסברא הראשונה).
אבל לא כמו שנוהגין רבים מהמון עם, שהולכים ברחוב במנעלים אף שאין שם רפש וטיט, וכשבאין לבית הכנסת הם הולכים ג"כ במנעלים, רק בהגיעו למקומו, חולץ. ואלו בחשיכה יתהלכו, ופושעים נקראו - אם אינן שומעים לקול מוריהם:
ז ההולך במקום שמצויים עקרבים או שאר דברים הנושכין - מותר לו לנעול אפילו מנעל של עור.
ואפילו אינו הולך לדבר מצוה אלא לטייל - מותר לנעול כדי שלא ישכנו עקרב וכיוצא בו:
ח כשהולך מביתו לבית הכנסת במנעלים - לא ילך בהן בבית הכנסת. וכן לא יניחם בבית הכנסת בגלוי. לפי שלכלוך שעל גבי המנעלים הוא זלזול לבית הכנסת ביום קדוש כזה, שחייבים לכבדו בכסות נקיה ובכל דבר טהרה.
אלא יניחם במקום מוצנע בבית הכנסת שלא יראו. או ישלחם לביתו, אם אפשר לו:
ט המהלך בדרך, אע"פ שבתשעה באב מותר בנעילת הסנדל - ביום הכיפורים אסור.
לפי שעיקר איסור נעילת הסנדל ביום הכיפורים הוא מן התורה. כמ"ש בסי' תרי"א (סעיף ב). ע"ש - לפיכך החמירו בו יותר מבתשעה באב:
י וכן מטעם זה, ההולך בין הנכרים וחושש שלא ילעיגו עליו, אע"פ שבתשעה באב מותר לנעול - ביום הכיפורים אסור:
יא כל מקום שמותר לנעול - טוב שיחליף מנעל של שמאל בימין ושל ימין לשמאל: