תרטז הקטנים מתי יתחילו להתענות ובו י"א סעיפים:
א כל הדברים האסורים ביום הכיפורים משום מצות עינוי בלבד -לא גזרו על הקטנים.
לפיכך, מותר לגדול להאכיל את הקטן ולהשקותו ולסוכו ולרחצו בצונן.
אבל לא ירחיצנו בחמין, כל גופו, אפילו הוחמו מבע"י. שהרחיצה בחמין אינה אסורה משום מצות עינוי בלבד, שהרי בכל שבתות השנה אסור לרחוץ בחמין, אלא יש בה גם משום גזירת מרחץ. (פירוש: שהבלנים הם חשודים להחם מים בשבת. ולכך אסרו לכנוס למרחץ בשבת) כמו שנתבאר בסימן שכ"ו.
ולפיכך אסור לעשותה לקטן בידים, כמו שאסור להאכילו בידים כל האיסורין של דבריהם. כמ"ש בסי' שמ"ג (סעיף ה):
ב וכן אסור לגדול לנעול את הסנדל לקטן - לפי שאין זה עינוי להקטן - שאינו חושש כל כך אם לא ינעול.
אבל אם הקטן נועל מעצמו - אם צריך למחות בידו - נתבאר בסימן שמ"ג (סעיף א) ע"ש:
ג ועכשיו שאין נוהגין לרחוץ ולסוך את הקטן בכל יום, ואין מניעת הרחיצה והסיכה ביום הכיפורים נחשבת לו לעינוי כלל - אין לרחצו ולסוכו ביום הכיפורים. וכן הוא המנהג:
ד וכל זה בקטן שלא הגיע לחינוך מצות עינוי. אבל אם הגיע לחינוך - אסור להאכילו ולהשקותו ולסוכו ולרחצו בידים. ועל דרך שנתבאר.
ואם הוא מעצמו עושה אחד מדברים אלו - אין צריך למחות בידו, חוץ מאביו שצריך למחות בידו ולחנך את בנו במצות. אבל אמו אינה מצווה על כך.
אבל מכל מקום - אסור לה ליתן לפניו לאכול - דהרי זה כאלו מאכילתו בידים:
ה וכיצד הוא חינוכו?
קטן הבריא, בן תשע שנים שלימות (פירוש: שנשלמו לו תשע שנים לפני יום הכיפורים), או בן עשר שנים שלימות אפילו הוא כחוש ותשש כח - מחנכין אותו לשעות מדברי סופרים.
כיצד?
אם היה רגיל לאכול בשתי שעות על היום - מאכילין אותו בשלש. היה רגיל לאכול בשלש - מאכילין אותו בארבע. לפי כח הבן - מוסיפין לענות אותו בשעות.
וכן הדין בקטנה הבריאה - אם היא בת ט' שנים שלימות, או בת עשר שנים שלימות אפילו אינה בריאה:
ו בן י"א שנים שלימות, בין זכר ובין נקבה - מתענין ומשלימין מדברי סופרים - כדי לחנכן במצות.
ויש אומרים: שאפילו בנות י"א שנים שלימות ובן זכר בן י"ב שנים שלימות - אינן צריכין להשלים כלל, אפילו מדברי סופרים, אלא מחנכין אותן לשעות, ועל דרך שנתבאר. דכיון שהחינוך אינו אלא מדברי סופרים - לא רצו חכמים להחמיר עליהם כל כך, שיתענ[ו] עד הלילה. ודי להם בחינוך שעות לפי כחם.
ואע"פ שהעיקר כסברא הראשונה - מכל מקום, בנער שהוא כחוש ותשש כח ואינו חזק לסבול התענית - יש לסמוך על סברא האחרונה. ומותר להאכילו, אף שאין שום חשש סכנה אם ישלים:
ז וכדרך שמחנכין אותן באיסור אכילה ושתיה, הן לשעות והן להשלים, וכמו שנתבאר - כך צריך לחנכ[ן] באיסור רחיצה וסיכה, אפילו מדין התלמוד, ולא מחמת המנהג בלבד:
ח בן י"ג שנים שלימות ונקיבה בת י"ב שלימות - אם הביאו שתי שערות - הרי הם כגדולים לכל המצות, וחייבים להשלים התענית מן התורה.
אבל אם עדיין לא הביאו שתי שערות - עדיין הן קטנים ואין חייבין להשלים מן התורה.
אבל חייבים להשלים מדברי סופרים, לפי סברא הראשונה שביארנו שהיא עיקר.
ואפילו בנער שהוא כחוש ותש כח - אין להקל לסמוך על סברא האחרונה שביארנו. דכיון שעברו לו י"ג שנים - אנו חוששין שמא הביא כבר שתי שערות, ונשרו, לפי שדרך הוא להביא שתי שערות מיד אחר י"ג שנים, וא"כ הרי יש כאן ספק שמא הוא חייב להשלים מן התורה.
ואפילו נשלמו לו הי"ג שנים ביום הכיפורים עצמו, שנולד ביום הכיפורים - אעפ"כ חייב להשלים, אפילו הוא כחוש ותש כח.
לפי שבתחלת כניסת ליל יום הכיפורים כבר נשלמו לו י"ג שנים, ויש לחוש שמא הביא שתי שערות ביום הכיפורים ונשרו ביום הכיפורים. וכל ספק של תורה הולכין בו להחמיר:
ט במה דברים אמורים, ביום הכיפורים שהוא מן התורה. אבל בשאר תעניות שאינן אלא מדברי סופרים - אין צריכין להתענות אלא אם כן ידוע שהביאו שתי שערות:
י קטן שהוא פחות מבן תשע שנים שלימות - אין מענין אותו ביום הכיפורים. ואפילו אם הקטן רוצה להחמיר על עצמו - מוחין בידו, כדי שלא יבא לידי סכנה:
יא מה שאין מדקדקים עכשיו שיתענה קטן כשהוא בן י"א שנים שלימות - לפי שהכל לומדים עכשיו, והתורה מתשת כחם, ולכך אינן חשובין כבריאין לענין זה.
וכבר נתבאר שכל שאינו בריא - אינו צריך להשלים - לפי שיש לסמוך על סברא האחרונה שבארנו.
ועוד, דבזמן הזה שירדה חולשה לעולם, מן הסתם כל קטן אינו נחשב כבריא לענין זה. אלא אם כן ידוע שהוא בריא וחזק לסבול: