Additional recording of chapter 7 of Tanya below
פרק ז
אך נפש החיונית הבהמית שבישראל[1] שמצד הקליפה המלובשת בדם האדם כנזכר לעיל[2].[3]
ונפשות בהמות וחיות ועופות ודגים טהורים ומותרים באכילה[4].[5] וקיום וחיות כל הדומם וכל הצומח המותר באכילה[6].
וכן, קיום וחיות כל המעשה דבור ומחשבה בענייני עוה"ז שאין בהם צד איסור - לא שרש ולא ענף משס"ה מצות לא תעשה וענפיהן, דאורייתא ודרבנן - רק שאינן לשם שמים אלא רצון הגוף וחפצו ותאותו[7].
ואפי' הוא צורך הגוף וקיומו וחיותו ממש, אלא שכוונתו אינה לשם שמים, כדי לעבוד את ה' בגופו - לא עדיפי מעשה דבור ומחשבות אלו מנפש החיונית הבהמית בעצמה.
והכל כאשר לכל, נשפע ונמשך ממדרגה השנית שבקליפות וסטרא אחרא, שהיא קליפה רביעית - הנקראת: קליפת נוגה שבעולם הזה - הנקרא: עולם העשיה - רובו ככולו[8] רע רק מעט טוב מעורב בתוכה. [שממנה באות מדות טובות שבנפש הבהמית שבישראל, כמ"ש לעיל.[9]]
והיא[10], בחי' ממוצעת בין שלש קליפות הטמאות לגמרי ובין בחי' ומדרגת הקדושה. ולכן, פעמים שהיא נכללת בשלש קליפות הטמאות. [כמו שכתוב בעץ חיים: שער מ"ט ריש פ"ד בשם הזהר.] ופעמים שהיא נכללת ועולה בבחי' ומדרגת הקדושה, דהיינו: כשהטוב המעורב בה נתברר מהרע, וגובר ועולה ונכלל בקדושה.
כגון דרך משל: האוכל בשרא שמינא דתורא[11] ושותה יין מבושם, להרחיב דעתו לה' ולתורתו, כדאמר רבא: "חמרא וריח כו'"[12]. או בשביל כדי לקיים מצות ענג שבת וי"ט - אזי נתברר חיות הבשר והיין, שהיה נשפע מקליפת נוגה, ועולה לה' כעולה וכקרבן.
וכן:[13] האומר מילתא דבדיחותא, לפקח דעתו ולשמח לבו לה' ולתורתו ועבודתו שצריכים להיות בשמחה[14]. וכמו שעשה רבא לתלמידיו: שאמר לפניהם מילתא דבדיחותא תחלה[15] ובדחי רבנן[16].
אך מי שהוא בזוללי בשר וסובאי יין, למלאת תאות גופו ונפשו הבהמית, שהוא[17] בחינת יסוד המים מארבע יסודות הרעים שבה שממנו מדת התאוה[18]. - הנה ע"י זה יורד חיות הבשר והיין שבקרבו ונכלל לפי שעה[19] ברע גמור שבשלש קליפות הטמאות. וגופו נעשה להן לבוש ומרכבה לפי שעה עד אשר ישוב האדם ויחזור לעבודת ה' ולתורתו.
כי לפי שהיה בשר היתר ויין כשר, לכך יכולים לחזור ולעלות עמו בשובו לעבודת ה'. שזהו לשון: "היתר" ו"מותר" - כלומר: שאינו קשור ואסור בידי החיצונים שלא יוכל לחזור ולעלות לה'. רק שהרשימו ממנו נשאר בגוף, ועל כן צריך הגוף לחיבוט הקבר, כמו שיתבאר לקמן.
מה שאין כן במאכלות אסורות וביאות אסורות, שהן משלש קליפות הטמאות לגמרי - הם אסורים וקשורים בידי החיצונים לעולם, ואין עולים משם עד כי יבא יומם: ו"יבולע המות לנצח"[20] כמו שכתוב: "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ"[21].
או עד שיעשה תשובה גדולה כל כך, שזדונות נעשו לו כזכיות ממש - שהיא תשובה מאהבה מעומקא דלבא באהבה רבה וחשיקה ונפש שוקקה, לדבקה בו יתברך, וצמאה נפשו לה' כארץ עיפה וציה.
להיות, כי עד הנה היתה נפשו בארץ ציה וצלמות, היא הסטרא אחרא, ורחוקה מאור פני ה' בתכלית. ולזאת צמאה נפשו ביתר עז מצמאון נפשות הצדיקים. כמאמרם ז"ל: "במקום שבעלי תשובה עומדים כו'"[22]. ועל תשובה מאהבה רבה זו אמרו: ש"זדונות נעשו לו כזכיות" - הואיל ועל ידי זה[23] בא לאהבה רבה זו.
אבל תשובה שלא מאהבה זו, אף שהיא תשובה נכונה וה' יסלח לו - מכל מקום לא נעשו לו כזכיות, ואין עולים מהקליפה לגמרי עד עת קץ שיבולע המות לנצח.
אך החיות שבטפות זרע שיצאו ממנו לבטלה, אף שירדה ונכללה בשלש קליפות הטמאות - הרי זו עולה משם בתשובה נכונה, ובכוונה עצומה בקריאת שמע שעל המטה, כנודע מהאר"י ז"ל.
ומרומז בגמרא: "כל הקורא קריאת שמע על מטתו, כאלו אוחז חרב של שתי פיות כו'". להרוג גופות החיצונים, שנעשו לבוש לחיות שבטפות, ועולה החיות מהם, כידוע לי"ח.
ולכן, לא הוזכר עון זרע לבטלה בתורה בכלל ביאות אסורות, אף שחמור מהן וגדול עונו, בבחינת הגדלות ורבוי הטומאה והקליפות שמוליד ומרבה במאד מאד בהוצאת זרע לבטלה, יותר מביאות אסורות.
רק שבביאות אסורות מוסיף כח וחיות בקליפה טמאה ביותר, עד שאינו יכול להעלות משם החיות בתשובה:
הגה"ה (מפני שנקלטה ביסוד דנוקבא דקליפה, המקבלת וקולטת החיות מהקדושה. משא"כ בזרע לבטלה, שאין שם בחי' נוקבא דקליפה. רק שכחותיה וחיילותיה מלבישים לחיות שבטפות. כידוע לי"ח):
אלא אם כן, יעשה תשובה מאהבה רבה כל כך, עד שזדונות נעשו לו כזכיות.
ובזה יובן מאמר רז"ל: "איזהו מעוות שלא יוכל לתקון? זה שבא על הערוה, והוליד ממזר".
שאז, גם אם יעשה תשובה גדולה כל כך, אי אפשר לו להעלות החיות לקדושה. מאחר שכבר ירדה לעולם הזה ונתלבשה בגוף בשר ודם:
Chapter 7 with Yakov