פרק יז

ובזה^[1] יובן מ"ש: "כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו". דלכאורה הוא: "בלבבך" נגד החוש שלנו? [והתורה היא נצחית^[2]] שאין קרוב מאד הדבר להפך לבו מתאוות עוה"ז לאהבת ה' באמת.

וכמ"ש בגמרא: "אטו יראה מילתא זוטרתי היא?" וכל שכן אהבה? 

וגם, אמרו רז"ל: דצדיקים דוקא לבם ברשותם?

אלא ד"לעשותו" ר"ל, האהבה המביאה לידי עשיית המצות בלבד, שהיא רעותא דלבא שבתעלומות לב, גם כי אינה בהתגלות לבו כרשפי אש.

ודבר זה קרוב מאד, ונקל לכל אדם אשר יש לו מוח בקדקדו. כי מוחו ברשותו, ויכול להתבונן בו ככל אשר יחפוץ. 

וכשיתבונן בו בגדולת א"ס ב"ה, ממילא יוליד במוחו, על כל פנים, האהבה לה', לדבקה בו בקיום מצותיו ותורתו.

וזה כל האדם. כי: "היום לעשותם" כתיב - ש"היום", הוא עולם המעשה דוקא. "ולמחר כו'", כמ"ש במ"א.

והמוח שליט, בטבעו ותולדתו, על חלל השמאלי שבלב, ועל פיו, ועל כל האברים, שהם כלי המעשה.

אם לא מי שהוא רשע באמת. כמארז"ל: שהרשעים הם ברשות לבם, ואין לבם ברשותם כלל. וזה עונש על גודל ועוצם עונם.

ולא דברה תורה במתים אלו, שבחייהם קרוים מתים - כי באמת אי אפשר לרשעים להתחיל לעבוד ה', בלי שיעשו תשובה על העבר תחלה לשבר הקליפות, שהם מסך מבדיל ומחיצה של ברזל המפסקת בינם לאביהם שבשמים, ע"י שבירת לבו ומרירת נפשו על חטאיו.

כמ"ש בזהר על פסוק: "זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר וגו'" - שע"י לב נשבר, נשברה רוח הטומאה דס"א.

[ע"ש פ' פינחס ד' ר"מ, ופ' ויקרא ד' ח', וד' ה' ע"א, ובפי' הרמ"ז שם]

והיא^[3] בחינת תשובה תתאה, להעלות ה' תתאה^[4], להקימה מנפילתה, שנפלה אל החיצונים. שהוא סוד גלות השכינה.

כמאמר רבותינו זכרונם לברכה: "גלו לאדום, שכינה עמהם". דהיינו כשהאדם עושה מעשה אדום.

מוריד וממשיך לשם: בחינת וניצוץ אלהות המחיה את נפש רוח נשמה שלו המלובשים בו.

בנפש הבהמית מהקליפה, שבלבו שבחלל השמאלי, המולכת בו בעודו רשע, ומושלת בעיר קטנה שלו. ונפש רוח נשמה כבושים בגולה אצלה.

וכשנשבר לבו בקרבו, ונשברה רוח הטומאה וסטרא אחרא, ויתפרדו כו', היא קמה מנפילתה וגם נצבה. כמו שכתוב במקום אחר: