וזהו שכתוב: "כי קרוב אליך הדבר מאד וגו'".
שבכל עת ובכל שעה בידו של אדם וברשותו הוא להעביר רוח שטות והשכחה מקרבו, ולזכור ולעורר אהבתו לה' אחד, המסותרת בודאי בלבבו בלי שום ספק.
וז"ש: ובלבבך.
ונכלל בה גם דחילו.
דהיינו, שלא ליפרד בשום אופן מיחודו ואחדותו יתברך, אפי' במסירת נפש ממש, בלי שום טעם ושכל מושג אלא בטבע אלהי.
וכ"ש בשבירת התאוות, הקלה מיסורי מיתה, שקרוב אליו הדבר יותר לכבוש היצר.
הן בבחי' סור מרע: אפי' מעבירה קלה של דברי סופרים, שלא לעבור על רצונו ית'. מאחר שנפרד בה מיחודו ואחדותו, כמו בע"ז ממש, בשעת מעשה.
והרי גם בע"ז יכול לעשות תשובה אח"כ.
ואף שהאומר אחטא ואשוב אין מספיקין כו' היינו שאין מחזיקים ידו להיות לו שעת הכושר לעשות תשובה אבל אם דחק השעה ועשה תשובה אין לך דבר שעומד בפני התשובה. ואעפ"כ כל איש ישראל מוכן ומזומן למסור נפשו על קדושת ה' שלא להשתחוות לע"ז אפי' לפי שעה ולעשות תשובה אח"כ והיינו מפני אור ה' המלובש בנפשם כנ"ל שאינו בבחי' זמן ושעה כלל אלא למעלה מהזמן ושליט ומושל עליו כנודע.
והן בבחי' ועשה טוב.
להתגבר כארי, בגבורה ואומץ הלב, נגד היצר.
המכביד את גופו, ומפיל עליו עצלה, מבחינת יסוד העפר, שבנפש הבהמית.
מלהטריח גופו בזריזות, בכל מיני טורח, ועבודת משא, בעבודת ה'.
שיש בה טורח ועמל.
כגון, לעמול בתורה בעיון, ובפה, "לא פסיק פומיה מגירסא".
וכמארז"ל, "לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה, כשור לעול, וכחמור למשאוי".
וכן לתפלה בכונה, בכל כחו ממש.
וכן בעבודת ה' שהוא בדבר שבממון, כמו עבודת הצדקה.
וכיוצא באלו.
ממלחמות היצר ותחבולותיו, לקרר נפש האדם, שלא להפקיר ממונו ובריאות גופו.
שלעמוד נגדו ולכבשו, "קרוב מאד" אל האדם.
כשישים אל לבו, שלנצח היצר בכל זה, ויותר מזה, ולעשות הפכו ממש.
קל מאד, מיסורי מיתה, ה' ישמרנו.
ויסורי מיתה, ה' ישמרנו, היה מקבל באהבה וברצון.
שלא ליפרד מיחודו ואחדותו ית', אפי' לפי שעה, להשתחות לעבודה זרה חס ושלום.
וכל שכן, שיש לו לקבל באהבה וברצון, כדי לדבקה בו לעולם ועד.
דהיינו, כשיעשה רצונו יתברך בעבודה זו, יתגלה בה פנימית רצון העליון, בבחינת פנים וגילוי רב, ולא בהסתר כלל.
וכשאין שום הסתר פנים ברצון העליון, אזי אין דבר נפרד כלל וכלל, להיות יש ודבר בפני עצמו.
ולזאת, תהיינה נפשו האלהית, והחיונית, ולבושיהן כולן, מיוחדות בתכלית היחוד, ברצון העליון, ואור אין סוף ברוך הוא כנ"ל.
ויחוד זה למעלה, הוא נצחי לעולם ועד.
כי הוא ית' ורצונו למעלה מהזמן.
וכן גילוי רצונו שבדבורו, שהיא התורה, הוא נצחי.
וכמו שכתוב "ודבר אלהינו יקום לעולם".
"ודבריו חיים וקיימים כו'".
"ולא יחליף ולא ימיר דתו לעולמים כו'".
אלא שלמטה, הוא תחת הזמן, ובאותה שעה לבדה, שעוסק בה בתורה או במצוה.
כי אח"כ, אם עוסק בדבר אחר, נפרד מהיחוד העליון למטה.
והיינו כשעוסק בדברים בטלים לגמרי, שאין בהם צורך כלל לעבודת ה'.
ואעפ"כ, כשחוזר ושב לעבודת ה' אח"כ, לתורה ולתפלה, ומבקש מחילה מה', על שהיה אפשר לו לעסוק אז בתורה ולא עסק - ה' יסלח לו.
כמארז"ל: "עבר על מצות עשה ושב לא זז משם עד שמוחלין לו".
ולזה תקנו ברכת "סלח לנו", שלש פעמים בכל יום, על עון ביטול תורה, שאין אדם ניצול ממנו בכל יום.
וכמו התמיד שהיה מכפר על מצות עשה.
ואין זה "אחטא ואשוב", אא"כ שבשעת החטא ממש הוא סומך על התשובה ולכך חוטא, כמ"ש במ"א:
ובזה יובן, למה צוה משה רבינו ע"ה במשנה תורה, לדור שנכנסו לארץ, לקרות ק"ש פעמים בכל יום, לקבל עליו מלכות שמים במסירת נפש.
והלא הבטיח להם, "פחדכם ומוראכם יתן ה' וגו'"?
אלא משום שקיום התורה ומצותיה, תלוי בזה שיזכור תמיד ענין מסירת נפשו לה' על יחודו, שיהיה קבוע בלבו תמיד ממש יומם ולילה, לא ימיש מזכרונו, כי בזה יוכל לעמוד נגד יצרו לנצחו תמיד בכל עת ובכל שעה כנ"ל: