פרק כז
ואם העצבות אינה מדאגת עונות, אלא מהרהורים רעים ותאוות רעות שנופלות במחשבתו.
הנה, אם נופלות לו שלא בשעת העבודה אלא בעת עסקו בעסקיו ודרך ארץ וכהאי גוונא.
אדרבה, יש לו לשמוח בחלקו, שאף שנופלות לו במחשבתו, הוא מסיח דעתו מהן. לקיים מה שנאמר: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם".
ואין הכתוב מדבר בצדיקים לקראם "זונים" ח"ו, אלא בבינונים כיוצא בו, שנופלים לו הרהורי ניאוף במחשבתו, בין בהיתר כו'.
וכשמסיח דעתו, מקיים לאו זה. ואמרו רז"ל: "ישב ולא עבר עבירה - נותנים לו שכר כאלו עשה מצוה".
ועל כן צריך לשמוח בקיום הלאו כמו בקיום מצות עשה ממש.
ואדרבה. העצבות היא מגסות הרוח.
- שאינו מכיר מקומו, ועל כן ירע לבבו על שאינו במדרגת צדיק. שלצדיקים בודאי אין נופלים להם הרהורי שטות כאלו. -
כי אילו היה מכיר מקומו שהוא רחוק מאד ממדרגת צדיק, והלואי היה בינוני ולא רשע כל ימיו, אפי' שעה אחת!
הרי זאת היא מדת הבינונים ועבודתם, לכבוש היצר וההרהור העולה מהלב למוח, ולהסיח דעתו לגמרי ממנו ולדחותו בשתי ידים, כנ"ל.
ובכל דחיה ודחיה שמדחהו ממחשבתו, אתכפיא ס"א לתתא, ובאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא, ואתכפיא ס"א דלעילא, המגביה עצמה כנשר.
לקיים מ"ש: "אם תגביה כנשר וגו' משם אורידך נאם ה'".
וכמו שהפליג בזהר פ' תרומה [דף קכח] בגודל נחת רוח לפניו ית': "כד אתכפיא ס"א לתתא, דאסתלק יקרא דקב"ה לעילא על כולא, יתיר משבח' אחרא. ואסתלקות' דא יתיר מכולא וכו'".
ולכן אל יפול לב אדם עליו, ולא ירע לבבו מאד. גם אם יהיה כן כל ימיו במלחמה זו. כי אולי לכך נברא, וזאת עבודתו לאכפיא לס"א תמיד.
ועל זה אמר איוב: "בראת רשעים". ולא שיהיו רשעים באמת ח"ו, אלא שיגיע אליהם כמעשה הרשעים, במחשבתם והרהורם לבד.
והם יהיו נלחמים תמיד, להסיח דעתם מהם, כדי לאכפי' לס"א. ולא יוכלו לבטלה מכל וכל. כי זה נעשה ע"י צדיקים.
ושני מיני נחת רוח לפניו ית' למעלה.
א'. מביטול הס"א לגמרי, ואתהפכא ממרירו למתקא ומחשוכא לנהורא ע"י הצדיקים.
והשנית. כד אתכפיא הס"א, בעודה בתקפה וגבורתה, ומגביה עצמה כנשר, ומשם מורידה ה', באתערותא דלתתא ע"י הבינונים.
וז"ש הכתוב: "ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי".
"מטעמים" לשון רבים. שני מיני נחת רוח.
והוא מאמר השכינה לבניה כללות ישראל, כדפי' בתיקונים.
וכמו שבמטעמים גשמיים ד"מ יש שני מיני מעדנים.
אחד: ממאכלים ערבים ומתוקים.
והשני: מדברים חריפים או חמוצים, רק שהם מתובלים ומתוקנים היטב, עד שנעשו מעדנים להשיב הנפש.
וז"ש הכתוב: "כל פעל ה' למענהו, וגם רשע ליום רעה".
פי', שישוב מרשעו, ויעשה הרע שלו יום ואור למעלה. כד אתכפיא ס"א, ואסתלק יקרא דקב"ה לעילא.
ולא עוד, אלא אפי' בדברים המותרים לגמרי, כל מה שהאדם זובח יצרו אפי' שעה קלה, ומתכוין לאכפיא לס"א שבחלל השמאלי.
כגון שחפץ לאכול, ומאחר סעודתו עד לאחר שעה או פחות, ועוסק בתורה באותה שעה.
כדאיתא בגמ': "שעה רביעית מאכל כל אדם, שעה ששית מאכל ת"ח".
והיו מרעיבים עצמם שתי שעות לכוונה זו, אף שגם אחר הסעודה היו לומדים כל היום.
וכן אם בולם פיו מלדבר דברים שלבו מתאוה מאד לדברם מענייני העולם.
וכן בהרהורי מחשבתו, אפי' במעט מזעיר דאתכפיא ס"א לתתא, אסתלק יקרא דקב"ה וקדושתו לעילא הרבה.
ומקדושה זו, נמשכת קדושה עליונה על האדם למטה, לסייעו סיוע רב ועצום לעבודתו ית'.
וז"ש רז"ל: "אדם מקדש עצמו מעט למטה מקדשין אותו הרבה מלמעלה".
לבד מה שמקיים מצות עשה של תורה: "והתקדשתם וכו'" כשמקדש עצמו במותר לו.
ופי': "והתקדשתם", שתעשו עצמכם קדושים.
כלומר: אף שבאמת אינו קדוש ומובדל מס"א, כי היא בתקפה ובגבורתה כתולדתה בחלל השמאלי, רק שכובש יצרו ומקדש עצמו.
"והייתם קדושים", כלומר סופו להיות קדוש ומובדל באמת מהס"א. ע"י שמקדשים אותו הרבה מלמעלה, ומסייעים אותו לגרשה מלבו מעט מעט: