פרק לד
והנה מודעת זאת, שהאבות הן הן המרכבה.
שכל ימיהם לעולם, לא הפסיקו אפי' שעה אחת מלקשר דעתם ונשמתם לרבון העולמים בביטול הנ"ל, ליחודו ית'.
ואחריהם כל הנביאים, כל אחד לפי מדרגת נשמתו והשגתו.
ומדרגת משרע"ה היא העולה על כולנה[1], שאמרו עליו, "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה".
ומעין זה זכו ישראל במעמד הר סיני, רק שלא יכלו לסבול.
כמאמר רז"ל ש"על כל דיבור פרחה נשמתן כו'", שהוא ענין ביטול במציאות הנ"ל.
לכן מיד אמר להם לעשות לו משכן ובו קדשי הקדשים להשראת שכינתו, שהוא גילוי יחודו ית', כמ"ש לקמן.
ומשחרב בהמ"ק אין להקב"ה בעולמו משכן ומכון לשבתו הוא יחודו ית' אלא ארבע אמות של הלכה, שהוא רצונו ית' וחכמתו המלובשים בהלכות הערוכות לפנינו.
ולכן אחר שיעמיק האדם מחשבתו בענין ביטול הנ"ל כפי יכלתו, זאת ישיב אל לבו:
כי מהיות קטן שכלי ושרש נשמתי, מהכיל, להיות מרכבה ומשכן ליחודו ית', באמת לאמיתו, מאחר דלית מחשבה דילי תפיסא ומשגת בו ית' כלל וכלל, שום השגה בעולם, ולא שמץ מנהו מהשגת האבו' והנביאים.
אי לזאת, אעשה לו משכן ומכון לשבתו, הוא העסק בת"ת כפי הפנאי שלי בקביעות עתים ביום ובלילה כדת הניתנה לכל אחד ואחד בהלכות תלמוד תורה.
וכמאמר רז"ל אפי' פרק אחד שחרית כו'.
ובזה ישמח לבו ויגיל ויתן הודאה על חלקו, בשמחה ובטוב לבב, על שזכה להיות אושפזיכן לגבורה פעמים בכל יום, כפי העת והפנאי שלו, כמסת ידו אשר הרחיב ה' לו:
ואם ירחיב ה' לו עוד - אזי "טהור ידים יוסיף אומץ[2]" ומחשבה טובה כו'[3].[4]
וגם שאר היום כולו שעוסק במשא ומתן יהיה מכון לשבתו ית', בנתינת הצדקה שיתן מיגיעו, שהיא ממדותיו של הקב"ה מה הוא רחום וכו'.
וכמ"ש בתיקונים, "חסד דרועא ימינא".
ואף שאינו נותן אלא חומש, הרי החומש מעלה עמו כל הארבע ידות לה', להיות מכון לשבתו ית'.
כנודע מאמר רז"ל שמצות צדקה שקולה כנגד כל הקרבנות, ובקרבנות היה כל החי עולה לה' ע"י בהמה אחת. וכל הצומח ע"י עשרון סלת אחד בלול בשמן כו'.
ומלבד זה, הרי בשעת התורה והתפלה עולה לה' כל מה שאכל ושתה ונהנה מארבע הידות לבריאות גופו, כמ"ש לקמן.
והנה בכל פרטי מיני שמחות הנפש הנ"ל, אין מהן מניעה להיות נבזה בעיניו נמאס ולב נשבר ורוח נמוכה, בשעת השמחה ממש.
מאחר כי היותו נבזה בעיניו וכו' הוא מצד הגוף ונפש הבהמית, והיותו בשמחה הוא מצד נפש האלהית, וניצוץ אלהות המלובש בה להחיותה כנ"ל [בפ' ל"א].
וכה"ג איתא בזהר, "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא, וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא":