פרק לז
והנה תכלית השלימות הזה של ימות המשיח ותחיית המתים, שהוא גילוי אור א"ס ב"ה בעוה"ז הגשמי, תלוי במעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות.
כי הגורם שכר המצוה, היא המצוה בעצמה. כי בעשייתה ממשיך האדם גילוי אור א"ס ב"ה מלמעלה למטה, להתלבש בגשמיות עוה"ז. בדבר שהיה תחלה תחת ממשלת קליפת נוגה ומקבל חיותה ממנה, שהם כל דברים הטהורים ומותרים שנעשית בהם המצוה מעשיית. כגון קלף התפילין ומזוזה וספר תורה. וכמאמר רז"ל: לא הוכשר למלאכת שמים אלא טהורים ומותרים בפיך. וכן אתרוג שאינו ערלה:
הגהה (שהערלה היא משלש קליפות הטמאות לגמרי, שאין להם עליה לעולם. כמ"ש בע"ח. וכן כל מצוה הבאה בעבירה ח"ו):
ומעות הצדקה שאינן גזל, וכיוצא בהם.
ועכשיו שמקיים בהם מצות ה' ורצונו, הרי החיות שבהם עולה ומתבטל ונכלל באור א"ס ב"ה, שהוא רצונו ית' המלובש בהם. מאחר שאין שם בחי' הסתר פנים כלל, להסתיר אורו ית'.
וכן כח נפש החיונית הבהמית שבאברי גוף האדם המקיים המצוה, הוא מתלבש ג"כ בעשיה זו, ועולה מהקליפה ונכלל בקדושת המצוה, שהיא רצונו ית', ובטל באור א"ס ב"ה.
וגם במצות תלמוד תורה וק"ש ותפלה וכיוצא בהן, אף שאינן בעשיה גשמית ממש שתחת ממשלת קליפת נוגה - מ"מ הא קיימא לן דהרהור לאו כדבור דמי, ואינו יוצא ידי חובתו עד שיוציא בשפתיו. וקיימא לן: דעקימת שפתיו הוי מעשה.
כי אי אפשר לנפש האלהית לבטא בשפתיים ופה ולשון ושיניים הגשמיים כי אם ע"י נפש החיונית הבהמית המלובשת באברי הגוף ממש. וכל מה שמדבר בכח גדול יותר, הוא מכניס ומלביש יותר כחות מנפש החיונית בדיבורים אלו.
וז"ש הכתוב: כל עצמותי תאמרנה וגו'. וז"ש רז"ל: אם ערוכה בכל רמ"ח איברים משתמרת, ואם לאו אינה משתמרת. כי השכחה היא מקליפת הגוף ונפש החיונית הבהמית, שהן מקליפת נוגה, הנכללת לפעמים בקדושה. והיינו כשמתיש כחן ומכניס כל כחן בקדושת התורה או התפלה:
זאת ועוד אחרת, שכח נפש החיונית המתלבשת באותיות הדבור בת"ת או תפלה וכיוצא בהן או מצות מעשיות, הרי כל גידולו וחיותו[1] מהדם שהוא מקליפת נוגה ממש - שהן כל אוכלין ומשקין שאכל ושתה ונעשו דם, שהיו[2] תחת ממשלתה וינקו חיותם ממנה.
ועתה היא[3] מתהפכת מרע לטוב ונכללת בקדושה ע"י כח נפש החיונית הגדל ממנה שנתלבש באותיות אלו או בעשיה זו, אשר הן הן פנימיות רצונו ית' בלי שום הסתר פנים.
וחיותן[4] נכלל ג"כ באור א"ס ב"ה שהוא רצונו ית'. ובחיותן[5] נכלל ועולה ג"כ כח[6] נפש החיונית. וע"י זה[7] תעלה ג"כ כללות קליפת נוגה, שהיא כללות החיות של עוה"ז הגשמי והחומרי.
כאשר כל הנשמה ונפש האלהית שבכל ישראל, המתחלקת בפרטות לששים רבוא, תקיים כל נפש פרטית כל תרי"ג מצות התורה:
שס"ה ל"ת - להפריד שס"ה גידים של דם נפש החיונית שבגוף, שלא יינקו ויקבלו חיות בעבירה זו מאחת משלש קליפות הטמאות לגמרי, שמהן נשפעים שס"ה לא תעשה דאורייתא וענפיהן שהן מדרבנן. ושוב לא תוכל נפש החיונית לעלות אל ה' אם נטמאה בטומאת השלש קליפות הטמאות שאין להן עליה לעולם כ"א ביטול והעברה לגמרי. כמ"ש: "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ".
ורמ"ח מצות עשה - להמשיך אור א"ס ב"ה למטה, להעלות לו ולקשר ולייחד בו כללות הנפש החיונית שברמ"ח אברי הגוף ביחוד גמור להיות לאחדים ממש, כמו שעלה ברצונו ית' להיות לו דירה בתחתונים, והם לו למרכבה כמו האבות.
ומאחר שכללות נפש החיונית שבכללות ישראל תהיה מרכבה קדושה לה', אזי גם כללות החיות של עוה"ז, שהיא קליפת נוגה עכשיו, תצא אז מטומאתה וחלאתה ותעלה לקדושה. להיות מרכבה לה', בהתגלות כבודו. וראו כל בשר יחדיו. ויופיע עליהם בהדר גאון עוזו. וימלא כבוד ה' את כל הארץ.
וישראל יראו עין בעין כבמתן תורה, דכתיב: "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו".
ועל ידי זה יתבלעו ויתבטלו לגמרי כל השלש קליפות הטמאות.
כי יניקתן וחיותן מהקדושה עכשיו היא ע"י קליפת נוגה הממוצעת ביניהן.
ונמצא, כי כל תכלית של ימות המשיח ותחיית המתים, שהוא גילוי כבודו ואלהותו ית' ולהעביר רוח הטומאה מן הארץ, תלוי בהמשכת אלהותו ואור א"ס ב"ה לנפש החיונית שבכללות ישראל.
בכל רמ"ח אבריה, ע"י קיומה כל רמ"ח מצות עשה.
ולהעביר רוח הטומאה ממנה, בשמירתה כל שס"ה מצות ל"ת, שלא יינקו ממנה שס"ה גידיה.
כי כללות ישראל, שהם ששים רבוא נשמות פרטיות, הם כללות החיות של כללות העולם, כי בשבילם נברא.
וכל פרט מהם, הוא כולל ושייך לו החיות של חלק אחד מששים רבוא מכללות העולם, התלוי בנפשו החיונית להעלותו לה', בעלייתה.
דהיינו במה שמשתמש מעוה"ז לצורך גופו ונפשו החיונית לעבודת ה', כגון אכילה ושתיה ודומיהם. ודירה וכל כלי תשמישיו.
אלא שששים רבוא נשמות פרטיות אלו הן שרשים, וכל שרש מתחלק לששים רבוא ניצוצות, שכל ניצוץ הוא נשמה אחת.
וכן בנפש ורוח בכל עולם מארבע עולמות: אצילות בריאה יצירה עשיה.
וכל ניצוץ לא ירד לעוה"ז - אף שהיא ירידה גדולה ובחי' גלות ממש.
כי גם שיהיה צדיק גמור עובד ה' ביראה ואהבה רבה בתענוגים, לא יגיע למעלות דביקותו בה' בדחילו ורחימו בטרם ירידתו לעוה"ז החומרי, לא מינה ולא מקצתה. ואין ערך ודמיון ביניהם כלל כנודע לכל משכיל שהגוף אינו יכול לסבול כו' -
אלא ירידתו לעולם הזה להתלבש בגוף ונפש החיונית - הוא כדי לתקנם בלבד ולהפרידם מהרע של שלש קליפות הטמאות, על ידי שמירת שס"ה לא תעשה וענפיהן.
ולהעלות נפשו החיונית עם חלקה השייך לה מכללות עוה"ז, ולקשרם ולייחדם באור א"ס ב"ה אשר ימשיך בהם, ע"י קיומו כל רמ"ח מצות עשה בנפשו החיונית, שהיא היא המקיימת כל מצות מעשיות כנ"ל.
וכמ"ש [בע"ח שער כ"ו]: כי הנשמה עצמה אינה צריכה תיקון כלל כו', ולא הוצרכה להתלבש בעוה"ז וכו' רק להמשיך אור לתקנם כו'. והוא ממש דוגמת סוד גלות השכינה לברר ניצוצין וכו'.
ובזה יובן מה שהפליגו רז"ל במאד מאד במעלת הצדקה ואמרו: "ששקולה כנגד כל המצות". ובכל תלמוד ירושלמי היא נק' בשם מצוה סתם, כי כך היה הרגל הלשון לקרוא צדקה בשם מצוה סתם - מפני שהיא עיקר המצות מעשיות ועולה על כולנה.
שכולן הן רק להעלות נפש החיונית לה', שהיא היא המקיימת אותן ומתלבשת בהן, ליכלל באור א"ס ב"ה המלובש בהן, ואין לך מצוה שנפש החיונית מתלבשת בה כל כך כבמצות הצדקה.
שבכל המצות אין מתלבש בהן רק כח א' מנפש החיונית בשעת מעשה המצוה לבד. אבל בצדקה שאדם נותן מיגיע כפיו, הרי כל כח נפשו החיונית מלובש בעשיית מלאכתו או עסק אחר שנשתכר בו מעות אלו, וכשנותנן לצדקה, הרי כל נפשו החיונית עולה לה'.
וגם מי שאינו נהנה מיגיעו - מ"מ הואיל ובמעות אלו היה יכול לקנות חיי נפשו החיונית, הרי נותן חיי נפשו לה'.
ולכן אמרו רז"ל: שמקרבת את הגאולה - לפי שבצדקה אחת מעלה הרבה מנפש החיונית, מה שלא היה יכול להעלות ממנה כל כך כחות ובחי' בכמה מצות מעשיות אחרות.
ומ"ש רז"ל: שת"ת כנגד כולם - היינו מפני שת"ת היא בדבור ומחשבה שהם לבושים הפנימי' של נפש החיונית.
וגם מהותן ועצמותן של בחי' חב"ד מקליפת נוגה שבנפש החיונית נכללות בקדושה ממש, כשעוסק בתורה בעיון ושכל.
ואף שמהותן ועצמותן של המדות חג"ת כו' לא יכלו להם הבינונים להפכם לקדושה - היינו משום שהרע חזק יותר במדות מבחב"ד, מפני יניקתן שם מהקדושה יותר כידוע לי"ח:
זאת ועוד אחרת והיא העולה על כולנה במעלת עסק ת"ת על כל המצות, ע"פ מ"ש לעיל בשם התיקוני': דרמ"ח פיקודין הן רמ"ח אברי' דמלכא.
וכמו באדם התחתון ד"מ אין ערוך ודמיון כלל בין החיות שברמ"ח איבריו לגבי החיות שבמוחין, שהוא השכל המתחלק לג' בחי' חב"ד.
ככה ממש ד"מ, להבדיל ברבבות הבדלות לאין קץ, בהארת אור א"ס ב"ה המתלבשות במצות מעשיות לגבי הארת אור א"ס שבבחי' חב"ד שבחכמת התורה, איש איש כפי שכלו והשגתו.
ואף שאינו משיג אלא בגשמיות - הרי התורה נמשלה למים שיורדים ממקום גבוה כו', כמ"ש לעיל.
ואף על פי כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה, "לא המדרש עיקר, אלא המעשה". "והיום לעשותם" כתיב. ומבטלין תלמוד תורה לקיום מצוה מעשיית, כשאי אפשר לעשותה על ידי אחרים - משום, כי זה כל האדם, ותכלית בריאתו, וירידתו לעולם הזה. להיות לו יתברך דירה בתחתונים דוקא. לאהפכא חשוכא לנהורא. ו"ימלא כבוד ה' את כל הארץ" הגשמית דייקא. "וראו כל בשר יחדיו", כנזכר לעיל.
מה שאין כן כשאפשר לעשותה על ידי אחרים, אין מבטלין תלמוד תורה, אף שכל התורה, אינה אלא פירוש המצות מעשיות.
והיינו, משום שהיא בחינת חכמה בינה דעת של אין סוף ברוך הוא. ובעסקו בה, ממשיך עליו אור אין סוף ברוך הוא, ביתר שאת, והארה גדולה לאין קץ, מהארה והמשכה על ידי פקודין. שהן אברים דמלכא.
וזהו שאמר רב ששת: "חדאי נפשאי, לך קראי, לך תנאי". כמו שכתוב במקום אחר באריכות:
והנה, המשכה והארה זו
- שהאדם ממשיך ומאיר מהארת אור אין סוף ברוך הוא על נפשו ועל נפשות כל ישראל[8], היא השכינה[9], כנסת ישראל[10] מקור כל נשמות ישראל כמו שכתוב לקמן[11], ע"י עסק התורה -
נקראת בלשון קריאה: "קורא בתורה".
פירוש שעל ידי עסק התורה קורא להקדוש ברוך הוא לבוא אליו, כביכול, כאדם הקורא לחבירו שיבא אליו. וכבן קטן הקורא לאביו לבא אליו להיות עמו בצווותא חדא ולא ליפרד ממנו ולישאר יחידי חס ושלום.
וזהו שכתוב: "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת" - ואין אמת אלא תורה. דהיינו שקורא להקדוש ברוך על ידי התורה דוקא, לאפוקי מי שקורא אותו שלא על ידי עסק התורה אלא צועק כך: "אבא אבא". וכמו שקובל עליו הנביא: "ואין קורא בשמך כו'". וכמו שכתוב במקום אחר.
ומזה יתבונן המשכיל להמשיך עליו יראה גדולה בשעת עסק התורה, כמו שנתבאר לעיל [פ' כ"ג]: