ואולם כל הנזכר לעיל הוא לגמר הכפרה ומירוק הנפש לה' אחר התשובה.
כמו שכתוב לעיל מהגמרא פרק קמא דזבחים, דעולה דורון היא לאחר שריצה הפרקליט וכו'.
אמנם התחלת מצות התשובה ועיקרה, לשוב עד ה' באמת ובלב שלם.
ההכרח לבאר היטב בהרחבת הביאור.
בהקדים מה שכתוב בזוהר הקדוש, בביאור מלת תשובה על דרך הסוד.
תשוב ה'.
ה' תתאה, תשובה תתאה.
ה' עילאה, תשובה עילאה.
וגם מה שכתוב בזוהר הקדוש בקצת מקומות, שאין תשובה מועלת לפוגם בריתו ומוציא זרע לבטלה.
והוא דבר תמוה מאד, שאין לך דבר עומד בפני התשובה, ואפי' עבודה זרה וגילוי עריות וכו'?
ופי' בראשית חכמה, שכונת הזהר שאין מועלת תשובה תתאה, כי אם תשובה עילאה וכו'.
הנה להבין זאת מעט מזעיר, צריך להקדים מה שמבואר מהכתוב ומדברי רבותינו זכרונם זכרונם לברכה, ענין הכרת ומיתה בידי שמים.
כשעבר עבירה שחייבים עליה כרת, היה מת ממש קודם חמשים שנה.
ובמיתה בידי שמים, מת ממש קודם ששים שנה, כחנניה בן עזור הנביא בירמיה.
(ולפעמים גם במיתה בידי שמים נפרעין לאלתר כמו שמצינו בער ואונן)
והרי נמצאו בכל דור כמה וכמה חייבי כריתות ומיתות והאריכו ימיהם (ושניהם) [ושנותיהם] בנעימים?
אך הענין יובן, עפ"י מ"ש: "כי חלק ה' עמו וכו'", חלק משם הוי' ב"ה.
כדכתיב: "ויפח באפיו נשמת חיים" - ומאן דנפח, מתוכו נפח וכו'.
ואף שאין לו דמות הגוף וכו' ח"ו?
אך דברה תורה כלשון בנ"א.
כי כמו שיש הפרש והבדל גדול באדם התחתון עד"מ בין ההבל שיוצא מפיו בדיבורו להבל היוצא ע"י נפיחה.
שביוצא בדיבורו מלובש בו כח וחיות מעט מזעיר, והוא בחי' חיצוניות מנפש החיה שבקרבו.
אבל ביוצא בכח הנופח דמתוכו נפח מלובש בו כח וחיות פנימי' מבחי' הנפש החיה וכו'.
ככה ממש, על דרך משל המבדיל הבדלות לאין קץ.
יש הפרש עצום מאד למעלה בין כל צבא השמים, ואפילו המלאכים, שנבראו מאין ליש, וחיים וקיימים מבחינת חיצוניות החיות והשפע שמשפיע א"ס ב"ה להחיות העולמות.
ובחינה זו נקראת בשם "רוח פיו", על דרך משל.
כמ"ש: "וברוח פיו כל צבאם".
והיא בחינת חיות המלובשת באותיות שבעשרה מאמרות.
(שהן בחינת כלים והמשכות וכו', כמ"ש בלקוטי אמרים, חלק ב, פרק י"א).
ובין נשמת האדם שנמשכה תחלה מבחינת פנימית החיות והשפע שמשפיע א"ס ב"ה, כמ"ש "ויפח וכו'", ואח"כ ירדה בסתר המדרגה ג"כ ע"י בחי' האותיות שבמאמר נעשה אדם וכו' כדי להתלבש בגוף עוה"ז התחתון.
ולכן נקראו המלאכים בשם "אלקים" בכתוב.
וכמ"ש: "כי ה' אלקיכם אלקי האלקי' כו'", "הודו לאלקי האלקים כו'", "ויבאו בני האלקים להתייצב כו'".
לפי שיניקת חיותם היא מבחינת חיצוניות שהיא בחינת האותיות לבד ושם אלקים הוא בחינת חיצוניות לגבי שם הוי' ב"ה.
אבל נשמת האדם שהיא מבחי' פנימית החיות, היא חלק שם הוי' ב"ה.
כי שם הוי' מורה על פנימית החיות שהיא למעלה מעלה מבחינת האותיות.
וביאור הענין, כנודע ממאמר אליהו:
"אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין, וקרינן להון עשר ספירן, לאנהגא בהון עלמין סתימין וכו'.
אנת חכים ולא בחכמה ידיעא, אנת מבין ולא בבינה ידיעא וכו'".
וכל הי' ספירות, נכללות ונרמזות בשם הוי' ב"ה.
כי היו"ד שהיא בחי' נקודה לבד, מרמזת לחכמתו ית', שהיא בבחי' העלם והסתר, קודם שבאה לבחי' התפשטות וגילוי ההשגה וההבנה.
(והקוץ שעל היו"ד, רומז לבחי' רצון העליון ב"ה, שלמעלה מעלה ממדרגת בחי' חכמה עילאה, כנודע).
ואחר שבאה לבחי' התפשטות וגילוי ההשגה וההבנה לעלמין סתימין, נכללת ונרמזת באות ה"א.
שיש לה בחי' התפשטות לרוחב, המורה ומרמז על הרחבת הביאור וההבנה, וגם לאורך, המורה על בחי' ההמשכה וההשפעה מלמעלה למטה לעלמין סתימין.
ואח"כ, כשנמשכת המשכה והשפעה זו יותר למטה לעלמין דאתגליין - וכמו האדם שרוצה לגלות חכמתו לאחרים ע"י דיבורו על דרך משל - נכללת ונרמזת המשכה זו באותיות ו"ה.
כי הוי"ו מורה על ההמשכה מלמעלה למטה.
וגם המשכה זו היא ע"י מדת חסדו וטובו ושאר מדותיו הקדושות הנכללות בדרך כלל במספר שש שבפסוק "לך ה' הגדולה וכו'" עד "לך ה' הממלכה וכו'" ולא עד בכלל.
כי מדת מלכותו ית' נק' בשם דבר ה'.
כמ"ש "באשר דבר מלך שלטון".
ונכללת ונרמזת באות ה"א אחרונה של שם הוי'.
כי פנימי' ומקור הדיבור הוא ההבל העולה מן הלב ומתחלק לה' מוצאות הפה אחה"ע מהגרון וכו'.
וגם הברת הה"א היא בחי' הבל לבד כמ"ש אתא קלילא דלית בה מששא.
ואף שאין לו דמות הגוף ח"ו?
אך דברה תורה כלשון בני אדם.
בשגם שגם דבר ה' כ"ב אותיות המתחלקות לה' חלקי המוצאות ובהן נברא כל היצור.
(וכמ"ש בלק"א ח"ב פי"א, ביאור ענין אותיות אלו).
וככה ממש, על דרך משל המבדיל הבדלות לאין קץ, בנשמת האדם, שהיא בחי' נפש האלקי', דמתוכיה נפח.
יש בה בחי' שכל הנעלם, המרומז באות יו"ד.
שבכחו לצאת אל הגילוי, להבין ולהשכיל באמתתו ית' ובגדולתו וכו', כל חד וחד לפום שיעורא דילי', לפי רוחב שכלו ובינתו.
וכפי אשר מעמיק שכלו ומרחיב דעתו ובינתו להתבונן בגדולתו ית'.
אזי מרומזת בינתו באות ה"א.
שיש לה רוחב וגם אורך, המורה ההמשכה מלמעלה למטה, להוליד מבינתו והתבוננותו בגדולת ה', אהבה ויראה ותולדותיהן במוחו ותעלומות לבו, ואח"כ בבחי' התגלות לבו.
ומזה נמשכה עבודה האמיתית בעסק התורה והמצות בקול ודבור או מעשה, הן אותיות וא"ו ה"א וכו'.
וגם ההתבוננות, להבין ולהשכיל באמתתו וגדולתו ית', נמשכה ג"כ מהתורה.
דאורייתא מחכמה נפקא, היא בחי' יו"ד של שם הוי' וכו':