ואמנם להיות בלבו ההכנעה, היא בחינת תשובה תתאה כנזכר לעיל, וגם השמחה בה', שתיהן ביחד.
כבר מילתא אמורה בלקוטי אמרים סוף פרק ל"ד, כמו שכתוב בזוהר הקדוש: "חדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא וכו'".
ובצירוף עוד, האמונה והבטחון. להיות נכון לבו בטוח בה': "כי חפץ חסד הוא", ו"חנון ורחום", ו"רב לסלוח" תיכף ומיד, שמבקש מחילה וסליחה מאתו ית'. ("כרוב רחמיך מחה פשעי, כבסני טהרני, וכל עוונותי מחה וכו'":). בלי שום ספק וספיק ספיקא בעולם.
וכמו שאנו מברכין בכל תפלת י"ח, תיכף שמבקשים "סלח לנו כו'", "ברוך אתה ה' חנון המרבה לסלוח". והרי "ספק ברכות להקל", משום חשש ברכה לבטלה? אלא אין כאן שום ספק כלל. מאחר שבקשנו "סלח לנו מחל לנו".
ואילו לא היינו חוזרים וחוטאים, היינו נגאלין מיד. כמו שאנו מברכין, "ברוך אתה ה' גואל ישראל".
והרי אפילו במדת בשר ודם כן. שצריך האדם למחול תיכף ומיד, שמבקשים ממנו מחילה. ולא יהא אכזרי מלמחול. ואפי' בקוטע יד חבירו. כדאי' בגמרא בסוף פרק ח' דבבא קמא. אם ביקש ממנו ג' פעמים ולא מחל לו, שוב אין צריך לבקש ממנו.
והגבעונים שביקש דוד המלך עליו השלום מהם מחילה, בעד שאול שהמית את הגבעונים, ולא רצו למחול, גזר דוד עליהם שלא יבאו בקהל ה', שהם רחמנים וכו'. כדאיתא בפרק ח' דיבמות.
ובמדת הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה, לאין קץ.
ומה שמשבחים ומברכים את ה', "חנון המרבה לסלוח".
"המרבה" דייקא.
וכמ"ש בעזרא, "ורב לסלוח".
דהיינו, שבמדת בשר ודם, אם יחטא איש לאיש, וביקש ממנו מחילה, ומחל לו.
ואחר כך חזר לסורו, קשה מאד שימחול לו שנית.
ומכל שכן, בשלישית ורביעית.
אבל במדת הקדוש ברוך הוא, אין הפרש בין פעם א' לאלף פעמים.
כי המחילה היא ממדת הרחמים, ומדותיו הקדושות אינן בבחינת גבול ותכלית, אלא בבחינת אין סוף.
כמו שכתוב, "כי לא כלו רחמיו".
ולגבי בחינת אין סוף, אין הפרש כלל, בין מספר קטן לגדול.
דכולא קמי' כלא ממש חשיב, ומשוה קטן וגדול וכו'.
ולכן, "מעביר אשמותינו בכל שנה ושנה".
וכל החטאים שמתוודים ב"על חטא" מדי שנה.
אף שחזר ועבר עליהם, חוזר ומתודה עליהם ביום הכפורים בשנה הבאה. וכן לעולם.
ובכל שנה ושנה לאו דוקא.
אלא כמו כן בכל יום ויום, ג' פעמים מברכים, "ברוך אתה השם חנון המרבה לסלוח".
וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה, "תפלה כנגד תמידין תקנוה".
ותמיד של שחר, הי' מכפר על עבירות הלילה, ותמיד של בין הערביים, על של יום.
וכן מדי יום ביום לעולם.
אלא שיום הכפורים מכפר על עבירות חמורות.
והתמיד שהוא קרבן עולה, מכפר על מצות עשה בלבד.
וכן התפלה בזמן הזה, עם התשובה כנזכר לעיל.
ואין זה "אחטא ואשוב"?
כי היינו דוקא, שבשעת החטא היה יכול לכבוש יצרו, אלא שסומך בלבו על התשובה, ולכן הואיל והתשובה גורמת לו לחטוא, "אין מספיקין וכו'".
- ואף גם זאת, "אין מספיקין" דייקא.
אבל אם דחק, ונתחזק ונתגבר על יצרו, ועשה תשובה - מקבלין תשובתו. -
אבל אנו שמבקשים בכל יום, "סלח לנו", אנו מקדימין לבקש, "והחזירנו בתשובה שלימה לפניך".
דהיינו שלא נשוב עוד לכסלה.
וכן ביום הכפורים, מבקשים "יהי רצון מלפניך, שלא אחטא עוד".
מספיקין ומספיקין!
כמאמר רבותינו זכרונם לברכה, "הבא לטהר, מסייעין אותו".
"הבא", דייקא.
מיד שבא.
ואי לזאת, גם הסליחה והמחילה היא מיד.
ומ"ש, "וחטאתי נגדי תמיד"?
אין המכוון, להיות תמיד עצב, נבזה, ח"ו.
דהא כתיב בתרי', "תשמיעני ששון ושמחה וכו', ורוח נדיבה תסמכני וכו'".
ומשום שצ"ל כל ימיו בתשובה עילאה, שהיא בשמחה רבה כנ"ל.
אלא "נגדי" דייקא.
כמו, "ואתה תתיצב מנגד". "מנגד סביב לאהל מועד יחנו", ופרש"י מרחוק.
והמכוון רק, לבלתי רום לבבו, ולהיות שפל רוח בפני כל האדם, כשיהיה לזכרון בין עיניו שחטא נגד ה'.
ואדרבה לענין השמחה, יועיל זכרון החטא ביתר שאת, בכדי לקבל בשמחה כל המאורעות המתרגשות ובאות, בין מן השמים בין ע"י הבריות, בדיבור או במעשה.
(וזו עצה טובה, להנצל מכעס, וכל מיני קפידא וכו').
וכמארז"ל, "הנעלבים, ואינן עולבין, שומעי' חרפתם, ואין משיבי', עושים מאהבה, ושמחי' ביסורי' וכו'"
וכל המעביר על מדותיו, מעבירי' לו על כל פשעיו: