פותחין בברכה, לברך ולהודות לה' כי טוב.
שמועה טובה שמעה, ותחי נפשי.
אין טוב אלא תורה.
"תורת ה' תמימה". זו השלמת כל הש"ס כולו, ברוב עיירות ומנינים מאנ"ש.
הודאה על העבר, ובקשה על העתיד.
כה יתן וכה יוסיף ה', לאמץ לבם בגבורים, מדי שנה בשנה, בגבורה של תורה.
ולהודיע לבני אדם גבורתה של תורה שבע"פ, וכחה עוז:
פירש שלמה המלך ע"ה: "חגרה בעוז מתניה כו'".[1]
מתנים הם דבר המעמיד כל הגוף, עם הראש הנצב ועומד עליהם.
והם המוליכים ומביאים אותו למחוז חפצו.
וכמו שהוא בגשמיות הגוף, כך הוא בבחינת רוחניות הנפש האלהית.
האמונה האמיתית בה' אחד אין סוף ברוך הוא:
- דאיהו ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, ולית אתר פנוי מיניה, למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית, וכן לד' סטרין, בבחינת אין סוף ממש. וכן בבחינת שנה ונפש כנודע. -
הנה אמונה זו נקרא בשם בחי' "מתנים", דבר המעמיד ומקיים את הראש, הוא השכל.
המתבונן ומעמיק דעת בגדולת אין סוף ברוך הוא, בבחינת עולם שנה נפש.
וברוב חסדו ונפלאותיו עמנו, להיות עם קרובו ולדבקה בו ממש.
כנודע ממאמר: "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי עולם הבא".
שהוא רק זיו והארה מבחינה הנקראת "שכינה" השוכן כו'. ונברא ביו"ד א' משמו יתברך כו'.
אבל תשובה ומעשים טובים, מקרבין ישראל לאביהם שבשמים ממש, למהותו ועצמותו כביכול, בחינת אין סוף ממש.
וכמו שכתוב: "הודו על ארץ ושמים, וירם קרן לעמו כו'".
"אשר קדשנו במצותיו כו'".
ו"כמים הפנים כו'", להוליד מתבונה זו דחילא ורחימא שכליים, או טבעיים, להיות בחינת: "צעק לבם אל ה'". או בחינת רשפי אש ושלהבת עזה, בבחינת רצוא.
ואחר כך, בבחינת שוב, להיות פחד ה' בלבו.
וליבוש מגדולתו כו'.
והוא בחינת שמאל דוחה.
כמו שכתוב במתן תורה: "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק כו'".
והן בחי' הזרועות והגוף שבנפש:
אך מי הוא הנותן כח ועוז לבחי' מתנים, להעמיד ולקיים הראש והזרועות?
הוא עסק ולימוד הלכות בתורה שבע"פ.
שהיא בחי' גילוי רצון העליון.
דאורייתא מחכמה היא דנפקת.
אבל מקורה ושרשה, הוא למעלה מעלה מבחי' חכמה.
והוא הנקרא בשם "רצון העליון ב"ה".
וכמ"ש, "כצנה רצון תעטרנו".
כעטרה שהיא על המוחין שבראש.
וכנודע ממ"ש ע"פ: "אשת חיל עטרת בעלה".
"וכל השונה הלכות בכל יום כו'".
וזהו, "חגרה בעוז מתניה".
אין "עוז" אלא תורה.
שהיא נותנת כח ועוז, לבחי' מתנים, החגורים ומלובשים בה, לחזק ולאמץ זרועותיה.
הן דו"ר שכליים, או טבעיים, כל חד לפום שיעורא דיליה.
(ועל העמדת וקיום בחינת הראש שבנפש, הוא השכל המתבונן כו', אמר: "טעמה כי טוב סחרה כו'". ומבואר במ"א):
אך עת וזמן החיזוק ואימוץ הזרועות והראש, היא שעת תפלת השחר.
שהיא שעת רחמים, ועת רצון העליון למעלה.
ולזאת, אותה אבקש ממבקשי ה', יבינו וישכילו יחדיו, ולהיות לזכרון בין עיניהם, כל מה שכתבתי אליהם אשתקד בכלל.
ובפרט מענין כוונת התפלה מעומקא דלבא, יום יום ידרשון ה', בכל לבם ובכל נפשם.
ונפשם תשתפך כמים, נוכח פני ה'.
וכמארז"ל בספרי: "עד מיצוי הנפש כו'":
ועתה הפעם, הנני יוסיף שנית ידי, בתוספת ביאור, ובקשה כפולה, שטוחה ופרושה לפני כל אנשי שלומים, הקרובים והרחוקים, לקיים עליהם: שכל ימי החול לא ירדו לפני התיבה הבעלי עסקים שאין להם פנאי כל כך. רק אותם שיש להם פנאי. או המלמדים, או הסמוכים על שולחן אביהם, שיכולים להאריך בתפלת השחר ערך שעה ומחצה לפחות, כל ימות החול.
מהם יהיה היורד לפני התיבה - על פי הגורל, או על פי ריצוי הרוב. והוא יאסוף אליו בסביב לו, כל הסמוכים על שולחן אביהם, או מלמדים, שיוכלו להאריך כמוהו. בבל ישונה, נא ונא:
אך בשבתות וימים טובים, שגם כל בעלי עסקים יש להם פנאי, ושעת הכושר להאריך בתפלתם בכוונת לבם ונפשם לה'. ואדרבה עליהם מוטל ביתר שאת ויתר עז. כמו שכתוב בשולחן ערוך אורח חיים.
וכמו שכתוב בתורת משה, "ששת ימים תעבוד כו' ויום השביעי שבת לה' אלהיך", דייקא - כולו לה'.
ולזאת גם הם ירדו לפני התיבה בשבת ויום טוב - על פי הגורל, או בריצוי הרוב, כמ"ש אשתקד:
וכגון דא צריך לאודועי. שבדעתי אי"ה לשלוח לכל המנינים, מרגלים בסתר, לידע ולהודיע, כל מי שאפשר לו, וכל מי שיש לו פנאי להאריך ולעיין בתפלה, ומתעצל - יהי' נידון, בריחוק מקום. להיות נדחה בשתי ידים בבואו לפה לשמוע דא"ח. ומכלל לאו אתה שומע הן. ולשומעים יונעם. ותבא עליהם ברכת טוב. ואין טוב אלא תורה וכו':