אין ישראל נגאלין אלא בצדקה, שנא': ושביה בצדקה.
כתיב, "צדק לפניו יהלך". והול"ל ילך?
אך הענין עפ"י מ"ש: "לך אמר לבי בקשו פני" - פי', בקשו פנימית הלב.
כי הנה בלהב יסוד האש האלקית שבלב. (נ"א הנה בהלב [יסוד האש האלקית שבלב]).
יש ב' בחי': בחי' חיצוניות ובחי' פנימיות.
חיצוני' הלב, היא התלהבות המתלהבת מבחי' הבינה והדעת בגדולת ה' א"ס ב"ה. (להתבוננן) [להתבונן] בגדולתו ולהוליד מתבונה זו אהבה עזה כרשפי אש וכו'.
ופנימי' הלב, היא הנקודה שבפנימיות הלב ועומקא דליבא, שהיא למעלה מעלה מבחי' הדעת והתבונה, שיוכל האדם להתבונן בלבו בגדולת ה'.
וכמ"ש "ממעמקים קראתיך ה'", מעומקא דליבא.
(ועד"מ כמו במילי דעלמא. לפעמים יש ענין גדול מאד מאד, שכל חיות האדם תלוי בו, ונוגע עד נקודת פנימיות הלב, ועד בכלל. וגורם לו לפעמים לעשות מעשים ולדבר דברים, שלא בדעת כלל)
וזלע"ז, ככה הוא ממש בעבודה שבלב.
והיינו לפי שבחי' נקודת פנימית הלב, היא למעלה מבחי' הדעת המתפשט ומתלבש במדות שנולדו מחב"ד כנודע.
רק היא בחי' הארת חכמה עליונה שלמעלה מהבינה והדעת. ובה מלובש וגנוז אור ה' ממש. כמ"ש, "ה' בחכמה כו'". והיא היא בחי' ניצוץ אלקות שבכל נפש מישראל.
ומה שאין כל אדם זוכה למדרגה זו, לעבודה שבלב מעומקא דלבא בבחי' פנימיות.
היינו לפי שבחינה זו היא אצלו בבחי' גלות, ושביה.
והיא בחינת גלות השכינה ממש.
כי היא היא בחינת ניצוץ אלהות שבנפשו האלהית.
וסבת הגלות הוא.
מאמר רז"ל, "גלו לבבל שכינה עמהם".
דהיינו מפני שהלביש בחינת פנימית נקודת לבבו בזה לעומת זה.
דהיינו בלבושים צואים, דמילי דעלמא, ותאות עוה"ז, הנקרא בשם בבל.
והיא בחינת "ערלה" המכסה על הברית, ונקודה הפנימית שבלב.
ועל זה נאמר, "ומלתם את ערלת לבבכם".
והנה במילה יש שני בחינות: מילה, ופריעה.
שהן, ערלה גסה, וקליפה דקה.
וכן בערלת הלב, יש ג"כ תאות גסות ודקות.
מילה, ופריעה.
"ומל ולא פרע, כאלו לא מל".
מפני שסוף סוף, עדיין נקודת פנימית הלב היא מכוסה בלבוש שק דק, בבחינת גלות ושביה.
והנה על מילת הערלה ממש כתי', "ומלתם את ערלת לבבכם", אתם בעצמכם.
אך להסיר הקליפה הדקה, זהו דבר הקשה על האדם.
וע"ז נא' בביאת המשיח, "ומל ה' אלהיך את לבבך כו' לאהבה את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך".
כלומר למען כי ה' לבדו, הוא כל חייך ממש.
שלכן אהבה זו היא מעומקא דלבא, מנקודה פנימית ממש כנ"ל.
ולמעלה מבחינת הדעת.
ולכן משיח בא בהיסח הדעת, לכללות ישראל.
והיא גילוי בחינת נקודה פנימית הכללית, ויציאת השכינה הכללית, מהגלות והשביה, לעד ולעולמי עולמים.
וכן כל ניצוץ פרטי מהשכינה, שבנפש כל אחד מישראל, יוצאת מהגלות והשביה לפי שעה, בחיי שעה, זו תפלה ועבודה שבלב מעומקא דלבא, מבחינת נקודה הפנימית הנגלית, מהערלה.
ועולה למעלה לדבקה בו בתשוקה עזה, בבחינת "למען חייך".
והוא גם כן בבחי' היסח דעת האדם.
כי בחינה זו היא למעלה מדעת האדם והתבוננותו בגדולת ה'.
רק היא בחינת מתנה נתונה מאת ה' מן השמים, מהארת בחי' פנים העליונים.
כמ"ש יאר ה' פניו אליך וכמ"ש ומל ה' אלקיך כו'.
אך מודעת זאת, כי אתערותא דלעילא היא באתערותא דלתתא דוקא, בבחינת העלאת מ"נ.
כמשארז"ל, "אין טפה יורדת מלמעלה כו'".
ולכן צריך האדם לעשות בעצמו תחלת מילה זו, להסיר ערלת הלב, וקליפה הגסה ודקה, המלבישות ומכסות על בחינת נקודת פנימית הלב, שהיא בחינת אהבת ה', בחינת "למען חייך".
שהיא בגלות בתאוות עוה"ז, שהם ג"כ בבחי' "למען חייך" בזלע"ז כנ"ל.
והיינו ע"י נתינת הצדקה לה' מממונו, שהוא חיותו.
ובפרט מי שמזונותיו מצומצמים, ודחיקא ליה שעתא טובא, שנותן מחייו ממש.
ובפרטות, אם נהנה מיגיע כפיו, שא"א שלא עסק בהם פעמים רבות, בבחי' נקודת פנימית הלב, מעומקא דלבא, כמנהג העולם בעסקיהם, במו"מ וכה"ג.
והרי עתה הפעם, כשמפזר מיגיעו ונותן לה' בשמחה ובטוב לבב.
דהיינו בחינת נקודת פנימית לבבו שהיתה בבחי' גלות ושביה בתוך הקליפה גסה או דקה.
כמ"ש, "מכל משמר נצור לבך".
משמר, פי' בית האסורים.
ועתה נפדה מהחיצונים בצדקה זו.
וזה גם כן לשון "פריעה".
ענין פריעת חוב.
שנתחייב ונשתעבד לחיצונים, שמשלו בו, על נקודת פנימיות לבבו.
וזהו, "ושביה בצדקה".
וזהו "צדק לפניו יהלך". "לפניו" הוא מלשון "פנימיות". ו"יהלך" הוא מלשון "הולכה". שמוליך את פנימית הלב לה'.
ואחר כך, "ישים לדרך ה' פעמיו". כמ"ש, "והלכת בדרכיו". "אחרי ה' אלהיכם תלכו". בכל מעשה המצות, ות"ת כנגד כולן.
שכולן עולין לה', על ידי פנימית הלב, ביתר שאת ומעלה מעלה. מעלייתן לה' ע"י חיצונית הלב, הנולד מהתבונה והדעת לבדן, בלי הארת פנים מלמעלה, אלא בבחינת הסתר פנים.
כי אין הפנים העליונים מאירים למטה, אלא באתערותא דלתתא, במעשה הצדקה הנקרא "שלום".
וז"ש "פדה בשלום נפשי". "נפשי" דייקא.
וזהו ג"כ הטעם שנקרא הצדקה "שלום". לפי שנעשה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, כמארז"ל.
דהיינו על ידי פדיון נפשותיהן, הם חלק ה' ממש, מידי החיצונים.
ובפרט צדקת א"י, שהיא צדקת ה' ממש. כמ"ש "תמיד עיני ה' אלהיך בה". "והיו עיני ולבי שם כל הימים".
והיא שעמדה לנו, לפדות חיי נפשנו, מעצת החושבים לדחות פעמינו. ותעמוד לנו לעד, לשום נפשנו בחיים אמיתים, מחיי החיים. לאור באור החיים. אשר "יאר ה' פניו אתנו" סלה. אכי"ר: