פרק כה
להבין אמרי בינה, מ"ש בספר הנקרא צוואת ריב"ש
הגם שבאמת אינה צוואתו, ולא ציוה כלל לפני פטירתו. רק הם לקוטי אמרותיו הטהורות, שלקטו לקוטי בתר לקוטי. - ולא ידעו לכוין הלשון על מתכונתו, אך המכוון הוא אמת לאמיתו.
והוא בהקדים מארז"ל: "כל הכועס כאילו עובד עכו"ם וכו'".
והטעם מובן ליודעי בינה, לפי שבעת כעסו נסתלקה ממנו האמונה.
כי אילו היה מאמין שמאת ה' היתה זאת לו - לא היה בכעס כלל.
ואף שבן אדם שהוא בעל בחירה מקללו או מכהו או מזיק ממונו, ומתחייב בדיני אדם ובדיני שמים על רוע בחירתו - אעפי"כ על הניזק כבר נגזר מן השמים והרבה שלוחים למקום.
ולא עוד, אלא אפילו בשעה זו ממש שמכהו או מקללו - מתלבש בו כח ה' ורוח פיו ית' המחייהו ומקיימו.
וכמ"ש: "כי ה' אמר לו קלל" (שמואל ב טז, י). והיכן אמר לשמעי?
אלא שמחשבה זו שנפלה לשמעי בלבו ומוחו, ירדה מאת ה', ורוח פיו המחי' כל צבאם, החיה רוחו של שמעי בשעה שדיבר דברים אלו לדוד.
כי אילו נסתלק רוח פיו ית' רגע אחד מרוחו של שמעי לא יכול לדבר מאומה.
(וזהו,: "כי ה' אמר לו" בעת ההיא ממש "קלל" את דוד "ומי יאמר" לו וגו'
וכנודע מ"ש הבעש"ט ז"ל: ע"פ: "לעולם ה' דברך נצב בשמים" - שצירוף אותיות שנבראו בהן השמים, שהוא מאמר: "יהי רקיע כו'", הן נצבות ועומדות מלובשות בשמים לעולם להחיותם ולקיימם.
ולא כהפלוסופים שכופרים בהשגחה פרטית, ומדמין בדמיונם הכוזב, את מעשה ה' עושה שמים וארץ, למעשה אנוש ותחבולותיו.
כי כאשר יצא לצורף כלי, שוב אין הכלי צריך לידי הצורף. שאף שידיו מסולקות הימנו, הוא קיים מעצמו.
וטח מראות עיניהם ההבדל הגדול שבין מעשה אנוש ותחבולותיו, שהוא יש מיש רק שמשנה הצורה והתמונה, למעשה שמים וארץ שהוא יש מאין.
והוא פלא גדול יותר מקריעת ים סוף עד"מ, אשר הוליך ה' ברוח קדים עזה כל הלילה ויבקעו המים.
ואילו פסק הרוח כרגע, היו המים חוזרים וניגרים במורד כדרכם וטבעם, ולא קמו כחומה.
אף שטבע זה במים הוא ג"כ נברא ומחודש יש מאין, שהרי חומת אבנים נצבת מעצמה בלי רוח, רק שטבע המים אינו כן.
וכ"ש וק"ו בבריאת יש מאין, שהיא למעלה מהטבע, והפלא ופלא יותר מקריעת י"ס - עאכ"ו שבהסתלקות ח"ו כח הבורא יש מאין מן הנברא ישוב הנברא לאין ואפס ממש. אלא צ"ל כח הפועל בנפעל תמיד להחיותו ולקיימו.
ובחי' זה, הוא דבר ה' ורוח פיו שבעשרה מאמרות שבהן נברא העולם.
ואפילו ארץ הלזו הגשמית ובחי' דומם שבה, חיותן וקיומן הוא דבר ה' מי' מאמרות המלובש בהן ומקיימן, להיות דומם ויש מאין, ולא יחזרו לאין ואפס ממש כשהיו.
וז"ש האריז"ל: שגם בדומם כאבנים ועפר ומים יש בהם בחי' נפש וחיות רוחניית.
והנה נודע לי"ח, כי: "דבר ה'" נק' בשם "שכינה" בלשון רז"ל, ו"אימא תתאה" ו"מטרוניתא" בלשון הזהר. ובפרט בר"פ וארא - לפי ששוכן ומתלבש בנבראים להחיותם.
ובלשון המקובלים נק' בשם: "מלכות" ע"ש "דבר מלך שלטון" - כי המלך מנהיג מלכותו בדיבורו. ועוד טעמים אחרים ידועים לי"ח.
ומודעת זאת, כי יש בחי' ומדריגת מל' דאצילות ובחי' מל' דבריאה וכו'.
ופי' מל' דאצילות: הוא דבר ה' המחי' ומהוה נשמות הגדולות, שהן מבחי' אצילות.
כמו נשמת אדה"ר, שנא' בו: "ויפח באפיו כו'". וכמו נשמות האבות והנביאים וכיוצא בהן.
(שהיו מרכבה לה' ממש, ובטלים ממש במציאות אליו.
כמארז"ל: "שכינה מדברת מתוך גרונו" של משה.
וכן כל הנביאים ובעלי רוה"ק, היה קול ודבור העליון מתלבש בקולם ודבורם ממש, כמ"ש האריז"ל)
ומל' דבריאה: הוא דבר ה' המחיה ומהוה הנשמות והמלאכי' שבעולם הבריאה, שאין מעלתם כמעלת האצי' וכו'.
ומלכות דעשיה: הוא דבר ה' המחיה ומהוה את עוה"ז בכללו עד יסוד העפר והמים אשר מתחת לארץ.
(אלא שבארצות העו"ג, החיות הוא על ידי התלבשות שרים החיצוני' הממוני' על ע' אומות. דהיינו, שיורד ניצוץ מדבר ה' הנקרא בשם מלכות דעשיה, ומאיר על השרים של מעלה בבחי' מקיף מלמעלה, אך אינו מתלבש בהם ממש אלא נמשך להם חיות מהארה זו שמאיר עליהם מלמעלה בבחי' מקיף.
ומהשרים נשפע חיות לעו"ג ולבהמות חיות ועופות שבארצותיהם, ולארץ הגשמית ולשמים הגשמיים שהם הגלגלים.
(אלא ששמים וארץ ובהמות וחיות ועופות טהורים, נשפעי' מקליפת נוגה, והטמאים ונפשות העו"ג משאר קליפות).
והנה שמים וארץ וכל אשר בהם בארצות עו"ג, כולם כלא ממש חשיבי לגבי השרים שהם חיותם וקיומם.
והשרים כלא ממש חשיבי לגבי החיות הנמשך להם מהניצוץ מדבר ה' המאיר עליהם מלמעלה.
ואעפ"כ החיות הנמשך לתוכם מהארה זו הוא בבחי' גלות בתוכם, שלכן נקראי' בשם "אלקי' אחרים", וקרו ליה "אלהא דאלהיא", שגם הם הן בחי' אלקות.
ולכן העו"ג הנשפעים מהם, הם עע"ז ממש, עד עת קץ שיבולע המות והסט"א, ואז אהפוך אל עמים כו' לקרוא כולם בשם ה'.
ונקרא גם כן בשם גלות השכינה, מאחר שחיות זה אשר בבחי' גלות בתוכם הוא מהארה הנמשכת להם מהניצוץ מדבר ה' הנקרא בשם שכינה.
(וגלות זה נמשך מחטא עה"ד ואילך, והוא בחי' אחוריים לבד דקדושה.
אך כשגלו ישראל לבין האומות ואחיזת ישראל ושרשם הוא בבחי' פנים העליונים, הנה זו היא גלות שלימה.
וע"ז ארז"ל "גלו לאדום, שכינה עמהם")):
והנה אף כי ה' אחד ושמו אחד, דהיינו דבורו ורוח פיו המכונה בזוה"ק בשם "שמו" הוא יחיד ומיוחד.
אעפ"כ ההארה והמשכת החיות הנמשכת מרוח פיו יתברך מתחלקת לד' מדרגות שונות, שהן ד' עולמות אבי"ע.
והשינוי הוא מחמת צמצומים ומסכים (רבים) לצמצם האור והחיות ולהסתירו שלא יהא מאיר כ"כ בעולם הבריאה כמו בעולם האצילות.
ובעולם היצי' הוא ע"י צמצומים ומסכים יותר וכו'.
אבל אין שום שינוי ח"ו בעצמות השכינה שהיא דבר ה' ורוח פיו.
וגם בבחי' ההארה והמשכת החיות הנה ההארה שבאצילות בוקעת המסך ומתלבשת בבריאה.
וכן מבריאה ליצירה ומיצירה לעשיה.
ולכן אור א"ס ב"ה שבאצילות הוא ג"כ בעשיה ובעוה"ז החומרי ע"י התלבשותו במלכות דבי"ע, כמבואר הכל בכתבי האר"י ז"ל:
והנה נפש האדם, ידוע לכל, שהיא כלולה מי"ס חב"ד וכו'.
ואף שכולן מרוח פיו ית', כדכתיב: "ויפח באפיו כו'"?
מ"מ דרך פרט - חב"ד שבנפשו הן דוגמא לחב"ד שבי"ס, המכונות בשם או"א.
ומדות אהבה ויראה וכו' שבנפשו, הן דוגמא למדות שבי"ס הנקראות בשם ז"א.
וכח הדבור שבנפשו, דוגמא לדבור העליון הנקרא בשם מלכות ושכינה.
ולכן כשמדבר ד"ת מעורר דבור העליון ליחד השכינה.
ומשום הכי קיי"ל בק"ש ובהמ"ז וד"ת, לא יצא בהרהור בלא דבור:
והנה זה לעומת זה, יש עשרה כתרי דמסאבותא, ומהן נמשכות נפשות העו"ג, ג"כ כלולות מעשר בחי' אלו ממש.
ומודעת זאת בארץ מ"ש בספר הגלגולים ע"פ: "אשר שלט האדם באדם לרע לו" [קהלת ח, ט], שהוא סוד גלות השכינה בתוך הקליפות להחיותם ולהשליטם בזמן הגלות. אבל הוא "לרע לו וכו'".
ולכן העו"ג היו שולטין על ישראל, להיות נפשות העו"ג מהקליפות אשר השכינה מתלבשת בבחי' גלות בתוכם.
והנה אף שזה צריך ביאור רחב איך ומה - מ"מ האמת כן הוא.
אלא שאעפ"כ אין הקליפות והעו"ג יונקים ומקבלים חיות אלא מהארה הנמשכת להם מבחי' אחוריים דקדושה, כמאן דשדי בתר כתפי'.
ואף גם זאת ע"י צמצומים ומסכים רבים ועצומים, עד שנתלבשה הארה זו בחומריות עולם הזה, ומשפעת לעו"ג עושר וכבוד וכל תענוגים גשמיים.
משא"כ ישראל, יונקים מבחי' פנים העליונים. כמ"ש: "יאר ה' פניו אליך", כל אחד ואחד לפי שרש נשמתו עד רום המעלות:
ואחר הדברים והאמת האלה הגלוים וידועים לכל, נחזור לענין ראשון בענין הכעס שהוא כעובד ע"ז. והיינו במילי דעלמא.
כי הכל בידי שמים חוץ מי"ש. ולכן במילי דשמיא לאפרושי מאיסורא לא שייך האי טעמא דאמרן. וכמ"ש: "ויקצוף משה". והיינו, משום כי ה' הקרה לפניו מצוה זו לאפרושי מאיסורא כדי לזכותו:
אך זהו כשיש בידו למחות בקצפו וכעסו על חבירו, אבל כשאין בידו למחות, כגון עו"ג המדבר ומבלבלו בתפלתו, א"כ מה זאת עשה ה' לו?
אין זאת כ"א כדי שיתגבר ויתאמץ יותר בתפלתו בעומק הלב ובכוונה גדולה כ"כ, עד שלא ישמע דבורי העו"ג.
אך שלמדרגה זו צריך התעוררות רבה ועצומה. ועצה היעוצה להתעוררות זו היא מענין זה עצמו.
כשישים אל לבו ויתבונן ענין ירידת השכינה כביכול, ותרד פלאים להתלבש ניצוץ מהארתה אשר היא בבחי' גלות בתוך הקליפות דרך כלל להחיותם. ועתה הפעם ניצוץ הארתה מתלבש בבחי' גלות דרך פרט בדבור עו"ג זה המדבר דברים המבלבלים עבודת ה' היא כוונת התפלה. וכמש"ל "כי זה לעומת זה וכו'". ודבור העליון מתלבש בדבור התחתון וכו'. וזהו ממש: "אשר שלט האדם באדם לרע לו".
דהיינו שעי"ז מתעורר האדם להתפלל יותר בכוונה מעומקא דלבא עד שלא ישמע דיבוריו.
ומ"ש המלקט: "שרתה" - לא ידע לכוין הלשון בדקדוק. כי הבעש"ט ז"ל היה אומר ד"ת בל"א ולא בלה"ק. ור"ל "נתלבשה". והיינו בבחי' גלות. וזהו "ובפרט אם הוא עו"ג כו'" - שאז היא בחי' גלות ביותר.
ואין לתמוה אם ניצוץ מן הארת שכינה נקרא בשם שכינה? דהא אשכחן שאפילו מלאך נברא נקרא בשם ה', בפ' וירא לפי' הרמב"ן. וכמ"ש "ותקרא שם ה' הדובר אליה וכו'". וכה"ג טובא
וכמדומה לי, שתפיסתם אינה מצד דקדוק הלשון, אלא מעיקר ענין התלבשות השכינה בקליפות. שאין להם אמונה במ"ש האריז"ל בס' הגלגולים.
שאם ירצו לחלק בין קליפות הרוחניים לעו"ג הגשמיים - אין לך גשמי כעפר הארץ, ואף על פי כן מתלבשת בו מלכות דמלכות דעשיה ובתוכה מלכות דיצירה כו' וכנ"ל.
ואם משום טומאת נפשות העו"ג - הרי נפשותיהם מזיווג זו"ן דקליפות הרוחניים, כמ"ש בכהאריז"ל. נמצא שהרוחניים מקור טומאתם.
אך באמת צריך ביאור רחב איך הוא התלבשות זו, אבל לא עלינו תלונתם כ"א על כהאריז"ל.
ואל יחשדני שומע, שאני בעיני שהבנתי דברי האריז"ל להפשיטן מגשמיותן. כי לא באתי רק לפרש דברי הבעש"ט ז"ל ותלמידיו עפ"י קבלת האריז"ל.
בשגם שענין זה אינו מחכמת הקבלה ומהנסתרות לה' אלקינו, כי אם מהנגלות לנו ולבנינו. להאמין אמונה שלימה במקרא מלא שדבר הכתוב: "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם ה'", שאין מקרא יוצא מידי פשוטו.
וגם היא אמונה פשוטה בסתם כללות ישראל, ומסורה בידם מאבותיהם הקדושים, שהלכו בתמימות עם ה', בלי לחקור בשכל אנושי ענין האלקות, אשר הוא למעלה מהשכל עד אין קץ, לידע איך הוא מלא כל הארץ.
רק שחדשים מקרוב באו לחקור בחקירה זו, וא"א לקרב להם אל השכל, אלא דוקא עפ"י הקדמות לקוחות מכאריז"ל, מופשטות מגשמיותן, וכפי ששמעתי מרבותי נ"ע.
אך א"א לבאר זה היטב במכתב, כי אם מפה לאזן שומעת, ליחידי סגולה ולשרידים אשר ה' קורא. כדכתיב "ומבקשי הוי' יבינו כל". ומכלל הן אתה שומע כו':
הנה אתם ראיתם פי' מאמר אחד מספרים הידועים, לדוגמא ולאות, כי גם כל המאמרים התמוהים יש להם פי' וביאור היטב לי"ח.
אך לא יקוו מעלתם אלי לבאר להם הכל במכתב, כי היא מלאכה כבידה ומרובה, וא"א בשום אופן. רק אם תרצו שלחו מכם אחד ומיוחד שבעדה. ופא"פ אדבר בו אי"ה. וה' יהי' עם פי בהטיפי. ויהיו לרצון אמרי פי: