פרק ח
הנה, לא טובה השמועה: "שמעתי ותרגז בטני" (חבקוק ג, טז), אשר עם ה', מעבירים מלפני התיבה האיש החפץ בחיים ואריכות ימים של כל אנ"ש שבמקדש מעט הזה של אנ"ש. כמארז"ל: (ברכות נד, ב) שלשה דברים מאריכים ימיו של אדם, ואחד מהם "המאריך בתפלתו".
ואף גם מי שהשעה דחוקה לו ביותר, וא"א לו בשום אופן להמתין עד אחר עניית קדושה של חזרת הש"ץ הזה - הלא טוב טוב לו שלא לשמוע קדושה וברכו, מלירד לחייהם של החפצים בחיים.
ואונס רחמנא פטריה. והש"ץ מוציאו ידי חובתו, אף שלא שמע, כאילו שמע שהוא כעונה ממש.
וכדאיתא בגמרא גבי עם שבשדות דאניסי ויוצאים ידי חובת תפלת שמו"ע עצמה בחזרת הש"ץ, כאלו שמעו ממש. וגם קדושה וברכו בכלל.
והנה זאת חקרנוה, כן הוא אף גם בדורות הראשונים של חכמי המשנה והגמרא, שהיתה תורתם קבע ועיקר עבודתם, ולא תפלתם.
ומכש"כ עתה הפעם בעקבות משיחא, שאין תורתינו קבע מצוק העתים. ועיקר העבודה בעקבות משיחא היא התפלה. כמ"ש הרח"ו ז"ל בע"ח ופע"ח. מכש"כ וק"ו שראוי ונכון ליתן נפשינו ממש עליה.
והיא חובה של תורה ממש, למביני מדע תועלת ההתבוננות ועומק הדעת קצת, כל חד לפום שיעורא דיליה, בסדור שבחו של מקום ב"ה, בפסוקי דזמרה, ושתי ברכות שלפני ק"ש, "יוצר", ו"אהבה". לעורר בהן, האהבה המסותרת בלב כל ישראל, לבא לבחי' גילוי, בהתגלות הלב, בשעת ק"ש עצמה.
שזאת היא מצות האהבה שבפסוק" "ואהבת כו' בכל לבבך כו'", הנמנית ראשונה בתרי"ג מצות. כמ"ש הרמב"ם ז"ל, שהיא מיסודי התורה ושרשה, ומקור לכל רמ"ח מ"ע. כי על אהבה המסתורת בלב כל ישראל בתולדתם וטבעם לא שייך ציווי כלל.
ודעת לנבון נקל, כי כשהאהבה היא מסותרת היא עודינה בנפש האלקית לבדה, וכשבאה לבחי' גילוי לנפש החיונית, אזי היא התגלות הלב בחלל שמאלי, מקום משכן נפש החיונית.
וזהו ענין בירור ניצוצות המוזכר שם בע"ח ופע"ח גבי תפלה. שלכן היא עיקר העבודה בעקבות משיחא, לברר ניצוצות כו', שהוא בחי' אתהפכא או אתכפיא של נפש החיונית לנפש האלקית. כנודע כי הדם הוא הנפש כו', והדם מתחדש בכל יום מאוכלין ומשקין, וגם מתפעל ונתקן ממלבושים ודירה כו'.
משא"כ בדורות הראשונים שהיו נשמות האלקית גדולי הערך, היה הבירור נעשה כרגע בק"ש לבד, וברכות שלפניה, ופסד"ז בקצרה וכו' וד"ל: