והגם שהיש הנברא הוא ג"כ כלא חשיב קמיה, דהיינו שבטל במציאות לגבי הכח והאור השופע בו מהכלים די"ס דאבי"ע.שהקו אור א"ס ב"ה מאיר בהם. וכזיו השמש בשמש, כמ"ש בלק"א ח"ב?
היינו קמיה דוקא, שהיא ידיעתו ית' מלמעלה למטה.
אבל בידיעה שממטה למעלה, היש הנברא הוא דבר נפרד לגמרי בידיעה והשגה זו שממטה.
כי הכח השופע בו אינו מושג כלל וכלל, וגם אין ערוך זה לזה כלל וכלל, לא מיניה ולא מקצתיה, מהערך שמהעלול אל העילה.
שהעלול יודע ומשיג איזה השגה בעילתו, ובטל אצלו ע"י ידיעה והשגה זו.
וגם במהותם ועצמותם, אין הפרש גדול כ"כ, רק שזה עילה וזה עלול.
ולא מיניה ולא מקצתיה, מההפרש שבין מהות היש הנברא, למהות הכח והאור השופע בו להוותו מאין ליש.
ולכן נקרא "יש מאין" דוקא.
והנה ראשית היש הנברא ותחילתו - הן הכלים די"ס דבי"ע, וגם האורות נפש רוח.
ונבראו מבחי' הנשמה די"ס דבי"ע, שהוא אלקות. והן הלמ"ד כלים דמל' דאצילות.
וכן באצילות, מחיצוניות הכלים די"ס דאצי', שהן אלקות - נבראו ההיכלות דאצילות שמתלבש בהן בחי' העיגולים די"ס.
וגם גופות המלאכים דאצי', שהן בחי' יש. וכמ"ש: "ובמלאכיו ישים תהלה". שאינן בבחי' ביטול לגמרי כעלול לגבי עילתו.