פרק כו
בר"מ פ' נשא: "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע[1], בהאי חבורא דילך, דאיהו ספר הזהר - מן זהרא דאימא עילאה, תשובה - באילין לא צריך נסיון.
ובגין דעתידין ישראל למטעם מאילנא דחיי, דאיהו האי ספר הזהר, יפקון ביה מן גלותא ברחמים, ויתקיים בהון "ה' בדד ינחנו, ואין עמו אל נכר".
ואילנא דטוב ורע, דאיהו איסור והיתר טומאה וטהרה - לא ישלטו על ישראל יתיר. דהא פרנסה דלהון לא להוי אלא מסטרא דאילנא דחיי, דלית תמן לא קשיא מסטרא דרע ולא מחלוקת מרוח הטומאה. דכתיב: "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ".
דלא יתפרנסון ת"ח מע"ה, אלא מסטרא דטוב, דאכלין טהרה כשר היתר. ולא מערב רב דאכלין טומאה פסול אסור כו'.
ובזמנא דאילנא דטוב ורע שלטא כו', אינון חכמים דדמיין לשבתות ויו"ט, לית להון אלא מה דיהבין להון אינון חולין, כגוונא דיום השבת דלית ליה אלא מה דמתקנין ליה ביומא דחול.
ובזמנא דשלטא אילנא דחיי, אתכפייא אילנא דטוב ורע, ולא יהא לעמי הארץ אלא מה דיהבין להון ת"ח, ואתכפיין תחותייהו, כאלו לא הוו בעלמא.
והכי איסור היתר טומאה וטהרה לא אתעבר מע"ה, דמסטרייהו לית בין גלותא לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד, דאינון לא טעמי מאילנא דחיי, וצריך לון מתניתין באיסור והיתר טומאה וטהרה". ע"כ בר"מ: