ומאחר שרצון העליון, המיוחד באין סוף ברוך הוא בתכלית היחוד, הוא בגילוי לגמרי, ולא בהסתר פנים כלל וכלל, בנפש האלהית, ולבושיה הפנימים, שהם מחשבתה ודבורה, באותה שעה שהאדם עוסק בדברי תורה.
הרי גם הנפש ולבושיה אלו, מיוחדים ממש, באין סוף ברוך הוא, באותה שעה, בתכלית היחוד.
כיחוד דבורו ומחשבתו של הקדוש ברוך הוא במהותו ועצמותו כנזכר לעיל.
כי אין שום דבר נפרד, כי אם בהסתר פנים כנזכר לעיל.
ולא עוד, אלא שיחודם, הוא ביתר שאת ויתר עז, מיחוד אור אין סוף ברוך הוא בעולמות עליונים.
מאחר שרצון העליון הוא בגילוי ממש, בנפש ולבושיה העוסקים בתורה.
שהרי הוא הוא התורה עצמה.
וכל העולמות העליונים, מקבלים חיותם מאור וחיות הנמשך מהתורה, שהיא רצונו וחכמתו ית'.
כדכתיב, "כולם בחכמה עשית".
ואם כן, החכמה שהיא התורה, למעלה מכולם.
והיא היא רצונו יתברך, הנקרא סובב כל עלמין.
שהיא בחינת מה שאינו יכול להתלבש בתוך עלמין, רק מחיה ומאיר למעלה, בבחינת מקיף.
והיא היא המתלבשת בנפש ולבושיה בבחינת גילוי ממש, כשעוסקים בדברי תורה.
"ואף על גב דאיהו לא חזי" כו'
[ומשום הכי יכול לסבול. משום, "דלא חזי".
מה שאין כן בעליונים].
ובזה יובן למה גדלה מאד מעלת העסק בתורה יותר מכל המצות, ואפי' מתפלה, שהיא יחוד עולמות עליונים.
[והא דמי שאין תורתו אומנתו, צריך להפסיק?
היינו מאחר דמפסיק ומבטל בלאו הכי].